‎המשכתי לטפס במעלה
‎השביל שהיה נראה
‎עוד למרחקים.

השעות עברו ולא נעצרתי אפילו לרגע. הרגליים שלי היו מותשות, וכאבים חזקים בכתפיים רק הלכו והתחזקו מהמשקל הכבד של התרמיל.

לא נתתי לעצמי לחשוב על זה.

לא היה לי זמן. הייתי חייב להגיע לפסגת ההר הנוראי הזה.

בעוד אני מטפס, הרגשתי טיפה נופלת על האף. התעלמתי. לא רציתי להאמין. טיפה נוספת על היד, ואז רעש נקישה הגיע מגב התרמיל.

זה התחיל להיראות רע.

מצמצתי בעיניים והבטתי סביב בדאגה. משב הרוח התחזק, וטיפות הגשם החלו מנצנצות מכל כיוון.

נעמדתי לרגע, מביט בדאגה על המתרחש סביבי.

"זה לא קורה לי." הנהנתי כלא מאמין, "זה לא באמת קורה לי..."

המשכתי לצעוד באיטיות בעוד הגשם המשיך והתחזק, מביט מטה על רגליי שהתקדמו בשביל הצר, צעד אחר צעד, באיטיות ובתשישות נוראית.

ניסיתי להתנתק. מהכל.

ברק האיר לפתע את השמיים והקפיץ אותי בבהלה. כל השערות בגופי עברו יחד ל"דום". שניות לאחר מכן, רעם אדיר הצטרף לחגיגה והותיר אותי בפה פעור. זה היה האות הרשמי להפיכת הגשם למבול גדול וחסר רחמים.

נעצרתי שוב.

הפעם הסתכלתי סביבי בייאוש גמור. זה היה כבר יותר מדי בשבילי.

הרגליים החלו רועדות ובשנייה אחת לפתע קרסו. עם התרמיל עליי, מצאתי עצמי על הברכיים בכניעה מוחלטת, שוקע לאיטי בבוץ. כמו סוללה שנטענה לפתע במטען חשמלי אדיר, הרמתי את ידיי גבוה לשמיים והוצאתי מעצמי את הצעקה הכי חזקה שנשמעה אי פעם בדרום אמריקה-

"לללללללללמממממממממה?!!!"

צעקתי בכל כוחי.

"למהההה זהההה מגיעעעע ליייי?!!!"

הכל החל מתפרץ ממני בזעם.

נשמתי בכבדות, מוציא אוויר כמו אגזוז עייף של משאית מטפסת. הרוח החזקה המשיכה ונשבה בעוצמה, מרעיפה עליי את ההרגשה שיש שם מישהו שעוקב אחרי בסקרנות, מלווה אותי בכל צעד.

העברתי את המבט שוב אל הגוף ספוג המים שהיה שקוע עכשיו בשלולית בוץ גדולה.

"מה אני עושה פה?..." שאלתי את עצמי, הפעם בשקט. הטבע הגועש סביבי בכעס נעצר לרגע והקשיב לי בדממה. ניגבתי את פניי מטיפות הגשם והסתכלתי שוב מעלה, הכי רחוק שיכולתי, מבין העננים האפורים.

"תסביר לי...״ שאלתי בקול שבור וכנוע, ״איך אני מוצא את עצמי בדרום אמריקה, על הר עצום...בגשם מטורף... מחפש בחורה שאין לי מושג באמת איפה היא?!..."

לא היו תשובות הגיוניות לשאלות שלי.

"מה לכל הרוחות אני עושה פה?!!!" שאגתי שוב אל העולם, "...ולמה לא היה כתוב לי מעיל גשם ברשימה?!!!!!!!!!"

זאת הייתה נקודת השבירה במסע הארוך והמפרך שלי ליעלי.

כבר לא היו לי כוחות. הייתי רעב, תשוש, ורטוב בכל גופי.

ואז השתתקתי.

התיישבתי בהשלמה על האדמה הרטובה ונתתי לגשם לחדור לכל מקום יבש שעוד נשאר בגופי. במאמץ אחרון הורדתי את התרמיל מהגב והנחתי אותו לצידי. נאנחתי בתשישות, מקשיב לדופק שלי הולם בעוצמה, אוסף את שארית כוחותיו על מנת להמשיך ולתפקד.

הייתי שבור.

אספתי את התרמיל לחיקי ועטפתי אותו בידיי כמו היה צעצוע בידיו של ילד קטן המגן עליו בקנאה. ישבנו שנינו בשתיקה, מקשיבים יחד לנשימות הכבדות שלי. באותם רגעים של שקט אמיתי ברקע רעש אדיר, חיפשתי ביאוש אחר זקיק קטן של אנרגיה שיעזור לי להמשיך לטפס.

כמו דחף טבעי, הרמתי את ידי התשושה והכנסתי אותה לתא הצדדי בתרמיל. הוצאתי ממנו שני דברים קטנים אך בעלי משמעות שלא ניתן לתאר עבורי - הראשון היה תמונה ובה יעלי ואני נראים מחובקים על רקע הכנרת- מחייכים. מאושרים. השני היה צמיד ירוק ומעט בלוי, עם לוחית מתכת קטנה במרכזו, וכיתוב שהכיל בסתר את קולה של יעלי – "בשבילי, הסלטה שלך הייתה שווה ציון 10".

חייכתי.

עוטף בידיי את שני האוצרות האלו, העברתי לאחור את התרמיל ונשענתי עליו בכבדות. הבטתי מעלה, ומבין טיפות הגשם התוקפות את עיניי, נזכרתי לרגע בפעם הראשונה שראיתי את יעלי.

*

אם הייתי סופר את מספר הפעמים שאמרו לי כי יעלי ואני לא מתאימים, הייתי מגיע למשהו כמו 1200.

זה לא שאני לא מסכים- יעלי בת 21 וחצי, חכמה, אינטליגנטית, יפה כל כך שהיא בכלל לא שותפה לסולם היופי בעולם. פעם שמעתי את אמא שלי אומרת כי "אין בעולם דבר יפה יותר מהר צפחות בזריחה, וליד זה הכל נראה אותו דבר". אני מניח שזה זהה. רק שאולי להשוות את יעלי להר זה קצת תמוה. גם צפחות זו מילה מעצבנת. אבל אני יודע שאותה התפעלות שאמא הרגישה בכל פעם שהיא ניצבה למול ההר צפחות הזה, אותה הרגשה של משהו טיפה אחר מהדברים האחרים בעולם, הוא בדיוק מה שאני מרגיש כשאני מסתכל על יעלי שלי.

יש משהו בדרך בה היא עושה דברים, אותם דברים פשוטים וכל כך מובנים מאליהם - בדרך שהיא מדברת בהתלהבות ממכרת, בדרך שהיא מקשיבה לכל סיפור שלי עם עיניים גדולות וסקרניות ששמורות לילדים בגן, או איך שהיא מחייכת, וזה תמיד מרגיש שזה בא אצלה באמת-באמת מבפנים.

ואני מניח שזה בדרך שהיא פשוט שם. תמיד.

גם אם אני זה שטעיתי ולא באמת הושחל לי קילו קלמנטינות בחשבון, והקנוניה הגדולה שחשבתי שעליתי עליה מסתיימת במבוכה גדולה כשקופאית מבוגרת מנפנפת מולי בחשבונית הנכונה בייאוש.

היא תמיד שם בשבילי.

כמו סופרמן קטן, רק עם שרירים מאוד מאוד קטנים בידיים.

אני לא סופרמן. מעולם לא הייתי דמות יוצאת דופן בנוף המציאות- לא גילו אצלי שום כישרון מיוחד בילדות, לא הייתי מבריק או מצטיין בשום ענף ספורט, מעולם לא הייתי זה שאומרים עליו "הוא יהיה הדבר הבא!" או ראו בי פוטנציאל לכבוש את העולם ולהצטלם לצד הנשיא בגאווה.

תמיד הייתי רגיל. פשוט ורגיל. והיה לי טוב עם זה.

אני בן 27 עוד כמה חודשים. כבר שלוש שנים שאני עובד כמפתח בחברת היי-טק קטנה במרכז ת"א. אני מודה- אני מאלו שקמים בבוקר, מגיעים למשרד, ומתחילים לספור את השעות לאחור בשעמום, עד לחזרה הביתה.

ביום שהכרתי את יעלי, דברים החלו להשתנות. פתאום החיים נראו לי יפים יותר. מעניינים יותר. חייכתי פי שלושה מכל זמן אחר בחיי- כולל התקופות הזוהרות בהן רחוב סומסום היה משודר בשני פרקים ברצף. הייתי בעננים מזה. נהייתי סקרן יותר. חרוץ יותר. אפילו הנענע באדנית שלי זכתה לחום ואהבה במקום חום והשמדה אליהם הורגלה בתנאי השבי של ימים עברו.

העולם שלי, אותו העולם שהיה נוהג לשים לי רגל בזמנו הפנוי ולצחקק עליי עם חבריו, החליט לפתע להתייחס אליי קצת אחרת. אפילו לחייך מעט לכיווני- גם אם זה היה רק לכמה רגעים.

אבל בשבילי זה היה מספיק.

אני מיד חייכתי בחזרה.

*

בן 23, משועמם מהחיים, והם ממני, חזרתי מיום לימודים ארוך מתיש באוניברסיטה. עשיתי את הדרך חזרה לדירה בהליכה, כמו בכל יום, מאמין באמונה שלמה שאצליח לתרום לדיאטה שלי עוד 135 גרם נוספים בעזרת שני הרחובות שהפרידו בין האוניברסיטה והדירה. 108 אם לוקחים בחשבון את החטיף שהחזקתי ביד.

מספר הדברים המיוחדים הקורים בשני הרחובות האלו בדרך כלל שואף ל-1, וגם זה, תלוי במצב הרוח של האיש המוזר בפינת הרחוב שלפעמים מחליט לנבוח על העוברים והשבים. אבל באותו היום, החליט אלוהים לשים את אצבעו בדיוק שם ותאונת דרכים התרחשה שניות לפני שעברתי במקום.

״אמבולנס! לקרוא לאמבולנס!!!״ אני זוכר את הצעקות המלחיצות שהגיעו מכיוון הצומת, שולפות אותי ברגע אחד מהליכה רגועה לבהלה עמוקה.

התקדמתי לכיוונן בסקרנות, בצעדים קטנים וזהירים, מוסתר על ידי אחד השיחים שהיה לצד המדרכה.

כשהגעתי לאזור, התמונה הייתה ברורה- רוכב אופנוע שכב על הכביש במרכז הצומת, כשאופנוע כבד שרוע עליו בחוסר רחמים. במרחק שלושה מטרים ממנו, עמדה מכונית קטנה עם חזית פגועה וזכוכיות שבורות מפוזרות סביבה בכל עבר. קבוצת אנשים התקבצה סביב הרוכב, כשאחת מהן נופפה ללא הרף בידיה ביאוש ובהלה.

לא חשבתי להתערב. טוב היה לי מאחורי השיח.

אבל אז הגיע המבט.

לשנייה אחת בודדה, נפגש המבט של רוכב האופנוע ישירות במבט המסוקרן שלי. נתקל בו באמוק ממש.

קפאתי.

לא הצלחתי להזיז דבר בגופי, רק המשכתי להביט בעיניו של הרוכב.

"תעזור לי..."

בום.

התיק נפל לצידי בקול עמום.

בשנייה אחת הונחתי במרכזה של סצנה מפאקינג סרט אמריקאי והתבקשתי להתחיל לשחק.

לא היה לי מושג במשחק. לא רציתי לשחק.

אקשן!

זרם עבר בגופי והקפיץ אותי מההלם. כמו נסחף כנוע על ידי גל עוצמתי, מצאתי את עצמי פתאום רץ לכיוון רוכב האופנוע. בשלושים המטרים שהפרידו בינינו, ניסיתי להריץ בפנים את כל מה שידעתי על עזרה ראשונה - זה לקח 2 שניות בדיוק, ונשארו לי עוד 28 מטרים, אז ניצלתי אותן בשביל להרגיע את עצמי כמה שיותר.

ואז זה הגיח.

שנים אחורה. אני בן 7, אולי 8. טיול משפחתי בכרמל, אמא מחזיקה לי את היד, אבא הולך לפנינו וקוטף פרחים בצידי הדרך. לפתע רוכב אופניים עוקף אותנו במהירות ומשאיר אחריו שובל אבק מחניק. אבא מקלל קללה של מבוגרים. אמא צוחקת. כמה שניות נוספות עוברות ולפתע הרוכב מאבד שיווי משקל ונופל בדרמטיות. ענן של אבק צף סביבו. אני מיד שולח מבט לכיוון אבא.

"אני מממממגיע!" הוא צועק לפתע בדרמטיות בעודו זורק את הפרחים שאסף לכל עבר ומתחיל בריצה אחוזת טירוף לעבר רוכב האופניים.

אבא מגיע לרוכב האופניים. הרוכב, שהספיק בינתיים להתרומם מעט תוך שהוא מנקה את האבק שנדבק עליו בקנאות, נראה מופתע למראה האדם המבוגר שהגיע אליו בטירוף שלא היה מבייש חסיד ברסלב ביום של שמחה. הוא דוחף את הרוכב חזרה לקרקע. הרוכב המום.

"קח! תנשך את זה!" אבא דוחף בכוח טיש׳ו לפיו של הרוכב, "זה יעזור לך להעביר את הכאב!"

הרוכב, גבר בשנות הארבעים לחייו, מתנגד לכך בכל כוחו, בנוסף, נראה שהטיש׳ו חונק אותו. הוא נאבק באבא בידיו החבולות אבל נראה שלשווא. חסיד הברסלב נראה עם ידו על העליונה.

חזרה למציאות.

אני רץ לכיוון הלא נכון. איכשהוא הסטתי את הכיוון ריצה שלי 30 מעלות שמאלה מהרוכב מה שחייב אותי לעשות תיקון מהיר ומביך. אני כבר כמעט מגיע כשאני שולח ידי לכיס האחורי בחיוך של ניצחון ושולף את הטיש׳ו הקבוע שהיה לי שם. אמא שמה לי אותו. יש לי כזה בכל אחד מזוגות המכנסיים שלי בארון.

הגעתי.

הרמתי מיד את האופנוע שנראה היה כמוחץ את הרוכב, והנחתי אותו בצד. השכבתי את הרוכב בעדינות על גבו ואמרתי לפניו המביטות בי את הדבר ההגיוני ביותר שעלה בראשי-

"היי...מה קורה?"

הרוכב הביט בי בשתיקה. היה ברור שכואב לו, ובכל זאת, הוא מצא את הכוחות לעוות את פניו לטמבל שהחליט לפתוח איתו בשיחת חולין ברגע פחות מתאים. שניות נוספות שעברו בשתיקה ומבטים מתחלפים הבהירו לי כי כדאי מאוד שאני זה שאהיה אקטיבי בסיטואציה הזו.

פרשתי את ידיו של הרוכב בזהירות לצידי גופו, ופרמתי בעדינות את המעיל שעטף אותו בחוזקה. הרוכב המשיך והשמיע אנחות כאב מתאמצות, בזמן שהתקהלות האנשים סביבנו רק המשיכה וגדלה, מלווה במבטים מסוקרנים מתוך שורות מסודרות להפליא.

״הההאאאאח!״ זעקת כאב חזקה של הרוכב פילחה לפתע את האוויר. מד המתח בסצנה קפץ משמונה למיליארד.

זה היה רגע האמת של הטיש׳ו.

דחפתי לו אותו לפה בתנועה חדה ומהירה, כאילו היה תינוק שאוכל גרבר. הוא לא אהב את הגרבר. הוא גם דאג להראות את זה כשירק אותו החוצה בהפגנתיות. תינוק עקשן.

כמה שניות של שקט. החלפת מבטים מביכים עם הרוכב. תוכנית ב׳.

לקחתי בקבוק מים שהושיטה לי בחורה מהקהל, והתחלתי מנקה לו את הדם שניגר מחתך קטן במצחו. אחר כך המשכתי לידיו שהיו מלאות בשפשופים אין סופיים מהאספלט.

"אין מה לדאוג, יש כאן רופא!" נשמע לפתע מאישה מבוגרת שעמדה מאחוריי בשורה הראשונה, משדרת את המתרחש לאנשים סביב. הייתי כל כך קרוב להסתובב ולספר לה שעד גיל שש עשרה עוד דרשתי מתנה מהאחות על האומץ לקבל זריקה, אבל אז הרגשתי טפיחה קטנה על גב היד-

״אני אהיה בסדר?״ שאל אותי הרוכב בקול שקט ומפוחד, מרים את ראשו מעט מהאספלט החם.

״בטח'״ עניתי מיד בביטחון, ״אני רופא. אתה עוד תראה את המשחק של מכבי היום.״

״אני אוהד של הפועל״

״אז אין לך באמת למה לחיות״ , טפחתי לו חזרה על היד.

צחקנו יחד לרגע. ואז כמו אות כניעה, הוא הניח את ראשו על האספלט החם. רק קול סירנה שנשמע ברקע, העיר אותו שוב, זה היה אמבולנס שהתקרב בקול גדול. לא עברה חצי דקה עד שנעצר לידנו בחריקת בלמים, שני חובשים יצאו ממנו במהירות, ומיד הקיפו את הרוכב משני צדדיו.

"תודה, אנחנו ניקח את זה מכאן."

לקחתי צעד לאחור, והמשכתי להביט בהם מקבעים את הרוכב בזהירות לאלונקה. בתנועה מהירה הם הניפו אותה מעלה, והחלו מתקדמים לעבר אחורי האמבולנס. הספקתי לפגוש את המבט של הרוכב לשנייה אחת נוספת - הוא הביט בי בחצי חיוך שהביע "תודה". אני הבעתי ״סליחה״ על חתיכת הטיש׳ו שהייתה עדיין תקועה לו באף. וכך הוא נעלם מאחורי דלתות האמבולנס.

עשר שניות מאוחר יותר הם כבר לא היו שם.

*

שקט.

רק צפירה חסרת סבלנות של אחד הרכבים בצומת הזכירה לקהל שהתקבץ סביב כי עליו לחזור לחייו המנומנמים לאחר שהיה לניצב בסרט מתח מלא דרמה. נשארתי לעמוד במקום לעוד כמה רגעים, מביט בקהל מתפזר לו סביב, והרחוב חוזר לתחפושתו הרגילה. לבסוף התחלתי חוזר לכיוון התיק שהשארתי לצד המדרכה.

״אתה מבסוט?״ זרקתי לשיח הבוגדני במרמור, מרים את התיק ומנקה אותו מהחול שנדבק אליו בכל עבר. ״אני בטוח שאתה צוחק שם עם כל העלים השקופים ש…״

"היי...!" נשמע לפתע קול מאחוריי.

לא הייתה לי אפילו טיפת סבלנות לאינטראקציה עם בני האנוש האחרים, אבל הסתובבתי.

ושם היא עמדה.

בחולצה ירוקה וג'ינס כחול, עם שיער אסוף בסיכה, ספרים ביד אחת ובקבוק מים קטן ביד השנייה, היא עמדה לה שם. יעלי.

יעלי שלי.

באותו הרגע, היא עדיין לא הייתה שלי, ואפילו לא יעלי, היא הייתה רק מישהי מוכרת שלא הצלחתי להבין מאיפה. הבטתי בה לעוד כמה שניות לפני שזה נפל עליי-

הבחורה שהושיטה לי את בקבוק המים מהקהל.

באותם רגעים לא יכולתי לראות כמה היא יפה, אבל עכשיו כבר אי אפשר היה להתחמק מזה.

"אתה רוצה קצת מים?"

"הא...כן...לא...אולי..." יצא לי בסוף.

"אולי כדאי שתשתה משהו." היא אמרה בשנית. ואז חייכה.

נמסתי במקום כמו נר יום-הולדת זול.

"בוא...בוא נשב רגע"

הנהנתי בחיוב.

וכך הסתכמה לה השיחה הראשונה שלי עם יעלי- זהה למפגש ראשון של ילד עם קוף בגן חיות.

התיישבנו בצידי המדרכה על מדרגות שהובילו לאחד מחצרות הבניינים - יעלי ישבה מדרגה אחת תחתיי, עם התיק לצידה. לגמתי מים מהבקבוק שהושיטה לי, מנסה להיראות רגוע ככל האפשר. פשוט ישבנו לנו בשתיקה לדקה ארוכה, כשיעלי מביטה בי במבט מרגיע, מחבק, כמו יד נעימה שמונחת על הכתף.

״ראיתי אותך מטפל בפצוע…״ היא לפתע התחילה בשיחה, ״…כמה מזל שהיית בסביבה!״

הקול הזה.

הוא היה עליז, ילדותי, ובוגר בו זמנית. רק עוד פעם אחת בחיי שמעתי קול מיוחד כזה - מישה, הבייביסיטר של אלון השכן. היא הייתה קוראת לנו סיפורים בקול עדין וחודר שהיה מכניס אותי לעולם משל עצמי. לא הייתי שומע דבר מסביב, רק את הקול שלה מתנגן בעדינות בראשי. הוא היה ממכר. שמיימי. פוטנציאל אמיתי לקול של המשיח.

והנה זה קורה לי שוב.

״האמת שפשוט עשיתי מה שחשבתי באותו הרגע. אין לי הרבה מושג בעזרה ראשונה״

"עדיין…רוב האנשים היו מעדיפים בכלל לא להתערב" יעלי השאירה אותי על הבמה בקנאות.

על פי כל הדעות, זה היה הרגע הנכון לספר על השיח שהיה אמור להסתיר אותי אך בגד בי בדיוק כמו שעשה לג'ירפה ב-"מיץ פטל".

אבל לא עשיתי את זה. אולי פשוט נהניתי לעמוד רגע על הבמה.

"אני יעל,״ היא אמרה לפתע בחיוך, ״אבל אתה יכול לקרוא לי יעלי, כמו כולם..." היא הושיטה את ידה אליי.

לחצתי אותה בהתרגשות. זה היה הכי קרוב שהגעתי למין השני בשנה האחרונה.

"קוראים לי אייל..." עניתי, "...אבל את יכולה לקרוא לי כמו שכולם קוראים לי, אייל. "

שקט.

היא לא צחקה.

שבע שניות לפני-כן, כשהרצתי את זה בראש, זאת הייתה נראית לי כבדיחה לא רעה. אבל כנראה שטעיתי.

"זה לא אותו הדבר? "

לא ידעתי מה לענות לה. אז עשיתי מה שאני תמיד עושה במצבים האלו- הלכתי למחסן האישי שלי, שם בפנים, לתשובות.

"לא, לא אייל...יאלי. "

ובשנייה אחת עשיתי מה שלא עשו לי ב-23 שנים- המצאתי לעצמי שם חיבה.

*

"כן! רצתי לשם מיד! בלי פחד! היית צריכה לראות אותי!" הנפתי את ידיי בתיאור עוצמתי, "פעלתי שם כמו רופא אמיתי!"

אמא הביטה בי בגאווה. היא תמיד הייתה עושה כך כשהייתי מספר לה דברים בהתרגשות יתרה.

ישבנו בסלון הדירה של ההורים שלי, בעוד אני מתאר לה את התרחשות האירוע של תחילת השבוע.

"אתה חושב שהבחור עם האופנוע בסדר?"

"בטח בסדר! אלו פציעות קלות! זה שום דבר!" נשמע לפתע קולו של אבא במרחק, משתתף פעיל בשיחה מאחוריי דלת השירותים.

"בדברים כאלו לא היינו בכלל מטפלים בסיני! מקסימום דוחפים עלה יבש של פטרוזיליה!"

אמא עיקמה את פניה. עיקמתי את פניי חזרה. לפטרוזיליה לא היה שום מקום בשיחה הזו. זה בסך הכל היה עוד אחד ממטבעות הלשון ששמורים רק לאבא שלי, נשלפים בזמן רנדומלי, משאירים את השיחה נבוכה מהתוספת הלא ברורה, לא עוזרת, וחסרת כל קשר לסיטואציה.

"אני דווקא חושבת שאתה ממש גיבור, אייל." היא הכריזה בגאווה.

"אני גם חושב." אישרתי מיד.

רעש המים שירדו בשירותים הקבילו לחצוצרות מלכותיות שבישרו את קבלת אבא לסלון.

"לקחת את מספר לוחית הזיהוי של האמבולנס?" הוא שאל כשנכנס במרץ לחדר.

"לא. היה צריך?"

"איזו שאלה!" הוא הכריז מיד, "אתה מכיר את המקרה של שמואל אבן-צור?"

"אבל זה היה בכלל באפריקה!" אמא התערבה מיד.

"אז מה?! עדיין היה..."

"והייתה שם מלחמה!" היא המשיכה בשלה, "רוב האמבולנסים שם בכלל היו שייכ..."

"מירה'לה, אני מנסה לחנך את הילד!" אבא אמר ברוגז, "למה את קטנונית?"

"אני לא קטנונית! אני פשוט חושבת ש..."

"אף אחד לא אוהב אנשים קטנוניים." הוא הוסיף ברוגז וחזר לשירותים.

ההורים שלי.

גזע נדיר.

דרווין היה לבטח ממקם אותם איפה שהוא באמצע הציור האבולוציוני המפורסם שלו, אוחזים חזק את הדמות הבאה לפניהם בשרשרת - אוחזים חזק ולא משחררים. הדמות הזו היא אני. ובשל העובדה כי הדמות הזו היא גם בן יחיד, האחיזה הזו רק התחזקה יותר. ויעיד על כך דוקטור מיכאלי, שהוקפץ לילה אחד לביתנו בשל "שינוי בטון האפצ'י של הילד?!!!... אתם נורמליים?!"

לא. הם לא. ובתור ילד בן 7 עם הצטננות קלה כבר ידעתי להסיק את המסקנה הזו היטב.

גם כשהזמן עבר והתבגרתי, הם עדיין היו שם צמודים, נוכחים בקנאות לא להפסיד שנייה ממהלך חיי פן יחויבו לספר על כך בבושת פנים באיזו קבוצת תמיכה. לעולם לא אשכח את הערב שיצאתי בהתרגשות לסרט קולנוע עם בת הכיתה שלי - נעמה סימן טוב, שהתגלתה כסימן רע, כשזיהיתי את ההורים יושבים שלוש שורות מאחורינו, מנופפים אליי באושר. אבא עוד המשיך וסימן לי בהתלהבות איך לשים את היד על כתפה של נעמה בתנועה סיבובית מהירה לעיניהם ההמומות של היושבים סביב. שם כבר אפפה אותי ההרגשה שאולי הדברים אצלנו יוצאים מגדר מהנורמה.

אבל זו הייתה המציאות שלי.

מומלץ כתוכן מעשיר במגזין הורות? לא.

אבל התרגלתי אליה, כמה שאפשר. ואפילו למדתי לאהוב אותה לפרקים.

*

"נעים להכיר, יאלי" יעלי הנהנה בחיוך מהמדרגה תחתיי.

"נעים להכיר, יעלי." עניתי חזרה.

לרגע נזכרתי שאסור לי לחייך מידי, היה סיכון ממשי שאחשוף סתימה שעשיתי בתחילת השבוע ונתנה הרגשה שאכלתי עטיפה של קרמבו שהתפוצצה בכל עבר.

לפתע יעלי הושיטה ידה לתיק, ובתנועה מהירה שלפה ממנה שקית של במבה.

"קח...מגיע לך." היא פתחה והושיטה לי אותה.

הכנסתי את היד לשקית ושלפתי את אותם דברים קטנים וצהובים שבשבילי לא היו מעבר למזון מאולתר לציפורים, אבל בשביל יעלי, כמו שגיליתי עם הזמן, הם היו למשהו מיוחד.

אכלתי את הבמבה ולגמתי את שארית המים שעוד נשארו בבקבוק.

"תודה על זה." אמרתי לבסוף אחרי שתיקה קצרה שהשתררה, והושטתי לה את בקבוק המים בחזרה.

"אני ממש רעב. נראה לי שאתחיל לחזור לדירה" אמרתי בעוד אני מתרומם באיטיות מהמדרגה, וחוזר למצב עמידה כמו גמל שחוק. יעלי עוד נשארה לשבת במדרגה תחתיי.

"לא מספיקה לך הבמבה שלי?!" היא הניפה בהגנתיות את שקית הבמבה שלה גבוה אליי.

צחקתי מיד חזרה.

ירדנו את המדרגות הבודדות למדרכה ברחוב ועמדנו לעוד רגע אחד יחד.

"היה נעים להכיר, יאלי" היא הרימה את ידה לשלום.

הרמתי את שלי בחזרה, מחקה אותה בדיוק רב. הקוף בגן החיות המשיך לעשות את עבודתו כראוי.

"כן…כל טוב." נפלטה לי ברכת השלום המפורסמת של אבא שלי. לא ברור איך היא עברה את הצנזורה במחסן. או את שנות השמונים.

חייכנו בפעם האחרונה, ואז הסתובבנו כל אחד לכיוון המציאות שלו.

לא עברו עשרים מטר לפני שהרגשתי דחף להסתובב, רק לשנייה קצרה, לראות שוב את הבחורה המדהימה שדיברה איתי כרגע.

אבל כשעשיתי את זה היא כבר הייתה איננה.

*

עמוק בפנים הבנתי שאבא שלי צדק. הייתי צריך להביא איתי את שקית הניילון המיוחדת שלו נגד גשם - "אף טיפה לא תחדור, אני אומר לך! אף טיפה!!!" הוא הציג לי את השקית בגאווה בטרם הגעתי למקום המקולל הזה.

"השקית הזו הולכת איתי עוד מהטיול ליוון! את זוכרת, מירה'לה?!..." הוא הכריז בהתלהבות בעוד הדגים כיצד הוא מתכסה בה כמו טלית גדולה. "את זוכרת איך כולם קינאו בי כשתפס אותנו הגשם באמצע הרחוב?"

"מי קינא?..." אמא הגיבה בתמיהה, "כולם פשוט הלכו לבית קפה ממול בזמן שאתה נעמ..."

"זה לא נכון! שום בית קפה! קנאה גמורה הייתה שם!!!"

אמא עשתה לי פרצוף לא מבין. החזרתי לה באחד זהה.

אז נכון, השקית נראתה מעט תמוהה - בעיקר לא הבנתי איך אני אמור לראות מבעד לשקית גדולה וצהובה שמכסה אותי כמו ביצת קינדר גדולה. אבל עכשיו, סחוט ממים בתוך שלולית בוץ, סופג טיפות גשם אימתניות כאילו עננים רעים החליטו לסקול אותי באכזריות, הייתי קונה ביוקר את ביצת הקינדר הזו.

הסתכלתי ביאוש על השלולית שהחלה להיקוות תחתיי במרץ. הרמתי מקל שבור שהיה לצידי והתחלתי משיט אותו במים הלוך ושוב, הלוך ושוב, כמו היה סירה קטנה באגם. למדתי את התנועה הזו מיעלי. "אלוהים…מה היה קורה אם ההורים שלי היו רואים אותי עכשיו?..." צחקתי לעצמי.

"מירה'לה, תוציאי לי את המדים," חיקיתי הקול המכריז של אבא שלי, "אני יוצא להציל את הילד!"

*

פשוט ידעתי.

באותו חיוך קטן וסתמי ממרחק של עשרות מטרים, הבנתי שיעלי הולכת להיות משהו מיוחד בשבילי. זה קרה בפעם השנייה שנפגשנו.

שבוע וחצי לאחר אותה תאונה, שעות הערב של יום רגיל באמצע שבוע רגיל, יצאתי למלא את ארון הממתקים שלי מפיצוציה שהייתה במרחק שלושה רחובות ממני. תקופת בחינות, והמוח היה עסוק במשוואות טריגונומטריות תוך כדי הליכה באמצע הרחוב. נראיתי כמו איש מת מהלך- איטי וחסר קצב, מכריח את הרגליים לבוא אחריי נגד רצונן.

אבל אז משהו תפס אותי.

על ספסל מעץ בגן הקטן שלצד הרחוב, ישבה מישהי בגבה אליי. משהו בשלווה שלה לקח אותי לרגע רחוק-רחוק מרחוב תל אביבי סואן. הייתי צריך עוד חצי שנייה נוספת בשביל לזהות את ה"מישהי" הזו.

חייכתי מיד.

אי אפשר היה לפספס, זאת הייתה יעלי של המים והבמבה.

התקדמתי שני צעדים נוספים והסתתרתי מאחורי עץ שהיה לצד המדרכה. המשכתי להביט בה בסתר כאילו הייתי צלם של נשיונל-ג'אוגרפיק, עוקב בסקרנות אחרי פרפר נדיר ביער בסוף העולם. היא ישבה בגבה לרחוב, בעולם משל עצמה, גוררת עלה יבש הלוך ושוב על הספסל.

עקבתי אחרי כל תנועה קטנה של הפרפר.

היא שינתה את התנוחה לפתע, והפנים שלה נגלו אליי. מיד עשיתי חצי סיבוב, ושיפרתי עמדה מאחורי העץ.

"יאלי!"

שיט. הטראומה של מיץ פטל חוזרת.

"יאלי!"

הרגשתי כמו ילד שמכסה את הפנים וחושב שלא רואים אותו.

"יאלי, זה אתה?"

יש רגעים בחיים שאתה צריך להחליט - או שאתה יוצא בבושת פנים, או שאתה נראה כמו סוטה שמסתתר מאחורי עץ ומביט על נערה בגן.

לקחתי צעד הצידה ונעמדתי לצד העץ, מנופף לה חזרה לשלום במה שהיה נראה בין כניעה לבין נפנוף רכרוכי ששמור לאנשי גיל הזהב.

אבל הפרפר חייך אליי בחזרה.

נשכתי את השפתיים.

באותו הרגע, באותו חיוך קטן וסתמי ממרחק של עשרות מטרים, ידעתי שהיא הולכת להיות משהו מיוחד בשבילי.

פשוט ידעתי.

*

התקדמתי את הצעדים האחרונים לעבר יעלי, ונעצרתי במרחק של כמה מטרים בודדים מהספסל.

"יעלי!" הכרזתי בהתרגשות, מצביע לעברה כמו הייתה פריט מפורסם במוזיאון.

"נכון!" היא ענתה בהתלהבות, "איזה כיף לראות אותך שוב"

"רוצה לשבת?"

"בטח" אמרתי והתקדמתי את הצעדים האחרונים לעבר הספסל, מנסה להסתיר את ההתרגשות הגדולה שהתחוללה בי. התיישבתי בקצה הספסל בתנוחה לא יציבה שהכריחה אותי להתנועע עליו בגלים רגעיים כאילו שיחקתי עם עצמי "דג מלוח". לאחר דקה ארוכה מצאתי לבסוף את הנחלה - מילימטרים ספורים מברגים וברזלים תומכים.

"זכרתי את הספסלים האלו נוחים יותר" זרקתי לאוויר בניסיון נואש להסביר את ההתמהמהות שלי. בפועל נשמעתי יותר כמו קבצן מנוסה בספסלי תל אביב.

יעלי חייכה.

"את מבקרת הרבה בגן הזה?"

"מנסה." היא הסיטה את מבטה לעבר הגן וסרקה אותו סביב, "יש בו משהו מרגיע."

הנהנתי כמסכים.

"ואתה?"

"לא, לפעמים פשוט עובר אותו בדרך לפיצוצייה בסוף הרחוב"

יעלי הנהנה חזרה. לפתע נחו עיניי על שקית צהובה שבצבצה בקצה השני של הספסל. הסטתי את הגוף מעט לצד בשביל להיות בטוח. "מה זה?", הצבעתי לעבר השקית, "שוב במבה?"

יעלי חייכה במבוכה.

"זה מתחיל להיראות לא תמים, הסיפור הזה..." הוספתי אצבע מופגנת לעברה.

פרץ צחוק התגלגל מיעלי. הצטרפתי אליה ולקחתי חופן מהשקית שהושיטה לי.

"אני פשוט מאוד אוהבת במבה." היא הודתה וצחקה במבוכה, "אתה לא?"

"אני לומד לאהוב בכל פעם שאני פוגש אותך." יצא ממני משפט של שייקספיר בהקשר של במבה.

"בסוף עוד תתאהב. אתה תראה."

חייכתי.

בסוף עוד אתאהב.

"מה אלו?" היא הצביעה לפתע לעבר הכפכפים שהיו לרגליי, "מיוחדים!"

עצרתי מיד את אכילת הבמבה והבטתי מטה בדאגה. לרגליי היו עכשיו כפכפים צהובים ומביכים, מתנת יום הולדת מדודה רחל. עם הצבע הזוהר והחברה האינדונזית בעלת השם הלא מוכר עוד יכולתי להתמודד, אך לא היה הסבר בעולם שיוכל לתרץ את המדבקה של הפיה הצבעונית בצידי אחד מהם.

"הם לא שלי." עניתי במבוכה, "מישהו השאיר אותם אצלי ו...זאת אומרת, מישהי...ו..."

אתה הולך למקום לא טוב. קיבלתי מיד נורת אזהרה מהמחסן.

"...את גרה כאן בסביבה?" הצלחתי לשנות את הנושא באמצע המשפט.

"שם." היא הצביעה לעבר הבניין שהיה ממוקם למול הפיצוציה.

"מה? באמת?"

"כן. למה איפה אתה?"

"אני?"

"כן."

"אני בבניין שם" הצבעתי לעבר הבניין האפור והישן שהיה מרוחק רק כמה בלוקים משלה.

"מצחיק שלא ראיתי אותך אף פעם."

הנהנתי כמסכים, למרות שיעלי עמדה לסיים את לימודיה בתיכון בעוד אני הייתי סטודנט באוניברסיטה. המקום ההגיוני היחיד שדרכינו עוד יכלו להצטלב, היה אולי כשעשתה את חובתה בבית הספר היסודי באותן משמרות זה״ב ידועות לשמצה. .

"מה זה?" הצבעתי לעבר צמיד ירוק ובלוי שענדה על ידה השמאלית.

"זה?"

"כן. זה מפסטיבלים?...מאלו שכולם עומדים במעגל ונוגעים אחד לשני בשיער?"

"לא, לא בדיוק", יעלי החלה לצחוק, "סתם מצאתי את זה ברחוב"

"למה, אתה הולך לפסטיבלים האלו?"

"איזה?"

"אלו שאמרת...עם המעגלים והשיער"

"אסור לי."

יעלי קימטה את פניה.

"סיפור ארוך" סימנתי לה בביטול, "אבל בואי נגיד שאם הייתי נעלם לכמה ימים במדבר, ההורים שלי היו יכולים קצת לצאת מפרופורציות"

"פרופורציות?..."

"פרופורציות." השארתי את הנושא סגור היטב.

בצמד תנועות מהירות היא לפתע שלפה את הצמיד והושיטה לי אותו. "קח! תראה את זה כמתנת תודה מהעולם על שעזרת לרוכב אופנוע אותו היום".

"לא, לא, לא" ניסיתי לבטל את הבקשה. אני לא מקבל מתנות מהעולם. אף פעם. בשום מצב. ובטח לא בחינם.

"נו, קח. שיהיה לך. תוכל לספר שהיית בפסטיבלים האלו של המעגלים והשיער" היא התעקשה והחלה צוחקת.

"אני צריך לתת לך משהו חזרה?"

"לא."

"בטוחה?"

"כן. זו פשוט מתנה." היא התקדמה לפתע לעברי וענדה את הצמיד על ידי.

לא זזתי מילימטר.

"זהו. עכשיו אתה רשמית בוגר פסטיבל מעגלים ושיער" היא אמרה ופתחה בצחוק מתגלגל שסחף את שנינו לדקה ארוכה.

בסוף אותו הערב רציתי לקחת את המספר שלה. התחננתי לעצמי לעשות את זה. גם רציתי להגיד לה שבא לי לראות אותה שוב, לדבר איתה, גם אם זה לזמן קצר. ושהיא מעניינת אותי. וכל כך יפה.

אבל לא הצלחתי.

בדיוק כמו אותו היום בו ישבנו על המדרכה, מצאתי תירוץ טיפשי במחסן, והשתמשתי בו בשביל להתרומם מהספסל ולהיפרד מיעלי לשלום. פספסתי שוב. והפעם התסכול המשיך איתי בכל צעד שעשיתי לכיוון הפיצוציה, מנסה להבין אם אי פעם אראה את יעלי הזו שוב.

*

"מה זאת אומרת רשמתם אותי לאוניברסיטה?!"

"חשבנו שזו תהיה הפתעה נעימה לשחרור." אמא ניסתה לרכך, אבל ידעתי שזה גמור. השקט שהשתרר בישר לי את מר גורלי.

כך נראתה חגיגת השחרור שלי מהצבא.

בבית הוריי, יושב עם הראש בין ידיי ביאוש גמור, מנסה לספוג את גודל ההפתעה של מתנת השחרור שלי.

"מה קרה לסרט? לשעון? לחולצה מכופתרת?!..." דיברתי לעצמי, לתוך ידיי, "...אתם כל כך אוהבים שאני לובש חולצה מכופתרת..."

"מירה, למה באמת לא קנית לילד חולצה מכופתרת?!" שמעתי את אבא ברקע, "איך הוא ישוויץ לבנות כשיהיה באוניברסיטה, לא מבין מה חשבת לעצמך..." הוא רטן וצעד לעבר המטבח.

"בסדר. אני אקנה לו מש..."

"אבל לא את המיושנות האלו, כמו של הדייגים..."

אף דייג לא לובש חולצת כפתורים. בשום מקום בעולם.

אבא נעלם בכיוון המטבח כמאבד עניין בשיחה, ואמא נשארה לעמוד לצידי, מנסה לגשש אחר הלך הרוח שלי.

"לאיזו אוניברסיטה רשמתם אותי?"

"פה בתל אביב. לידנו"

שאלה מיותרת ללא ספק.

אבא חזר מהמטבח כשבידו מלפפון עטוף בעלי כוסברא שטופים במלח. הוא נגס בו בהנאה ששמורה רק לו ואולי לעוד שלושה אנשים נוספים ברחבי העולם. כמובן שאף אחד מהם לא שרד את המאה ה-16.

חזרתי מיד לחקירה.

"רשמתם אותי למשהו מסוים? או שאת זה השארתם לי לבחור?"

אבא הביט באמא והבנתי שהוא לוקח את האחריות לתשובה.

"מירה, איפה שמת את העיתון?"

טעות בהערכה- הוא מזמן כבר לא היה איתנו.

"אמא?"

"הנדסת מחשבים. זה מה שרצית!"

"רציתי מחשב… לא הנדסת מחשבים…" המשכתי למלמל משפטים כאדם גוסס.

"ככה גם תישאר קרוב וגם תוכל להמשיך ולבקר את דודה רחל"

דודה רחל, האחות הבכורה של אבא, הייתה סנילית וסבלה מאיבוד שיקול דעת אמיתי. כך שמבחינת תועלת אישית, לא היה שום ערך לביקורים התכופים שלי אצלה. בנוסף, בשלב מסוים היא פשוט התחילה לדבר אליי בלשון נקבה וראתה בי אכזבה גדולה שלא נרשמתי ללהקת הבלט העירונית. "את תוכלי לעשות שם רושם נהדר!" היא הייתה תמיד מכריזה וצובטת את הלחי שלי בכוח אדיר- כזה שלא תואם את המראה העדין והרך של אישה בת 88.

וכך, העסק היה גמור.

אז נכון, אפשר לבטל רישום באוניברסיטה. גם אפשר לבטל התנדבות לתליית סרטים נוצצים ברחבי העיר לרגל חג פורים, בעודך מחופש לדב גדול ושעיר, נרדף על ידי ילדה ג'ינג'ית נושכת וזוג כלבים זכרים שמסרבים להאמין כי אתה לא בעניין הזדווגות.

אבל אי אפשר ב-א-מ-ת לבטל.

אלו היו ההורים שלי.

בשלב מסוים של חיי, השלמתי עם העובדה שלטובת האושר שלהם, אני אאלץ להקריב את העצמאות שלי. כל פיסה קטנה ממנה. בסנטימטרים. יש שיקראו לזה "חיבוק דב", אך אני מסרב בתוקף לקבל את ההנחה הזאת.

זה הרבה-הרבה יותר חזק מדב.

*

המשכתי לצעוד בשביל. לא הרגשתי שאני באמת מתקדם לאן שהוא, אבל זה היה טוב יותר מלהישאר במקום. כל דבר היה טוב יותר מלהישאר במקום. השלולית הגדולה ומלאת בוץ כבר איימה להטביע אותי, כשהגשם המשיך להמטיר ללא רחמים והרוח הצליפה בי בכעס. צעדתי באיטיות נוראית, צעד אחר צעד, מתנשף בכבדות, כשבכל צעד שלישי מצאתי את עצמי שוקע בעוד שלולית מפתיעה שכמעט גורמת לי לקרוס לתוכה.

ניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות, כל דבר שיסיח את דעתי. באחת מהן אף הייתי לענק מלא עוצמה, קצת שמנמן, שרומס כפרים שלמים של דרדסים חסרי ישע בעזרת כף רגלו האימתנית, מתיז את מי השלוליות לכל עבר בכעס מתפרץ.

יותר מדי פרקים של דרדסים. פחות מדי ספרים של נשיונל גיאוגרפיק.

אבל זה עזר. כפר ועוד כפר, המשכתי לצעוד לשעה ארוכה בחשיכה עד שלבסוף המחסן הכריח אותי לעצור.

נעמדתי והסתכלתי סביב.

הכל נראה היה לי אותו דבר - אדמה חשופה, בוצית, וסחוטת מים. אפילו השביל שבטחתי בו כל כך נראה היה פתאום כלא יותר מאשליה זולה של הודיני.

ניסיתי לחפש אורות מנצנצים באופק, זיק של פנס מטיילים, כל דבר שירמוז לי על הכיוון הנכון ללכת בו. סרקתי אותו בסבלנות אין קץ כאילו הייתי דייג הממתין לתזוזה קלה בחכה, מוכן להסתער עליה באמוק. ידעתי ששנייה אחת של חוסר תשומת לב, ואולי אפסיד נצנוץ. ואת הדג. שגם הזכיר לי שאני רעב.

לפתע זיהיתי כתם כהה במרחק. כיווצתי את עיניי. זה היה נראה כמו חורשת עצים צפופה במרחק של כמה מאות מטרים ממני. זה לא היה הרבה להישען עליו, אבל זה היה מספיק. וגם היה הסיכוי הטוב ביותר שלי להסתתר מהגשם לרגע.

38 כפרי דרדסים רמוסים מאוחר יותר, מצאתי את עצמי נכנס לחורשת העצים האפלה הזו בסקרנות.

*

נפגשנו שוב באותו הספסל בגן. לא קבענו את זה, זאת הייתה יד הגורל, כאשר היד השנייה שלו דאגה לדחוף אותי בחוזקה בכל יום אותו השבוע, באותה השעה, לאותו המקום, בשביל לזרז את הבירוקרטיה.

ביום הרביעי היא הופיעה.

״יעלי!״ היא קפצה בהפתעה כששמעה אותי מתקרב מאחוריה. חיוך גדול הופיע בפניה.

״עוד פעם!״ היא קראה לי בחזרה והתרוממה לעברי.

״עוד פעם!״ עניתי בהתרגשות.

״אפשר?״ הצבעתי לעבר הספסל.

״ברור.״ היא הנהנה בחיוך.

״יופי, אפילו קיבלתי את הצד הטוב, מול הסביונים״

״אלו חרציות״

״אותה משפחה״

הייתי בהלם מהביטחון שאמרתי את זה.

יעלי הורידה את התיק שהיה על קצה הספסל והתיישבה במקומו, מניחה אותו לצידה על הקרקע. מיד אחר כך הרימה את רגליה בתנועה מהירה, ושילבה אותם לישיבה מזרחית למולי. כל אלו היו מקבץ תנועות שלא קיימות אצלי במדריך הפעלה.

״עדיין עם הצמיד!״ סימנתי לה בהתלהבות, מנענע אותו בגאווה כאילו היה שעון יוקרה של גוצ׳י. הוא באמת היה יוקרה.

״יפה לך!״ היא חייכה חזרה בהתרגשות.

ואז זיהיתי משהו.

העיניים שלה - היה בהן משהו שונה. עצוב. זה היה חבוי מעט, אבל שם. היא ראתה שהבחנתי בזה והורידה את המבט לכיוון הספסל, מנגבת את עיניה בעדינות.

המשכתי להביט בה בשתיקה.

״אתה מתכנן לעשות היום מדורה?״ היא החזירה את המבט אליי בחיוך מתאמץ, ״ל״ג בעומר היום!״

״נכון! זה היום״ קיפצתי על הספסל, ״אבל אין מדורה. יש לנו בל״ג בעומר מנהג משפחתי קבוע, לא יכול להבריז מזה.״

״אל תשכח שמתחילים בשמונה וחצי עם המרק הצהוב של אבא.״ שמעתי את הקול של אמא מהדהד בראשי.

הרגשתי כמו מישהו שהוזמן למסיבה שלא רוצה להיות בה.

״אוי, חבל. ממש נחמד כל המדורות. אני אוהבת את ל״ג בעומר״

״גם אני. מאוד״ אישרתי בחזרה.

אני לא אוהב את ל״ג בעומר. אני גם לא אוהב את המרק הצהוב של אבא- הוא מלוח, טפל, ואין לי ספק שהוא מאלתר אותו כל שנה מחדש. כל זה היה חלק ממנהג מאולתר לא פחות של ארוחה צהובה למשעי בערב ל״ג בעומר, זכר לאיזה בן משפחה קדום של אבא, שלטענתו ״היה עני, והיה אוכל רק דברים צהובים בחג כי לא היה לו משהו אחר״. ומכאן, שגם משפחתנו צריכה להמשיך את המסורת הצהובה הזו, למרות חוסר הקשר המשווע בין עוני לדברים צהובים.

״ראיתי ממש סרט טוב אתמול״ היא אמרה לפתע בהתלהבות, ״משהו על טבע, וכדור הארץ. דיברו שם על אינדונזיה, כמו הכפכפים שלך״

דודה רחל. תמיד תהיה שם לסבך אותי עוד קצת.

״וואלה, איזה כיף״ חייכתי מיד חזרה. ״האמת שאני כמעט לא רואה סרטים. הפעם היחידה שאני הולך לקולנוע זה עם ההורים שלי ביום הולדת.״

ולהלן משפט שמסיים כל דייט אפשרי במאה ה-21.

״באמת?!״ יעלי קפצה בספסל, ״אתה ח-י-י-ב ללכת לקולנוע החדש בכיכר!״ היא הכריזה וטפחה על הברך שלי.

איבדנו את ברך שמאל. שמעתי מיד את המחסן.

״המסך הגדול, והסאונד…אני כל כך אוהבת.״ העיניים הגדולות והירוקות שלה התרחבו בהתרגשות.

״כן, אני צריך״ אישרתי כמודה.

״אולי אפשר ללכת ביחד?"

דממה.

לקחה לי שנייה נוספת להבין מה פלטתי. זה הפתיע גם אותי.

"...זאת אומרת לא ׳ביחד׳,״ התחלתי להיכנס לפאניקה, ״פשוט נשב אחד ליד השנייה בכיסאות של הקולנוע... את מבינה?"

אוי לא. שמעתי את המחסן ממלמל ביאוש.

"את פה, אני כאן, ליד..." תיארתי את סדר הישיבה האפשרי בקולנוע על הספסל הישן, "אנחנו גם יכולים לשבת רחוק אחד מהשנייה ולהיפגש אחרי הסרט ולדבר עליו"

"...או אולי אם תהיה הפסקה, נוכל..."

"אנחנו יכולים ללכת ביחד." היא חתכה את הנאום המרשים לי בחיוך רחב, ״אתה פה…״ היא הניחה את האצבע לצד מקום הישיבה המיועד שלי, ״ואני כאן. לידך.״

חייכתי במבוכה.

ואז החיוך הפך לצחוק קל. שניה לאחר מכן גם יעלי הצטרפה אליי ויחד נסחפנו לצחוק מתגלגל שהתפזר לו בכל רחבי הגן.

אבל לא היה אכפת לי מהמבוכה, בפנים ידעתי שאני עומד לצאת עם יעלי של הבמבה והמים. בחורה כל כך מדהימה, שאם היו מראים לי תמונה של שנינו כה קרובים, הייתי מהמר כי אנחנו מחליפים פרטים לאחר תאונה מביכה.

אני גרמתי לה בוודאות.

ולמי שלא יאמין, זה גם היה חרוט עכשיו על ספסל ישן מעץ באמצע תל אביב.

*

חורשת העצים היתה דוממת.

לא היה קול בודד שזיהיתי מעבר לטפטופי הגשם שהכו בעצים סביב. היה בי משהו שרצה לשמוע משהו. מישהו. כל דבר שיראה לי שאני לא נמצא בפלנטה אחרת. אבל השקט רק המשיך והשתלט ככל שנכנסתי לעומק החורשה. לבסוף זיהיתי גזע גדול ורחב של עץ כרות והתיישבתי עליו.

הנחתי את התרמיל לצידי. הרגשתי כאילו הכתפיים שלי יוצאות ממאסר ממושך. התמתחתי בקול תרועה, והמשכתי לסרוק את החורשה בסקרנות. לא היה זכר לבן אנוש שדרך כאן. בישראל לבטח כבר הייתי מזהה שקית בייגלה ופחית קולה תלויים על אחד הענפים. ובטח קליפות גרעינים היו מראים לי את השביל מתחילתו ועד סופו.

לפחות קיבלתי הפסקה לרגע מהגשם המצליף. גם זה היה משהו.

העברתי את התיק לאחור ונשענתי עליו בכבדות, שוכב למחצה. הפנים שלי היו עכשיו מכוונות לצמרות העצים, ולחלקי שמיים שהתגלו מדי פעם מבין הענפים שהקריבו עצמם והוצלפו באכזריות. הרגשתי איך הנשימות שלי מאטות, מתארכות. בשארית כוחותיי משכתי את רגליי קרוב אליי בניסיון נואש להתכרבל בהן.

ואז דממתי.

כמו מתנתק לרגע מהגוף שלי, מהעולם, נתתי לעצמי לשקוע לכמה רגעים של שקט מהכאוס האדיר ששרר סביבי.

*

"זה קרה לפני שש שנים.״

היא נזכרה ונשכה את השפתיים לרגע, מניחה את הסיגריה במאפרה. רכב שעבר לפתע ברחוב, העיר אותו בקול האצה מתריס, והסתיר בהצלחה את קולות המצוקה החזקים שהרגשתי אצלי בפנים.

היא אספה שוב את הסיגריה לפיה, ולקחה שאיפה ארוכה.

"יעלי לעולם לא התאוששה מזה.״

המשכתי להביט בה בשתיקה.

״אני גם חושבת שהיא לעולם לא תתאושש.״ היא הוסיפה בקול כנוע, משהו בין שבור לכועס, ואני מיד הרגשתי איך העיניים שלי נוצצות מדמעות שדפקו בדלת בקנאות.

חצי שעה מוקדם יותר.

שעת לילה מאוחרת בבית של יעלי, אנחנו כבר כמעט שנה ביחד. אני מתקשה להירדם ויוצא לכיוון המטבח בפיהוק הפגנתי. אור קטן שמגיע מהרחוב ומאיר במעט את הסלון מסגיר דמות שישבה על אדן החלון ועישנה סיגריה בחשיכה.

זאת הייתה ענת, אמא של יעלי.

הצטרפתי אליה.

״מתקשה לישון?...״

הנהנתי לאישור.

״זה בסדר, קורה לטובים ביותר.״ היא צחקה קלות, חושפת שיניים לבנות להפליא.

״יעלי?״

״חורפת באושר.״ אמרתי מיד, ״ניסיתי להעיר אותה עם קולות המרמור שלי, אבל זה לא עזר.״

"הגיוני." ענת צחקה בגאווה, “היא ישנה כל כך טוב. תמיד כזו שלווה. שום דבר לא מזיז אותה מהשלווה הזו”

המחסן צחק בקול גדול - ענת לא הכירה את נפיחות יוצאות הדופן שלי בימים זוגיים, אותם ימים שאמא הייתה מכינה לי את מרק השעועית המפורסם שלה. שום שלווה ושום גאווה. יעלי הייתה מתעוררת מהם בבהלה כאילו הייתה בבסיס צבאי שהופצץ בעוצמה.

״בוא, שב איתי.״ היא הזמינה אותי בחיוך, מסמנת על הכורסא שהייתה לצד אדן החלון.

לקחתי צעד נוסף והתיישבתי בזמן שהיא החזירה את המבט לרחוב המנומנם ואספה את הסיגריה שוב לפיה.

ענת, אמא של יעלי. דמות מעניינת, מלאת ביטחון ונוכחות, שהפכו אותה לעניין בכל סיטואציה שהייתי נוכח בה איתה. באותו הלילה, זאת הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לדבר איתה בצורה כל כך עמוקה ואמיתית. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להכיר עולם ביעלי שהיה תמיד סגור עבורי- שמור בקפידה, שומר מרחק בקנאות, ונעול עם מפתח שלא היה ברור לי איך להגיע אליו. אותו הלילה ענת נתנה לי להציץ לתוכו בזהירות שברירית, ובצעדים קטנים, הרגשתי איך אני נכנס פנימה בסקרנות.

״יואב נפטר כמה חודשים לפני הבת מצווה של יעלי." היא אמרה ולקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה.

יואב. אבא של יעלי.

מכונס היטב בכורסא, התרוממתי מעט ושיניתי את התנוחה שאהיה קרוב יותר לענת. רציתי לשמוע הכל, לא לפספס אף פרט.

"הכל קרה מהר. יותר מדי מהר." היא המשיכה, ״רגע אחד טיילנו כמו משפחה נורמלית, רגע אחרי זה... אנחנו בטיפולים, מתרוצצים מבית חולים אחד לשני. בלי הכנות, הסברים, משהו…״.

היא אספה את הסיגריה לפיה, לקחה שאיפה עמוקה מהרגיל והוציאה כמות עשן מסחרית לרחוב.

״אני אראה לך משהו.״ היא הניחה לרגע את הסיגריה, והתרוממה מאדן החלון לעבר שידה שהייתה בפינת הסלון. היא אספה תמונה ממוסגרת שהייתה מונחת על אחד המדפים, וחזרה לשבת באותו המקום.

"קח, תראה." היא הושיטה אותה אליי.

אספתי את התמונה והבטתי בה מיד בסקרנות. חיוך גדול עלה על פניי.

זיהיתי את יעלי ברגע. קטנטונת. היא לא הייתה שם מעל גיל שש או שבע, אבל החיוך והעיניים הצוחקות שלה היו כל כך קלים לזיהוי. היא עמדה לה במרכז התמונה, בשמלה ירוקה ושמחה, מלאה בנקודות לבנות פזורות בכל עבר. יואב - אבא של יעלי, עמד מעליה כשידיו מגוננות על הילדה הצוחקת בשובבות תחתיו. לצידו, במרחק קטן, הייתה ענת - היא לבשה שמלה פרחונית, כזו המתאימה לחגיגות חג שבועות בקיבוץ, והגלישה את ידה מעל כתפו הימנית של אמיר- אחיה הבכור של יעלי- כאוספת אותו לחיקה. הוא היה שם לבטח בגיל עשר או אחת עשרה, ונראה רציני יותר מהאחרים בתמונה.

החזרתי את המבט שוב לילדה המחויכת במרכז - היה ברור כמה היא הנסיכה הקטנה של המשפחה, אבל יותר מזה, הנסיכה הקטנה של אבא שלה. הדרך בה היא נשענה לאחור, נתמכת בו, שולחת ידה בניסיון לתפוס את ידו. והוא מנגד, מחייך באושר, מתגרה בה בעליזות ומזיז מעט את היד בשביל שתתאמץ יותר. הכל הרגיש כל כך חי ואמיתי. שנייה אחת שנתפסה בעדשת המציאות ואיתה סיפור שלם.

אפשר היה לשמוע את הקולות בתמונה - אמיר מתלונן שכבר נמאס לו לעמוד, ענת מרגיעה אותו לרגע אחד נוסף, ואת יעלי ויואב בעולם משלהם, יכולים לעמוד כך ולהשתטות לנצח. בכלל לא היה אכפת להם מהתמונה.

זה ריגש אותי. לא יכולתי להסתיר את זה. הרמתי את המבט לעבר ענת שעקבה אחריי לאורך כל הזמן הזה.

"מאוד מיוחדת התמונה הזו.״

היא חייכה מיד לאישור.

"את יודעת...״ הסטתי את המבט לרגע מהתמונה, ״יעלי אף פעם לא דיברה איתי על ה...הא...ואיך…״

"זה בסדר,״ היא קטעה אותי כשראתה כמה אני מתקשה לסיים משפט, ״אני בטוחה שגם זה יבוא."

הנהנתי בהבנה.

החזרתי את המבט לתמונה והסתכלתי על יואב - היו לו פנים עדינות, מזמינות. הוא נראה כמו האנשים האלו שאתה פוגש בפעם הראשונה והם מיד מחייכים אליך. טוב לב כזה. הוא תמיד היה חלק החסר שלי בפאזל של יעלי. הצלחתי מידי פעם לאסוף רבעי משפטים שצצו בשיחות, אבל היא מעולם לא דיברה עליו. ואני לא שאלתי.

״אין באמת סיפור גבורה שאני יכולה לספר.״ ענת הניחה את הסיגריה במאפרה וחייכה בהתנצלות, כאילו הרגישה שהייתה ציפייה למשהו.

״לכולם היה קשה. אף אחד לא ישן לילה אחד במשך ארבעה חודשים. אמיר היה גיבור. ויעלי…אתה מכיר אותה, אי אפשר להסביר את הקסם הזה״ היא צחקה לעצמה.

״קסם שלך״ הצטרפתי אליה בחיוך.

״לא...״ היא ביטלה אותי מיד בקנאות, ״יש בה מין כוח. משהו אחר.״

שוב רציתי להזכיר את הפירוש שלי לכוח ונפיחות בימים זוגיים, אבל עצרתי את עצמי.

היא אספה את הסיגריה שוב לפיה והדליקה אותה בשנית.

״אפילו לרגע אחד היא לא הראתה חולשה, סדק קטן…שום דבר. היא נלחמה עד הרגע האחרון.״

זו הייתה יעלי שאני מכיר, ללא ספק.

״אתה יודע מה אני הכי זוכרת?״ היא הרימה לפתע את הקול, ״איך בשבועות האחרונים, כשיואב שכב כנוע במיטה שלנו, היא הייתה מקריאה לו מהספר האהוב עליו. יום-יום. בלי הפסקה.״

״מחר כבר נגיע לפרק חדש!״ היא הייתה מנסה לשלהב אותו בכל פעם. וככה עוד יום, ועוד יום, בלי הפסקה. היא באמת האמינה שזה יצליח איפה שכל הרופאים כשלו.

הנהנתי בגאווה.

"אני רוצה שתראה עוד משהו" ענת התרוממה מאדן החלון והלכה שוב לכיוון השידה. היא פתחה את אחת המגירות והוציאה ממנה תמונה נוספת.

״תראה את התמונה הזו״ היא הושיטה לי אותה ורכנה לצידי, "זה שנתיים אחרי שיואב נפטר - יום-הולדת ארבע עשרה"

הבטנו בתמונה יחד. יעלי נראתה שם בוגרת יותר, רצינית יותר. פניה נראו קרובות, בחצי פרופיל למצלמה, כשזר קטן של פרחים שזור לראשה. היא חייכה בעדינות.

היא הצביעה לעבר עיניה של יעלי, "אתה מזהה את ההבדל בחיוך?...״ היא הניחה אצבע בעדינות על התמונה.

״אני לא אוהבת את התמונה הזו".

לקחתי רגע וצללתי עמוק יותר לתמונה, למבט של יעלי.

"ככה היא כשהיא בעולם שלה." היא התרוממה וחזרה להתיישב על אדן החלון, אוספת את הסיגריה שוב לפיה. "עצב, געגועים, כאב, שמחה. הכל מעורבב שם."

ידעתי בדיוק על מה היא מדברת. קראתי לזה ״החיוך העצוב״ של יעלי. הסטתי שוב את המבט לתמונה וחייכתי בעצב חזרה לילדה בתמונה. אי אפשר היה לפספס את זה - זה היה קטן וכבוי, חבוי מעט, אבל שם.

*

הייתי ילד מורעל.

כל כך מורעל שיכולתי לדקלם כל מילה בשפת הצבא עוד בטרם קיבלתי את הצו הראשון לגיוס. כל כך מורעל שכבר מגיל 14 התחלתי לאסוף אביזרים מלחמתיים שהצלחתי לזהות בסדרת טלוויזיה עם לוחם גדול בשם רינו ריינס – הבנדנה, הכיסוי לשעון, צבעי ההסוואה, סכין קפיצית קטנה ואפילו פקק אדום תמוה בצורתו שלא ממש היה ברור לי מה תפקידו, אבל אם לרינו ריינס היה תלוי אחד על החגורה – מי אני שאתווכח? כל מה שנשאר לי לקוות, שגם רינו ריינס השיג את האביזר מפקק שמפו "הוואי דובדבנים וקרם תמרים".

אני זוכר כמה חיכיתי להזמנות הגיבושים. יום-יום, בחזרה מבית הספר, הייתי בודק את תא הדואר בחיפוש נואש אחר בול צבאי. כשהוא לבסוף הגיע- לא האמנתי למראה עיניי. "זה קורה! זה קורה!" צעקתי, רץ במהירות במעלה המדרגות הביתה כשאני אוחז את המכתב בשתי ידיי. נכנסתי הביתה בסערה ולא עצרתי עד שהגעתי לאמא שהייתה אותו הזמן במטבח. בשארית כוחותיי נפנפתי לה במכתב המרגש.

"מה זה, איילי?" היא לקחה את המכתב מידיי בעודי מתנשף בכבדות.

"זה...הא...מכתב מ..."

"תנשום,אייל, תנשום...לא טוב לך לרוץ ככה"

הנהנתי בצייתנות.

מיד האירו פניה של אמא. "איזו התרגשות! אייל מתגייס! אייל מתגייס!" אמא צעקה לאבא שישן את שנת הצהריים שלו אותו הזמן. בצעדים איטיים וכבדים הוא הגיע גם כן למטבח והצטרף לחגיגה. אמא חיבקה אותי בחוזקה ומילאה אותי באין ספור נשיקות בעודי חוזר לנשימה סדורה.

"תעשה שריר,ילד! תן לי לתת לך אגרוף ראוי!" אבא הכריז בגאווה גברית מתפרצת. בהתלהבות הפניתי לו את הבטן וריכזתי את מיטב הכוחות שהיו לי לטובת הגנתה. האגרוף שלו הזכיר את הכלב של השכנה ציונה- קטן, רפוי וכמעט ולא מורגש בנוף המציאות. עדיין, הצגתי קול שאגת כאב כשהנוצה ליטפה לבסוף את בטני.

"רואים שהתחלת לעבוד עליה, ילד! כל הכבוד!" אבא טפח על כתפי. "אתה יודע שהאגרוף הזה היה פעם אימת העיר תל אביב?!!!" הוא צעק בקול רם כשהוא מציג את כף ידו הימנית והשעירה.

כן, אני יודע. אבל זה לא יימנע ממני לשמוע שוב את הסיפור על שבירת ענף עץ הלימון במכה אחת ויחידה והצלת גור החתולים המסכן. וכמובן, קול תרועות התושבים המריעים. וכן, בפינלנד זה היה מזכה אותך בהטבות מס. ונכון, הטבת מס בפינלנד שוות הרבה, כי יש שם מיסים גבוהים ו..........

את הכל כבר הכרתי. בעל פה.

אני זוכר כמה התכוננתי ליום הגיבוש. אלו היו ימים מאתגרים בהם התאמנתי יום-יום במשך שבוע שלם. הצבתי לעצמי תוכנית אימונים נמרצת ותובענית – שעה של ריצה, חצי שעה של תרגילי בטן וחצי שעה של שכיבות שמיכה. לוח הזמנים המאתגר הזה החזיק יום, אחריו ביצעתי התאמות נחוצות- רבע שעה ריצה, רבע שעה תרגילי בטן וחמש דקות של שכיבות שמיכה. לאחר יום נוסף, הגיעה התאמה מספר 2 - צפייה מתמשכת ורצופה ברינו-ריינס, פופקורן על הבטן, ומכוסה בשמיכה.

אבל כשהגיע יום הגיבוש - הייתי מוכן. לבוש במיטב בגדיי, הגעתי על מנת לקרוע כל משימה שתעמוד בדרכי.

אמא מאוד הופתעה מהתוצאות.

"אחרי חמש דקות?" היא שמעה את הסבר הרופא הצבאי שהיה לצד המיטה שלי. באותה העת, הייתי שכוב על מיטה צבאית קטנה ולא נוחה, מחובר לאינפוזיה, מתנשף בכבדות כשהמטרה שלי הייתה ברורה – לחזור לנשום בכוחות עצמי. לאחר שאמא הבינה כי הכל בסדר ואין מה להתקשר לשכן ישעיהו צדוק- רופא נשים במקצועו- שאמא האמינה כי יכול לטפל בכל חבלה אנושית באשר היא בגלל היותו רופא, היא חזרה בכמה שאלות לרופא הצבאי שהיה לצידי.

"נו...הוא הרשים אתכם?"

"אני חושש שלא. ואני חייב לציין שהמפקדים האחראים גם היו מופתעים כשהוא ביקש לעלות את ההר עם הג'יפ שלהם ולרוץ חזרה לאורך הירידה"

זה היה נכון. באמת ביקשתי את זה.

זה קרה אחרי שאותתי לאחראים שעדיף יהיה אם לא נרוץ על החול הרך שמאוד מקשה על כולם, ונעבור אל שבילי האספלט שהיו לצידי הדרך. הם לא אהבו את זה.

וכך הסתיים לו יום הגיבוש שלי - מובל לביתי תשוש ועייף, עם שרירים תפוסים למשך השבועיים הבאים, לאחר 6 דקות של ריצה, מתוכן 3 דקות החזקתי בחולצת אחד החבר'ה מלפניי בציפייה שהוא יעלה אותי איתו מעלה. הוא גם כן לא אהב את זה.

מאוחר יותר, כשהחבר'ה בכיתה ישאלו, שש הדקות תהפוכנה ל-25. אחר כך ל-37. שעה ו-37. יומיים של ריצה בביצות מלאות רפש ושינה בזבל דמוי אוהל שבניתי במו ידיי על מנת להימלט מהקור הנוראי שהקפיא הכל מסביבי. הקטע של הקור הוא זה שיפיל אותי בסוף, כשאחד החברים בכיתה תהה איך משהו יכול לקפוא ב-"30 מעלות חום של וינגייט?"

"היינו באזור שלא חשוף לשמש." הייתה התשובה הכי טובה שהצלחתי להוציא מהסיטואציה הזאת.

ולכן, באכזבה אך עם זאת בהבנה- לא התגייסתי לקרבי. שבועיים מאוחר יותר, מצאתי עצמי נבחן בחדר ממוזג עם מחשב ומקלדת במקום חול וחולצות רפויות לתפוס בהן. זה היה קטן עליי. מספר מבחנים לאחר מכן- התקבלתי להיות מתכנת מחשבים בקרייה.

אך עם אותה הבנה, תמיד צבטה בי ההרגשה שאולי קצת ויתרתי לעצמי. אולי עם קצת יותר רצון וכח-סבל-מעל-האפס, בכל זאת הייתי לבוש בבגדי הסוואה, צבוע כולי בשחור, מחזיק בסכין בין שיניי ועוצר את הדם מפציעת הירי בעזרת תמיסה אשר הכנתי בעצמי, עשויה שרף של עץ מעורבבת בעליי איקליפטוס יבשים. וכל זה, תחת ירי כבד של מסוקים עליי. מכל הכיוונים.

*

קבענו להיפגש בסוף אותו השבוע.

ספרתי את הימים לכך בהתרגשות, נשאר ער לשעה נוספת בכל לילה בשביל לנסות ולדמיין איך זה יהיה עם יעלי לצידי, איך זה ירגיש לראות אותה שוב מקרוב. לפעמים הפלגתי בתיאורים כל כך מדויקים, שיכולתי להריח את הפופקורן שישב לי על הבטן בכיסא הקולנוע. ויעלי שם, מגניבה לי חיוך מידי פעם. ואני מחזיר לה.

בחלקם יש אף צעקת ״ילד!״ מפתיעה שמגיעה מאחורינו, ואיש גדול שעומד שם בחשיכה מדגים לי בהתלהבות איך לעשות תנועות מחבקות עם היד. אני אזהה את הצללית הזו גם בחלום הכי חשוך שלי.

נהניתי מהשעות האלו במיטה. נתתי לעצמי להפליג במחשבות, לזרוע משאלות, ובעיקר הן עזרו לי להעביר את הזמן שתקתק לאחור בהתרגשות. לאט, מרוח, ארוך מהמצופה, אבל הזמן הזה עבר. ובאותה שבת בבוקר כשהתעוררתי, חיוך גדול היה מרוח לי על הפנים מהרגע הראשון שפתחתי את עיניי.

*

שמש אביבית ושמיים כחולים היוו תפאורה נפלאה ליום הפגישה שלנו. חולצת הדייגים החדשה שאמא קנתה לי הייתה מגוהצת ותלויה במרכז הסלון, נעליים מריחות מסבון לצידה, ותחתוני המזל שלי - שאמנם שומשו לפני יומיים כתחתונים ליום רגיל במשרד- לבשו את גלימת המזל שלהם.

התרגשתי.

הכנתי לי חביתה וסלט לארוחת הבוקר, אפילו אכלתי תאנה מיובשת כי אבא אומר ״שחיות טרף אוכלות תאנים מיובשות בשביל לחדד את החושים לפני יציאה לציד״. פעם אמא חשדה בעניין התאנים וחיות הטרף, ובאחת מארוחות המשפחתיות שלנו העלתה את התהייה המעניינת - ״מי מייבש להם את התאנים?״

״הקטנים.״ אבא ענה בביטחון. ואני קניתי את זה. ולכן גם אכלתי תאנה נוספת.

לאחר שהתארגנתי בזמנים שלא היו מביישים את סינדרלה המתכוננת לנשף החשוב בחייה, עמדתי למול המראה שלצד הדלת למבט אחרון לפני היציאה.

״אתה מוכן?״ שאלתי את הפרצוף במראה.

נפיחה קטנה נשמעה לפתע כשריקה שברירית ומביכה.

זה היה הכי קרוב שלי להיות מוכן.

אקשן!

*

הגעתי רבע שעה לפני הזמן שקבענו, ומצאתי נקודה מוצלת לצד הכניסה לבית הקולנוע. עשיתי את עצמי עסוק בכלום - מידי פעם מעיף מבט, סורק את האנשים המתהלכים סביב, מחפש אחר הבחורה הכי יפה בעולם. ניצלתי את הזמן להתאמן על משפטים מוכנים מראש שהיו אמורים להציל אותי מלקפוא במקום כשיעלי תגיע. נדהמתי מכמות הקומבינציות שאפשר להגיד ״את נראית מאוד יפה״ בשילוב מבטים שונים.

עשרות טעויות זיהוי מאכזבות מאוחר יותר, זיהיתי אותה. היא התהלכה לכיווני לצד קבוצת אנשים שלעין לא מזוינת הייתה בקלות יכולה להיעלם ברקע. אבל אני הייתי מזוין. לא חושב שהיה אפשר להיות מזוין ממני.

״יעלי!״ קראתי אליה כשהתקרבה מספיק ועינינו נפגשו.

״יאלי!״ היא קראה אליי חזרה בחיוך והתקדמה לעברי, ״מה קורה?״

היא צעדה את המרחק שנותר, רכנה מעט ונישקה אותי בלחי. רציתי שהרגע הזה יקפא ואוכל לחיות אותו שוב ושוב ימים שלמים.

״א-ת נ-ר-א-י-ת מאוד יפה.״ אמרתי בחיוך נבוך כשחזרה לעמוד למולי, בוחר דווקא את הקומבינציה של ה-״עולה חדש בשיעור עברית״, ובטוח לא זו שהייתה בראש הרשימה.

״תודה.״ היא חייכה מיד, ״גם אתה. חולצה יפה!״

חולצת משבצות של דייגים. מי יעמוד בפניה.

חייכתי לתודה.

״שניכנס?״

היא הנהנה לאישור ויחד התקדמנו לעבר התור לקופות.

״אני בוחרת את הסרט!״ היא הכריזה בהתלהבות כשהגענו לתור, ואני חייכתי מיד בתוספת תנועת כניעה ברורה.

״אני בוחר!״ החזרתי לה כשהיינו דקותיים מאוחר יותר למול דוכן הנשנושים של הקולנוע.

היא חייכה אליי חזרה בשובבות.

"אני יודע...אני יודע..." סימנתי עם ידי בתנועת עצור הפגנתית,

"במבה."

היא צחקה מיד, ואני מיד הרגשתי כאילו אני לא מכיר את הבחורה הזאת יותר משעתיים במצטבר.

*

התיישבנו באולם קרוב למרכז, אבל טיפה למטה, כי "ככה המסך קרוב וגדול, אבל לא יותר מדי" היו הלחישות המדריכות של יעלי כשנכנסנו לאולם. היא הייתה המקצוענית בתחום, אז הלכתי איתה. הגענו למושבים המיועדים והתיישבנו. יעלי החלה מתארגנת במושב, מניחה את התיק לצידה, ומסדרת את השתייה במקום המיועד. אני ניצלתי את אותם רגעים בשביל להביט בה בסתר- לא האמנתי שאנחנו באמת כאן. יחד. יושבים במושבים צמודים. אני כל כך שמח שהיא בחרה באפשרות של המושבים הצמודים!

כשהתחיל הסרט נפלה עליי ההבנה שלא באמת ידעתי באיזה סרט אנחנו נמצאים. לא שאלתי. האמת שאפילו לא התעניינתי. זה לא היה מפתיע שאיבדתי את העלילה כבר בדקה השלישית, הופך להיות כמו שפינצ'ר- הכלב של אבידור השכן - מצליח לעקוב אחר המציאות סביבו כשיש שוקולד למול העיניים הקטנות שלו. אפס יכולת ריכוז. גם אם היה נבחר לנציג הכלבים בתיבת נח, הוא לא היה עולה כל עוד לא היה שם שוקולד גדול יותר להציע.

השוקולד שלי היה עכשיו יעלי, והסרט היה מחוץ לתחום.

אז הגנבתי לה מבטים נסתרים, מצאתי סיבות לזוז בכיסא בשביל לראות אותה בזוית אחת נוספת, אפילו התרכזתי בצורה יוצאת דופן בשביל לשמוע כל הד קול שיצא ממנה בתגובה לסרט. כל דבר מעבר היה לא רלבנטי, אולי למעט קריאת ״ילד!״ שהגיעה במפתיע מאחורינו במהלך הסרט. לא הסתובבתי.

*

כשהסתיים הסרט ויצאנו שוב לאוויר הצח, יעלי מיהרה לחדש את השיחה על הסרט -

״אהבתי מאוד איך שהסרט הסתיים״ היא סיכמה אותו.

אני לא ידעתי אפילו איך הוא התחיל.

עשרים הדקות הבאות המשיכו בדיבורים על הסרט מהצד שלה, והתחמקויות מעוררות חשד מהצד שלי. אבל שום דבר לא יכול היה לקחת את ההתרגשות שהייתה בי בעודי הולך לצידה בדרכנו חזרה לבניין שלה. הרגשתי גאה. הרגשתי כוכב. הייתי מאושר.

"זה הבניין שלי." היא הצביעה לבסוף כשהגענו ליעד.

"נכון, אני זוכר״ הנהנתי ונעצרנו יחד על סף המדרגות של חצר הבניין.

"היה לי ממש כיף." היא אמרה וצעדה את המטר שהפריד בינינו בשביל לנשק אותי לשלום. זה הפתיע אותי.

נלחצתי.

ברך שמאל נפלה פתאום על ברך ימין, ברך ימין לא עמדה בנטל, שיווי משקל בעייתי…

בום.

נגיחה בראש של יעלי.

"אוי ואבוי! את בסדר???" נלחצתי מהפגיעה בראשה העדין.

"כן...אני בסדר, אני בסדר..." היא חייכה בזמן ששפשפה את המקום הפגוע במצח., מנסה להבין איך השתבשה פעולה כה פשוטה שגם בשבטים לא מפותחים באפריקה עוברת ללא תקלה.

עמדתי לצידה במבוכה. כמה שניות מאוחר יותר, הפצוע הרים את ראשו לסימן חיים נוסף -

"אל תדאג, אני בסדר...זה שום דבר" היא אמרה בפרצוף מחויך וכאוב.

״אני מצטער, ככה נהוג להגיד שלום במשפחה שלי.״

היא חייכה מיד. חייכתי חזרה. וכך שברנו את הקרח.

בנוסף למצח של יעלי.

*

המשכנו להיפגש בכל שבוע.

בכל פגישה כזו נוסף לו עוד חלק בפאזל של יעלי שכל כך נהניתי להרכיב. למדתי להכיר את הגבות המתרוממות שלה כשהייתה מתרגשת, הלחיים שהפכו אדומות כשהייתה צוחקת יתר על המידה, או היד שהניחה על הברך, מלטפת אותה הלוך ושוב, כשהיו לה רגעים של ״חיוך עצוב״.

נהניתי ללמוד אותה יותר מכל דבר אחר שלמדתי בחיים. זה ריגש אותי. סקרן אותי. בעיקר הכניס משב רוח מלהיב למחוזות שהיו אצלי מאובקים למדי. ואני נהניתי מכל רגע כזה.

התחלתי להצטרף למסעות שוטטות שלה ברחבי בעיר, לא תמיד עם מטרה ברורה -

״יאלי, תצטרף אליי. יש אחלה שמש, בוא נלך בשדרה״. היא הייתה אומרת ואני תמיד עניתי בחיוב, מוצא את עצמי רבע שעה לאחר מכן מקפץ ממדרכה למדרכה בשדרות העיר, מנסה ביאוש לעמוד בקצב הליכה מוגזם כמו טירון מטורטר בגולני.

יעלי אהבה לראות את החיים בעיר, את הריחות המשתנים, החנויות הצבעוניות, והכלבים המתרוצצים בכל עבר. "אלף סיפורים." היא אמרה לי באחת הפעמים שישבנו על ספסל בכיכר דיזנגוף, בעוד מצביעה על האנשים שהתהלכו סביב בהנאה. היא ראתה בהם עניין, חידה, דמויות מסיפור גדול יותר ומסקרן, כשאצלי הם לא היו יותר מיריבים פוטנציאליים לתור של משהו.

טיולי השוטטות האלו הפכו לחלק האהוב עליי בשבוע. הייתי מחכה לרגע המפגש בו יעלי תזהה אותי מתקרב ותרוץ אליי מיד בהתרגשות. ואז אפתח את ידיי לרווחה והיא תיצמד אליי קרוב, תלפף את ידי סביבה בצורה שלא השאירה ספק שאם אי פעם היה מוצג ביסלי גריל במוזיאון, אנחנו היינו המודל שלו.

כל כך אהבתי שהיא הייתה עושה את זה. עם הזמן זה יהפוך להיות החיבוק המיוחד שלנו- מין שילוב של ביסלי גריל מלופף סביב במבה צהובה קטנה ומחויכת.

באותם הרגעים זה היה עדיין חיבוק של חברים טובים, ולא יותר מזה. אולי יותר מזה. בקצת.

החיבוק הזה היה תמיד יריית הפתיחה של התחלת דרכינו לעבר שומקום - היינו מתהלכים בשדרות החיות, קופצים על אוטובוסים בשביל לגוון את הדרך, מתהלכים ברחובות צדדיים עד שמגיעים למבוי סתום ומסתובבים. תמיד היה לאן. תמיד היה עוד. שום דבר לא היה מתוכנן. פשוט נהנינו מלהיות.

ושם, באותם רגעים קטנים בהם החזיקה את ידי קרוב אליה, בחיוך הקטן שהגניבה אליי לאחור בזמן שניסיתי לעמוד בקצב המסחרר שלה, בצחוק המתגלגל למראה פרצוף שעשיתי, או פשוט כשנשענה על כתפי לרגע אחד בזמן שנחנו על ספסל בדרך לשומקום, התאהבתי בה. בכל דבר בה. זה סחף אותי ללא מעצורים והפך את העולם שלי למשהו שלא הכרתי, גורם לי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי, ומשאיר אותי בכל לילה עם בקשה קטנה אחת -

לראות את יעלי שוב. ולא מילימטר מעבר לזה.

*

יום הגיוס שלי.

בתור בן יחיד עם פקודת איסור להתרחק מהבית ברדיוס הגדול מ-600 מטר ללא מעקב, יום הגיוס שלי היה מכונן בקרב המשפחה הקטנה שלנו. ההורים שלי התרוצצו סביבי במשהו שנראה היה בין פאניקה לטנגו שיצא משליטה.

"תשתמש בסבון נרקיסים שהבאתי לך! אל תבוא במגע עם בוטנים וחמניות, זה עושה לך פריחה!" היו רק חלק מהדברים שאמא הזכירה תוך שהיא ממלאת את התיק שלי בקופסאות אוכל שמזמן כבר זלגו ממה שיכל להכיל.

״ילד!!!״ נשמעה לפתע צעקה לא פרופורציונאלית מהכיוון השני של החדר. כשהסטתי את המבט, ראיתי שם איש מבוגר שהתכופף והתגלה תכופות מאחורי המיטה כאילו שיחק עם עצמו מחבואים.

״מה אתה עושה, אבא?״

״תמיד תחפש שיח!!! תמיד!״

אמא הביטה בו כלא מבינה.

״הצלפים הסורים… הם לא פראיירים! לא פראיירים! תעשה בדיוק כמו שאני מראה לך!״

המשכתי להביט בו מדגים את תנועת ההתחבאות מאחורי המיטה באיטיות שאני לא בטוח שהייתה מצילה אותו ברגע האמת, בטח שכשהקרבולת שלו הייתה גלויה כמו סימון מזמין לצלף סורי, מנומנם ככל שיהיה.

״אתה רואה איך השיח מסתיר אותי?״

״צא משם כבר!״ אמא דווקא זיהתה אותו די טוב.

״מירה׳לה, אלו דברים שהילד חייב ללמוד! חייב!״ הוא רגז אליה חזרה. ואז הפנה שוב את המבט אליי.

״תקשיב לאבא שלך! חפש שיח!״

״אני אחפש שיח.״

יום יבוא ועוד אשתמש בטיפ הזה.

גם הרגעים האחרונים בעלייה לאוטובוס הטירונים, לא עברו חלק. למרות שנפרדתי מהוריי מספר פעמים, הם עדיין נצמדו למדרגות האוטובוס בקנאות, מתעלמים מבקשות החוזרות של המפקדים להצטרף לשאר ההורים שעמדו ממושמעים על המדרכה וצילמו את יקיריהם בהתרגשות.

"אל תשב על האסלה בשירותים!״ נשמע הד קולה של אימי בכל רחבי האוטובוס בעוד טיפסתי את המדרגות אליו, מעיר את הטירונים מההלם ששרו בו.

״ואל תשכח שכרוב עושה לך גזים!"

תססססססס.

דלת האוטובוס נסגרה מאחורי. נגמר.

בין המבטים התמוהים של המתגייסים האחרים, מצאתי מושב פנוי והתיישבתי.

"לא לקחת את שקית הערמונים שלך!!!"

אוי ואבוי.

מבטים של טירונים מבוהלים הופנו לעבר שקית שהתעופפה במפתיע לתוך האוטובוס מאחד החלונות הפתוחים, התרסקה במרכזו, וערמונים החלו מתגלגלים ממנה לכל עבר.

"זה בסדר...״ אמרתי למבטו ההמום של הטירון שישב לצידי, ״זה יכול היה להיות גרוע יותר."

*

"א-ת-ה יודע לנגן בפסנתר?!" שמעתי את הקול הנרגש של יעלי בטלפון, מרגיש איך העיניים שלה מתרחבות כהרגלן בקודש.

"לא, לא...לא באמת יודע!״ ניסיתי לצנן מיד את ההתלהבות הלא מוצדקת, ״פעם ההורים שלי פשוט קנו לי פסנתר ושלחו אותי ללמוד"

"אתה בטח מנגן ממש יפה! אני יודעת!"

״אני לא. יש לי היסטוריה די קצרה עם הפסנתר.״

ההיסטוריה שלי עם הפסנתר ארוכה-ארוכה.

היא מתחילה בערך מגיל 8, וכמו כל אהבה- ההתחלה הייתה קשה. לא רציתי לנגן על פסנתר וגם לא רציתי ללכת לחוג פסנתר. ניסיתי להראות את ההתנגדות שלי בכל דרך שיכולתי בכדי להימנע מהמפגש עם המורה הלנה- היא הייתה מסריחה מדגים והיה לה פוני מעצבן. סיבות אלו, לא סיפקו את הסחורה בבית המשפט המשפחתי. אמא, באיום אחד ממשי על החרמת הטלוויזיה המשפחתית, הורידה אותי על ברכיי בכניעה מוחלטת. באותם ימים, לא יכולתי להרשות לעצמי להעביר יום שלם ללא צפייה בסרט "מלך האריות". זה היה בעיקר בגלל שראיתי עצמי כיורש הנכון והבלתי מעורער של סימבה.

ולכן נשברתי.

מצאתי את עצמי הולך בכל יום שני וחמישי למורה הלנה בחולצה לבנה ופפיון אדום, כבקשתה. "זה בשביל נותן כבוד למוזיקה". כבוד, שאם היה תלוי בי, היה מגולגל בלאפה עם קצת חצילים וכרוב, טחינה מעל, וחמוצים בצד.

"אני רוצה לשמוע אותך מנגן!" היא אמרה בהתרגשות.

לנגן?

הפסנתר היה קבור כרגע בדירה שלי מתחת לעציצים מוזנחים שלא זכו אף פעם לקבורה מכובדת.

"אולי היום בערב?" יעלי לא חיכתה לתשובה מסודרת.

״אין סיכוי.״ המחסן שידר לי בהפגנתיות.

"היום בערב נשמע בסדר גמור." היה מה שעניתי בסוף.

וכך זה סוכם - יעלי מגיעה הערב לדירה שלי בפעם הראשונה. שעה מאוחר יותר נראה ברחובות תל אביב אדם שמנמן שרץ בהתרגשות יתרה חזרה מהסופר עם שקיות קניות מקפצות לכל עבר כמו היו עטינים מלאי חלב של פרה מתפרעת.

״חייב לעשות כפיפות בטן!״ נשמע ממנו בעודו מתנשף לכל עבר.

*

המתח היה מורגש היטב.

ישבנו בסלון הדירה שלי לצד הפסנתר ההמום מהניקיון האגרסיבי שעבר, מזכיר תור טראומתי אצל השיננית. אחד הביט בהתרגשות על השני, שני הביט בצורה עקבית על המחשוף של הראשון. ובלי בושה. הופתעתי ממבטיה החטופים של יעלי למראה המחשוף שלי - כרס קטנה שבצבצה לה מתחת לחולצה כמו הייתה ילד שובב מציץ מפינת רחוב. היא אהבה לבצבץ במיוחד כשהייתי יושב כפוף בכיסא. והפעם, בכל פעם שבצבצה, יעלי הייתה שם בשביל לחמוד אותה.

"נו...אני לא יכולה לחכות." היא הביטה בי מתרגשת בעודי עושה הכנות אחרונות לצד הפסנתר, מלווה בתנועות ידיים דרמטיות, מוחצנות, ובטח לא כאלו שתואמות את גודל האירוע.

"אז מה אתה הולך לנגן?" היא שאלה בסקרנות.

״תני לי לחשוב על זה רגע״

ידעתי מהשנייה הראשונה מה אני הולך לנגן. גם לא היו לי יותר מידי אפשרויות. מספר הפעמים שניגנתי בפסנתר, מעבר לשנה עם הלנה, היה אולי פעמיים, וזה אם אני מחשיב את הפעם שכמה קלידים נשמעו לפתע כשהתיישבתי עליו בטעות. הפסנתר עבר איתי לדירה רק כי ההורים שלי האמינו כי ״אם הוא יהיה לידך, אתה תנגן.״

גם העציצים חשבו שאם יהיו למול עיניי, הם יושקו.

אבל המנגינה הזו, מין קלאסיקה לנגנים מתחילים, הייתה שמורה אצלי היטב מבעד לזכרונות מאובקים בהם הייתי חוזר בכל יום מבית הספר ויושב להתאמן עליה בשצף. היא הייתה צרובה. בכוח. בעיקר כי זו הייתה המנגינה שהמורה הלנה הכריחה אותי לנגן בתחילתו של כל שיעור-

״זה נותן לאצבעות שלך סטירה להתעורר.״

ואני אכן נסטרתי. כל שיעור, שוב ושוב, פעמיים בשבוע, במשך שנה שלמה.

זו הייתה הבחירה הנכונה והיחידה.

הנחתי את האצבעות על הפסנתר והתחלתי לנגן את הצלילים הראשונים. ידיי נעו על הקלידים בטבעיות שהפתיעה גם אותי. זכרתי הכל. אפס טעויות. יעלי ישבה מהופנטת עם הסנטר שעון על ידיה, מקשיבה לכל צליל שיצא מהפסנתר בהערצה, כאילו המצאתי אותו בזה הרגע.

ב-תו הסופי אף זכיתי למחיאות כפיים נלהבות.

"כל הכבוד!" היא קראה בהתלהבות.

"תודה." הודיתי בחיוך נבוך בעוד היא המשיכה וסרקה את הפסנתר בעיניה, ״עוד אחד!״

״אין.״

״מה זאת אומרת?״

״זאת אומרת שאין. זו המנגינה היחידה שאני יודע לנגן״ הודיתי בבושה.

יעלי החלה צוחקת במרץ. ״אני יודעת שיש עוד״

חייכתי חזרה, מהנהן לשלילה.

"אבא שלי גם היה מנגן.״ היא לפתע זרקה לאוויר, ״במפוחית. הוא היה תמיד מנגן לנו בלילות, כשהיינו עושים קמפינג משפחתי"

פחדתי לשאול.

״היה?״ - אבל שאלתי בסוף.

״הוא נפטר.״ היא אמרה בחיוך קטן, מקמצת את פניה.

שקט השתרר לכמה שניות.

"אני חושבת שאין דבר יותר נעים מלהירדם לקול נגינה. אני ממש מתגעגעת לזה."

הנהנתי אליה בשתיקה.

״אפשר?״ היא הצביעה לפתע לעבר הפסנתר.

״בטח״ עניתי ונשענתי מיד לאחור, מפנה לה את הקלידים.

יעלי החלה ממששת את קלידי הפסנתר באצבעותיה, מעבירה אותן בעדינות לכל אורכם, הלוך ושוב, הלוך ושוב. ידעתי שהיא חושבת על אבא שלה עכשיו.

"את מתגעגעת אליו." אמרתי לבסוף.

"כן." היא החזירה את ידיה מהפסנתר והניחה אותן על ברכיה, ״מאוד.״

הנהנתי בהבנה.

״סליחה, לא התכוונתי״ היא החלה צוחקת במבוכה, והורידה מיד את המבט לרצפה.

״זה בסדר,״ הנחתי את ידי על ברכיה וטפחתי עליהן קלות, ״זה באמת בסדר.״

ואז היא הרימה את המבט שוב אליי.

ועינינו נפגשו.

לרגע אחד נהיה שקט. הכל עצר. אפילו האיש הנובח בפינת הרחובות לא היה מסוגל לנבוח באותה השנייה. התקרבנו לאט והתנשקנו. לא נשיקה ארוטית ומוחצנת, כזאת עם דברים נופלים מהשולחן וצלילי רקע נלווים, אלא נשיקה קצרה. פשוטה. רק לכמה שניות.

מיוחדת.

והיא הגיעה עמוק עמוק מבפנים.

*

המשכתי להביט בדממה על העצים בחורשה, יושב מכונס לצד גזע העץ השבור. לרגעים הרגשתי מהופנט מקולות טיפות הגשם שהצליפו בענפי העצים בקצב אחיד ומדויק. הכל הפך כבד יותר. איטי. העייפות רמזה לי בקנאות להניח את ראשי על ברכיי, שהיו מקופלות בתנוחת עובר לפניי. הייתי תשוש מידי בשביל להתנגד.

הנחתי את ראשי על הצד, משתמש בצמד ברכיי הצמודות ככרית. חיבקתי אותן חזק. קרוב. לא יודע אם מקור או בדידות. העיניים הפכו כבדות יותר, נעצמות באיטיות גדולה יותר בכל פעם. בכל פעם שנעצמו עיני, זה הרגיש כמו עוד באסטה שסוגרת את החלון בשוק של יום שישי אחר הצהריים. משהו בי החל להיכבות לאיטו.

ככל שתמונת המציאות הפכה חשוכה יותר בראשי, כך תמונה אחרת הפכה בהירה יותר.

יעלי הייתה שם.

היא תמיד הייתה המקום לברוח אליו ברגעים האלו.

דמיינתי אותה מחייכת, עם העיניים הגדולות והירוקות שלה צוחקות אליי. היא לבשה את החיוך האופטימי של "לדברים יש נטייה להסתדר, אתה תראה.". אותו חיוך שהרגיש כאילו יכולתי להישען עליו עם צמד היפופוטמים נוסף על גבי והוא לא יישבר. אותו אחד שקרא בכל לילה פרק בספר לצד מיטת בית החולים של אבא שלה, ולרגע אחד לא קרס.

חייכתי אליה בחזרה. לא אמרתי כלום, כל דבר היה רק מפריע. רק הבטתי בה צוחקת אליי באושר.

ואז לפתע הרקע השתנה. לפתע היינו יחד ברכב של אבא שלי, עושים את דרכינו בכביש המפותל מטה לעבר הכנרת, לחגוג את יום השנה שלנו. אני מסיט את המבט מהכביש לרגע אחד ומסתכל על יעלי— היא מביטה החוצה מהחלון, שרה עם הרדיו שיר רנדומלי שהתנגן—

"והלילה, הו הלילה"

ואז הסתובבה והצביעה עליי בעליזות, "א—י—ת—ך אני נשאר."

חייכתי אליה בחזרה. לא אמרתי כלום, רק הבטתי בה צוחקת אליי באושר.

אני זוכר טוב את הרגע הזה, כי באותה שנייה הרגשתי כמו הבן אדם הכי מאושר בעולם. ואני מוכן להתחרות עם כל אחד שיציע אחרת. אולי לא היו שם חצוצרות או סרטים עפים לכל עבר, אבל כל מה שהיה צריך להיות, היה שם.

*

יואב, אבא של יעלי, נפטר לפני חמש שנים מסרטן.

עם חיוך קטן וצנוע, רגוע בצורה יוצאת דופן, יואב תמיד הקרין יציבות וחוזקה מעוררות הערצה. הוא לא היה מאלו שמדברים הרבה, אבל כשהיה עושה כך, תמיד אלו היו דברי טעם - ״רצית להקשיב למה שיש לו להגיד״ אמר לי פעם אמיר, האח הבכור של יעלי, באחת השיחות שלנו.

מאחורי המראה הזקוף והמחויך עמד בן אדם חד בצורה יוצאת דופן. שקול. מחושב. בתור בוגר הסיירת שהמשיך לשירות ארוך בתפקיד מוערך במשרד ראש הממשלה פניו היו לרוב חתומות במראה אחיד ורציני. הוא עבד לעיתים תכופות בלילות, ואף היה נעדר ימים שלמים לעיתים, אבל תמיד נוכח בחיי המשפחה. תמיד היה שם כשצריך אותו.

״הוא היה מהאנשים האלו שלעולם פשוט הצליח איתם.״ אמרה לי ענת באותה שיחה על אדן החלון, ״אי של יציבות וביטחון לכל אחד, ובכל סיטואציה.״ היא חייכה לעצמה.

״ובלתי שביר...״ היא הוסיפה תוך שהיא מסתכלת עמוק לתוך עיניי, ״…הוא היה בלתי שביר.״

יואב ויעלי נקשרו עוד מהרגע הראשון בו נולדה. יעלי, עם סיבוכי לידה חמורים, נלחמה בצורה עיקשת על חייה בשניות הראשונות שלה בעולם. התינוקת הקטנה שהתנועעה ללא הרף במיטה הקטנה, דורשת את מקומה בעולם, הותירה אותו בדמעות מלאות גאווה מעבר לחלון הזכוכית הדק. הרגעים האלו שהביט בה נלחמת היו אלו שחיברו את הלבבות שלהם יחד למשהו גדול ובלתי ניתן להפרדה, כזה שגם שמשון הגיבור, בימים טובים של שיער, לא היה יכול לעשות דבר.

היא הייתה הנסיכה הלוחמת שלו.

והוא היה גאה בה. תמיד.

כשהסרטן פגע בו, הוא פגע חזק. ומהר.

כאב ראש באמצע יום עבודה שלח אותו לבדיקה שגרתית אצל הרופא, סריקת MRI, ואת האות לתחילת מחול שדים שלא הפסיק עד לרגע בו נפטר. הסיוט הכה במשפט אחד בודד -

״המצב מדאיג.״ אמר הרופא בעיניים דואגות לענת שישבה בכיסא למולו בחדר הרופא, כשיעלי ואמיר לצידה. הוא התקרב אליה קלות כשאמר זאת, מביט בצורה ישירה ואמיתית לתוך עיניה, מנסה בצורה יצירתית להעביר לה את המסר הקשה מבלי שהילדים בצידה ישברו.

אבל לא הייתה באמת תרופת קסם לכך.

השבועות הבאים עברו בנסיעות אין סופיות לטיפולים ובתי החולים, ניתוחים תכופים, והתייעצויות רבות שלא הביאו לתוצאות חיוביות. יואב רק המשיך ונחלש, המשיך והצטמק. ונראה ששום דבר לא הצליח לעצור זאת.

יעלי הייתה מפוחדת. מבולבלת. ברגעים שלא שהתה לצד יואב, הייתה לרוב מכונסת בעצמה, עומדת לצד החלון בחדר בית החולים ומביטה החוצה בשתיקה. רק קריאה לשמה הייתה מוציאה אותה מהדיאלוג שהיה לה עם העולם. היא שאלה שאלות קשות. היא חיפשה הסברים אמיתיים. אבל שום דבר לא עזר למול מראה האבא הבלתי מנוצח שלה הופך למשהו רפוי וחסר כוח, מחזיק את גופו בשארית כוחותיו על המיטה.

חודש וחצי עבר מרגע הגילוי ועד להלוויה. זמן קצר יותר מהחופש הגדול. ומאותו היום, יעלי עשתה את הדרך ההפוכה מלהיות פרפר לגולם.

*

שבוע לפני הנסיעה לכנרת.

יום השנה שלנו קרב ובא, ותכנון החגיגות תפס כיוון מדאיג בדמות קמפינג בטבע — כיוון שעשיתי כל מה שיכולתי על מנת להסיט אותו למקום נוח יותר לישון בו.

"יעלי, אני רוצה לחזור רגע לסיפור הזה של הקמפינג..." התחלתי בגישושים בעודנו יושבים בסלון הדירה שלי ומתכננים את הנסיעה, "עם כל האוהל על החול והדלת הקטנה עם הריץ׳ רץ׳ החמוד הזה..."

"כן, יהיה לנו מושלם" יעלי השלימה אותי.

"כן... יהיה כיף."

"רק רציתי להזכיר שיש גם את תוכנית ב׳, ואפשר להתחרט ולעבור לרעיון של הצימר. וזו לא בושה. שתדעי לך, להפך, זה אפילו מראה על בג..."

"יהיה לנו כיף, יאלי, אני בטוחה."

"אבל הצימר…" עברתי לקול תבוסתני ונואש, "עם כל הלחמניות הקטנות האלו, כמו בסדרה של "׳מרקו׳".

אבל יעלי הייתה נעולה על רעיון הקמפינג, בעיקר כי הבטחתי לה שנעשה את זה. היא הדפה את כל ניסיונות השכנוע שלי, כולל כיוונים יצירתיים כגון ה— "כתבה מרתיעה שקראתי על תולעים מסוכנות שהגיעו לארץ לאחרונה, בדגש על חופי הכנרת", או שיתוף אותנטי ומרגש על "היותי חלק מאוכלוסיה קטנה ומיוחדת בעלת מחסור חמור בויטמין—"X12" זה המחייב אותי לישון על מזרון עבה ונעים בעל קפיצים תומכים ואכפתיים, אחרת זה יתדרדר ל—X123".

אז נשברתי.

ועכשיו נשאר היה לי רק לחלום בלילה על אותו ס״מ בודד שיפריד ביני לבין האדמה הקרה והלא מאוזנת, עם עכבישים שיתהלכו סביבי כאילו אני בודהה, דנים ביניהם איך הם חודרים את האוהל ואוכלים אותי. או יותר גרוע, איך הם עוטפים אותי בקורים ומגלגלים אותי מצד לצד כמו נקניקייה.

*

בשביל להגיע לכנרת היינו צריכים רכב, והאוטו של אבא היה האפשרות הכי טובה שלנו —

"איזו שאלה!" הוא ענה בהתלהבות כששאלתי אותו על כך בטלפון, שומע את ההתרגשות מהרעיון שיעלי הולכת לראות את הפיג׳ו הישנה שלו.

בבוקר הנסיעה, כשיעלי ואני העמסנו את הפיג׳ו הישנה בציוד, לפתע נגלו אלינו אבא ואמא מאחורי אחד הרכבים, מסתכלים עלינו בשקיקה —

"רק רצינו להגיד שלום אחרון" אמא סימנה בחיוך.

"תשמור עליה, ילד!" אבא צעק בקול פקודה ששמורה לקרבות עיקשים בתעלה, "היא כבר לא מה שהייתה פעם, אבל עדיין נושכת את הכביש כמו חתיכת גומי בפה של אינדיאני!"

מעולם לא הבנתי את המטאפורה של הגומי והאינדיאני. למרות שהיו לי כמה כיוונים, כולם נגרסו בכל פעם שאבא העלה אותה בסיטואציה אחרת. לפעמים אני חושב שגם הרמב"ם, גדול המפרשים אי פעם, האיש שידע לפרש עולם ומלואו מטור של נמלים, היה כנראה מוצא עצמו יושב ביאוש, מכוסה סדין לבן, ומביט בי בעיניים מאוכזבות —

"תשמע ילד, אין לי מושג על מה אבא שלך מדבר."

"נו! למה אתה מחכה?!" אבא צעק לעברנו בעוד התנעתי את האוטו, "קדימה! לכבוש את סיני!"

"את הכנרת." אמא תיקנה מיד.

"כל טוב! כל טוב!" הוא המשיך וצעק בקול נרגש בעודו צועד מאחורינו, בזמן שהרכב התחיל את הנסיעה במורד הרחוב. יעלי נפנפה אליו חזרה בהתרגשות. כשהגיע תורי והסתובבתי לשלום אחרון, הוא כבר היה בחצר הבניין של השכנים, משתין על אחד העציצים.

*

התעוררתי בבהלה.

הבטתי סביב על החורשה הדוממת שנראתה כמוכת הלם מהמבול שתקף אותה — ענפים שבורים היו פזורים בכל עבר לצד שלוליות גדולות שהציפו את הקרקע. שלחתי את היד לעבר התיק שנח לצידי, ממשש אותו בדאגה — הוא היה סחוט ממים, ובוץ וכיסה אותו בנדיבות.

לפחות הגשם הספיק להירגע, הופך לטפטופים טורדניים יותר מאשר הצלפות חסרות רחמים.

זה היה הזמן שלי להמשיך.

התרוממתי לאיטי מהקרקע הרטובה וניערתי את השרירים שהפכו קשים מהישיבה הרצופה בקור. בתנועה מהירה הנפתי את התרמיל והנחתי אותו על גבי — מרגיש את משקלו כבד פי שלושה מהמים והבוץ שהזדחלו אליו פנימה.

הצעדים הראשונים היו הקשים ביותר— הם היו כבדים ומאומצים, נאבק בנחישות ברגליי להמשיך ולבוא אחריי. שום דבר בגוף שלי לא רצה להמשיך את הדרך, בטח כשלא יכולתי לראות דבר מעבר למטרים הספורים שהיו לפניי. צעד אחר צעד התחלתי להתקדם לאיטי בחשיכה מוחלטת לכיוון היציאה מהחורשה.

האם זה היה הרגע הנכון לשלוף פנס ראש?

למה לי?

למה לא לחכות להתרסקות מביכה בשלולית בוץ גדולה ולבחור באופציה לעשות זאת כשאתה שכוב בתוך שלולית, נאבק בריצ׳רץ מעצבן בגודל אפונה, ומתחנן שיפתח כאילו היה דלת סתרים שמחכה לבקשה הנכונה.

לא התמרמרתי. שלפתי את הפנס לבסוף והתרוממתי שוב, ממשיך את דרכי לכיוון היציאה מהחורשה כמו גוש בוץ שקיבל חיים במתנה ומתחיל ללכת.

עצרתי ביציאה מהחורשה כשמשהו תפס את עיניי — הפנס האיר עכשיו על מפה שהייתה מצוירת על לוח עץ וממוסמרת לאחד העצים. התקדמתי לעברה במהירות.

"אתה כאן!" היה סימון אדום על ציור השביל במפה, ולידו החורשה המסומנת כקבוצת עצים ירוקה.

נאנחתי לרווחה. אני בכיוון.

המשכתי לעקוב אחר השביל עד לסופו, פסגת ההר. זה היה נראה שהייתי בשליש הדרך.

איך גיהנום יכול להיות רק שליש ממשהו?

לאחר ששיננתי היטב את המשך השביל במפה, עשיתי את הצעדים האחרונים מחוץ לחורשה, כשפנס הראש מאיר את המשך השביל המפולג בזרמי בוץ רבים. ידעתי כי אני יכול לאבד אותו שוב בקלות, בטח כשחוש הניווט שלי היה כל כך גרוע שאם השביל היה מתגלה כמעגל אין—סופי סביב החורשה, הייתי מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר רק כשהייתי מגיע לגיל 50.

"תמיד תחפש את הסימון" שמעתי את הקול של מישל בראשי, "הוא יהיה במקומות ברורים ונראים היטב".

"מישל הזו!" האלו, התמרמרתי. "מה הם בכלל יודעים לעשות השוויצרים האלו, חוץ שוקולד"

דחפתי את ידיי עמוק לכיסים, מסתיר אותם מעט מהקור.

"ואיזה נראים היטב?" גוש הבוץ המהלך נשמע מקטר לעצמו ללא הרף, "גם מגדלור שלושים מטר עם השמש עליו לא היה נראה מכאן"

*

ברעשי חנק, שלא נאמר בקשה למחילה, הפיג׳ו הישנה של אבא החלה את הנסיעה בהצבת גבולות ברורים ליכולות שלה להוביל אותנו אל עבר הכנרת. במרכז הלוח דלקה וכבתה נורת הדלק תכופות, נראית כמו סובלת מבעיה טכנית שמעולם לא טופלה, או זועקת לעזרה בשארית כוחותיה בסימוני SOS מיואשים.

״כן, יעלי,״ אמרתי לעיניה המודאגות שהביטו על לוח המכוונים הישן, ״זה מראה שאין לנו בכלל דלק״.

הפיג'ו הישנה של אבא שלי.

מאתגרת בגאווה את נס פך השמן, היא הצליחה ברוב חייה לנסוע על הדלק-ספייר שלה. לא רק שלא הרגישה לעולם את תחושת השובע של טנק דלק מלא, היא גם הייתה נתונה למשמעת ברזל מצד הבעלים שלה -

"צריך לחנך אותה להסתפק במועט!" היה אבא מסביר לנו בכל פעם מחדש, כשמילא את טנק הדלק רק עד שליש המיכל בתחנת הדלק.

"היא נוסעת על בסיס אמונה." היה ההסבר הנגדי של אמא.

הייתה זו עוד אחת מהעובדות שהשמטתי בעבודת השורשים שלי בבית הספר היסודי- במשפחה שלי היה כלי רכב שאבא שלי ניסה לחנך בקנאות.

לבסוף הצלחנו להגיע.

שעה וחצי של נסיעה רועשת ועליזה בדרכים הסתיימה בחניון של אחד החופים בכנרת. יצאנו מהפיג׳ו הישנה כמו ספוג המשתחרר מקופסא הקטנה למידותיו - מתמתחים באיטיות, מגדילים את הנפח שלנו בהדרגה.

יעלי הציעה שנעשה סיור קצר בחוף ונחפש את המקום שנרצה להתמקם, לפני שנתחיל לפרוק את הציוד. הנהנתי לאישור, ומיד מצאתי את עצמי צועד אחריה ברחבי החוף בזמן שסרקה את המקום בצעדים קטנים ונמרצים.

״מה את אומרת על שם?״ הצבעתי לעבר פינה קטנה ומבודדת שנראתה לי כמיקום אידיאלי לאוהל.

״השמש זורחת מהכיוון הזה״ יעלי הניפה ידה והצביעה לעבר השמיים, ״אז כדאי שיהיה לנו צל משם, אחרת נתעורר מאוד מוקדם מהאור״

הנהנתי בהבנה והמשכנו בחיפוש.

לבסוף יעלי נעצרה והביטה לעבר כוך קטן שהיה מוקף בחלקו בשיחים עבים.

״מה אתה אומר?״ היא רמזה במבט שלה על המקום, ״החול כאן נעים והמים לא יגיעו הנה עד שעות אחר הצהריים מחר.״

״אין מצב שהם יקדימו?״ ניסיתי להישמע חכם, בלי שמץ של ביסוס מאחורי זה.

״לא נראה לי. זה די חוזר על עצמו בכל יום״

״אחלה.״ חייכתי בהשלמה, ״אז זה המקום שלנו.״

התחלנו בהורדת הציוד מהרכב. בשלב מסוים יעלי עברה לארגן את הדברים בזמן שאני השלמתי את הבאת הציוד מהרכב. כשחזרתי בידיים עמוסות עם הנגלה האחרונה, נעצרתי לרגע במרחק, מביט על יעלי מקימה את האוהל בפעלתנות.

ֿהיה משהו מעורר הערצה בדרך שעשתה את זה - פורשת אותו על הקרקע ומדלגת בין צדדיו, מסדרת את המוטות בדיוק מופתי, מותחת אותו לכל כיוון. הכל היה חד, מתוזמן, מרגיש כמו ציור שנבנה לו לאט על הנייר לנגד עיניי. כשהרימה אותו לבסוף בהנפה אחרונה והעמידה אותו גאה על רגליו, עיניי נפתחו בהתרגשות.

קינאתי בה.

כל כך רציתי לדעת לעשות את זה.

אבל גם ידעתי שאני מגושם מידי. כל ניסיון שלי להרים אוהל לבטח היה מסתיים במוט שיפול לי על הראש או בד שיקרע כי משכתי אותו חזק ובמקום הלא נכון. תמיד נמנעתי מלעשות זאת, והייתי בסדר שזה לא היה בתחום אחריותי בשלוש הפעמים האחרות שעשיתי קמפינג בחיי.

״לחזק את המוטות!״ צעקתי ליעלי בעוד התהלכתי לעברה עם השקיות האחרונות בידיי, ״רוחות מזרחיות הן תמיד אסון בתקופה הזו של השנה!״ אמרתי בביטחון ששמור ליודעי דבר ומספרי סיפורים שרלטנים.

יעלי חייכה בחזרה.

זהו. תרומתי להקמת המאהל הושלמה.

יעלי הרגישה בבית. היא התהלכה סביב יחפה, מרימה צדפים מהחול ומביטה בהם קרוב כאילו היו חברים ותיקים שבאה לבקר. היה לה טוב בטבע, וזה הורגש בכל רגע כשחיוך גדול היה מרוח על פניה תמידית.

לפעמים היא נהגה לספר לי על הטיולים שעשתה המשפחה כשיואב היה עוד בחיים — איך יכלו "להעביר שבוע שלם באוהל על החוף, לאכול אורז מבושל וירקות, ולישון מתחת לכוכבים". הסיפורים האלו גרמו לי להחביא כמה סנדוויצ'ים ושמיכה נוספת באוטו למקרה שליעלי יהיו תוכניות להעביר אותי סדנת הישרדות שכזו.

העברנו את שעות הצהריים על החוף, מתחממים מהחלוקים שהיו פזורים בכל עבר וספגו את השמש בכניעה. לעיתים כשהשמש חיממה אותנו יתר על המידה, קפצנו לשחייה מרעננת, וחזרנו שוב להשתטח על החלוקים החמים. החוף היה כמעט שלנו, ריק לגמרי, למעט קבוצת חברים ששהתה לה במרחק ומשפחה עליזה שהייתה בעבר השני שלנו.

זו הייתה תפאורה מושלמת. עכשיו הייתה חסרה רק פעילות מעניינת לפלפל את האווירה.

"חייבים לקבור אותך בחול!" הכרזתי בפרץ התלהבות.

"לא נראה לי"

למה?..." התפלאתי, "זה כיף אדיר!"

זה לא כיף. בכלל.

בטח אם נשאר בך הזיכרון של ילדי הכיתה מכסים אותך בכל מיני סוגי פירות ומצטלמים לידך כאילו היית דוגמנית הבית של הוואי. שלא נדבר על חתיכת תות שנופלת מהנחיריים באמצע מקלחת שבועיים לאחר מכן.

"לא נראה לי כל כך" היא המשיכה להתנער מהרעיון, "אני מפחדת שאתה תעשה שטויות."

"אני?!" הראיתי מבט נעלב, "שטויות?"

התחלתי מהנהן באכזבה למולה.

"אחרי כל מה שעברנו יחד, עדיין, זה מעליב אותי שהאמון ש..."

"נו............." יעלי חייכה ביאוש, יודעת בדיוק מה הולך להגיע.

"...ואת חושבת שאת בונה משהו עם מישהו, ואז ברגע אחד הוא מוכיח לך שז..."

"בסדר, בסדר" היא חייכה בכניעה, "אבל אם אני מבקשת לצאת, אתה נותן לי מיד."

"יש!" צעקתי בהתלהבות.

לא עבר רגע וידיי היו כבר עסוקות בחפירה בלתי מתפשרת בחול.

עשר דקות מאוחר יותר, הבטתי על יעלי מלמעלה בסבלנות.

"אני לא חותמת."

"לא חותמת, לא יוצאת" נפנפתי במסמך המאולתר לנגד עיניה.

"המסמך" המדובר היה ממחטת נייר בו היו רשומות מספר דרישות שהעליתי. יעלי הביטה בי מתוסכלת — גופה היה קבור עכשיו עמוק ובמאונך לחולות הכנרת, בלי יכולת אמיתית לזוז. ראשה היה הדבר היחיד שהצליח לנוע, וגם הוא, לא נהנה מחופש תנועה מוחלט בשל צמד גבעות שבניתי לצדדיו.

השארתי לו את המינימום הנדרש בשביל להשתתף במשא ומתן.

המשכתי לקרוא את תנאי ההסכם המתגבש.

"שימי לב לסעיף הנוגע בארוחות הצמחוניות של יום שני" קירבתי את המסמך המאולתר לפניה והצבעתי לעבר סעיף 2 — הוא נגע במנהג החדש שהכניסה לזוגיות שלנו.

לא עוד!" הכרזתי. יעלי צחקה בתסכול, מהנהנת בכניעה.

"כמו כן, שימי לב שבסעיף ד', את מתחייבת להביא לי בכל לילה למיטה שוק…"

הייתי הסוהר הגרוע ביותר שאפשר לקבל.

היית גם הסוהר הקל ביותר לתפיסה.

אסור לעצור! אסור לעצור! המשכתי להגיד לעצמי בזמן שברחתי מיעלי ברחבי החוף בריצת אמוק. היא הייתה חמושה בכפכפים שאיימו להעניש את הישבן שלי בחוסר רחמים, והבדלי המהירות רמזו שלא נותר לו עוד הרבה זמן להישאר במלוא תפארתו.

ואכן נתפסתי.

וכה חטפתי.

אחר כך הלכתי לבכות מאחוריי אחד השיחים, ואז השלמנו.

*

"את שומעת את זה?"

התעוררתי בבהלה לקול נגינה מלטף שהגיע לא הרחק מאיתנו. התרוממתי מעט ונשענתי על המרפקים, מנסה להציץ מבעד לפתח האוהל לעבר החשיכה שהספיקה לרדת סביבנו. יעלי שכבה מקופלת לצידי, ממצמצת בעיניה שהתעוררו לחיים.

פריטה עדינה של מיתרי גיטרה נשמעו מבעד לחשיכה. היה בהן משהו מרגיע, נוגה.

"כן, אני שומעת." יעלי התרוממה על מרפקיה והקשיבה בריכוז לצלילים, "זה ממש קרוב"

נשארנו שעונים כך בשתיקה לדקה ארוכה, מקשיבים לקול הניגון, כשלפתע קול שקט הצטרף מבעד לחשיכה —

"לעצור ולהבין, לגלות עם השנים,

שאני בעצם לא עזבתי.

לאבד בשביל לשמור, ולכאוב בשביל לזכור,

שאותך אני תמיד אהבתי.

בכל המסעות."

הקול היה עדין, מבויש, כמעט מלטף את המנגינה שעטפה אותו. יעלי התקדמה לעבר פתח האוהל והוציאה את ראשה החוצה מורגשת, כמו מנסה לנשום פנימה את המנגינה.

"זה כל כך יפה." היא אמרה והסתובבה אליי בעיניים נרגשות.

"להביט בשביל לראות, ולשאול את השאלות,

בלי לדעת מה בכלל חיפשתי.

לעצור ולגלות, שעם כל הטעויות,

אחת כמוך עוד לא הכרתי,

בכל המסעות."

וכך, כמו שהופיעה, כך גם התפוגגה המנגינה חזרה לחשיכה, מחזירה את השקט וקולות הצרצרים סביבנו.

יעלי המשיכה לשבת בפתח האוהל, מביטה החוצה בהתרגשות. משהו בשיר נגע בה. התקרבתי אליה מעט ועטפתי אותה מאחורה. היא הסיטה את המבט אליי וברגע אחד היו העיניים הגדולות והירוקות שלה קרובות מתמיד, מחייכות אליי באושר.

ידעתי בדיוק מה היא מנסה להגיד לי.

בזה הרגע מצאנו את השיר שלנו.

או יותר נכון, הוא מצא אותנו.

באותו הלילה שכבנו בפעם הראשונה. באוהל הקטן, עם פנס קטן שדלק כעששית בתקרת האוהל, אהבנו ברוגע, בתמימות. אם זה לא היה תלוי בי זה היה נמשך לנצח, אבל זה כן היה תלוי בי — אז זה נמשך שש דקות. אבל אלו היו שש הדקות המרגשות בחיי.

*

הפעם הראשונה שהכרתי את המשפחה של יעלי הייתה שלושה חודשים לנגיחה הראשונה שלנו. ההזמנה אליה הגיעה משיחת טלפון סתמית שלנו באמצע היום —

"חשבתי שיהיה נחמד שתכיר אותם."

דממה אלחוט השתררה מיד.

"יאלי?"

"כן?"

"אתה מפחד?"

"אני לא מפחד משום דבר."

פחדתי.

פחדתי מאוד.

בעיקר כי החלו לצוף אצלי אירועים מהעבר בהם אור הזרקורים היה עליי, ותפקודי היה לקוי. יעיד על כך אבישי, חבר לשעבר שזכה בשבעה תפרים ושיניים קדמיות שבורות למחצה, לאחר שבחר להתחרות איתי במשחק הבקבוק והנר ביום ההולדת שלי. אף אחד לא הבין עד היום איך המשחק הזה הסתיים כשהישבן שלי מוחץ את ראשו של אבישי ברצפה ואף נר לא נמצא בבקבוק.

לא אהבתי אירועים חברתיים. לא הייתי טוב בהם. ובאלו שהייתי באור הזרקורים, גם הייתי נלחץ מסיטואציות פשוטות שלרוב האנשים היו עוברות חלק. אבל ידעתי שיש דברים שאני צריך להתמודד איתם, בטח בשביל יעלי לה המשפחה הייתה חשובה מהכל.

"אני דווקא ממש אשמח." אמרתי לבסוף לאחר שתיקה קצרה בשיחה, שומע את החיוך שנפער בצד השני של הקו.

שלושה ימים מאוחר יותר — יום שישי בערב, אני אעמוד זקוף מול דלת הכניסה לבית של יעלי, ארביץ ניקיון אחרון לנעליים בעזרת עלה שקטפתי מאחד העציצים ליד, טאצ׳ אחרון לחולצת הדייגים שלי, ואהיה מוכן רשמית לפגוש את המשפחה של יעלי בפעם הראשונה.

*

"שלום! איזה כיף שהגעת!" קיבלה אותי ענת על סף הדלת בהתרגשות, מביטה בי בחיוך רחב. "אני ענת, נעים להכיר." היא התקדמה שני צעדים ונישקה אותי בחום, נראית חייכנית ומלאת מרץ בדיוק כמו שתיארתי אותה.

"בוא תיכנס, אייל." היא פתחה את הדלת לרווחה והזמינה אותי פנימה. אני רק הודיתי לאלוהים שלא קראה לי בכינוי הדבילי שהכנסתי את עצמי אליו.

"יאלי!" נשמע לפתע צעקה מאחור.

תודה יעלי.

שנייה מאוחר יותר היא הופיעה — בחולצה לבנה וג'ינס, נעלי בית וגולגול בשיער, היא עקפה את ענת ונעמדה למולי בחיוך מתרגש.

יעלי שלי.

פתחתי את ידיי לרווחה והיא נצמדה אליי קרוב לחיבוק ביסלי—במבה שלנו. לרגע היא הרימה את המבט אליי ואני חייכתי אליה חזרה בביטחון —

"יהיה בסדר." לחשתי לה.

"יהיה בסדר." היא לחשה לי בחיוך חזרה.

צעדנו פנימה לדירה שהרגישה חמימה וביתית מהרגע הראשון — הצבעים החמים שהייתה מוארת, הפרקט החום ורהיטי עץ שהיו פזורים סביב — כל אלו השכיחו לרגע שאנחנו נמצאים במרכז תל אביב והזכירו יותר בקתה באמצע היער.

"אמיר, בוא תגיד שלום." ענת קראה לפתע בעודנו מגיעים לפאתי הסלון. ברקע הופיעה מיד דמות המזכירה מקרר סמסונג ארבע—דלתות, שלא נאמר שש, שהתרוממה מהכורסא והתקדמה לעברנו.

"נעים להכיר." אמיר הציג עצמו בקול בס שלא היה מבייש קריין חדשות ברדיו.

"היי..." יצא ממני בתגובה קול חלש ורפוי כיאה למקרר רבע—דלת של מלון.

התיישבנו כולם בסלון והעברנו את חצי השעה הבאה בשיחה קלילה, כשאני מתרגש מחיבור הצורה והפנים לדמויות שלמדתי להכיר כל כך טוב מהסיפורים של יעלי. לבסוף עברנו לשולחן האוכל, בזמן שאמיר וענת החלו הולכים ושבים מהמטבח עם שלל מאכלים שענת בישלה לטובת הערב.

לקחתי קצת מכל דבר וניסיתי לאכול בנימוס. לא רציתי תפרים ושיניים שבורות למחצה אצל אף אחד בארוחה הראשונה שלי אצל יעלי, ולהפתעתי הרבה, החששות האלו נמוגו לאיטן ככל שהזמן עבר, והרגשתי יותר בנוח. הופתעתי מהמהירות שזה קרה, בעיקר כי יעלי, ענת ואמיר נתנו לי הרגשה טובה ונעימה מההתחלה. היה בהם משהו קליל, זורם ולא מתאמץ.

כשסיימנו את המנה העיקרית בדמות צלי עוף ממולא בכל טוב, האופטימיות המוקדמת שלי חטפה סטירת לחי בדמות רעש בעבוע מפתיע שהגיע מהבטן שלי.

מה זה? נבהלתי.

הבעבוע הפך מחשיד, מלווה בכאב בטן דוקרני.

למה עכשיו?! צעקתי לעבר המחסן.

התשובה הגיעה מיד.

למה?.... כי היום בשעה אחת בצהריים פתחת את המקרר ברעב מתפרץ. לא היה כלום בפנים. אבל אז זיהית שקית מבצבצת בפינת המדף השני — נראית חשודה, אדמונית ומזמינה. זוכר אותה?

כן, אני זוכר. "כדורים של שמחה" היה כתוב עליה באותיות עליזות.

אז בתוכה היו שאריות של מנת פלאפל מלפני יומיים. חשבת על זה, הבנת את הסיכונים, זרקת את הסיכונים לזבל, שפכת על כדורי השמחה האלו הרבה טחינה ואכלת. וזה ה—"למה" שלך.

זה נכון, אני באמת אכלתי את המנה המוטלת בספק הזו.

כאבי הבטן העזים רק הלכו והתחזקו ככל שהזמן עבר, מבהירים לי שלא יהיה מנוס מלהעביר את עצמי לשירותים בזמן הקרוב.

"אני שנייה קופץ לשירותים." אמרתי לבסוף, והתרוממתי מהשולחן. יעלי הצביעה לי מיד לכיוון השירותים. מנסה להתנהג כרגיל, עשיתי את את עשרת המטרים לשירותים מתוח, ממוקד בהקשבה לתוכנית שהמחסן דיקלם לי במרץ —

נכנסת, נתת, יצאת. אין הוכחות. אין תקלות. אין שבויים. יש לך שתי דקות מהרגע שסגרת את הדלת, אף אחד לא ישים לב. תתעכב מעבר לכך, יתחילו לחשושים. אנחנו לא רוצים לחשושים בארוחה הראשונה שלך כאן, אז תראה שאתה עומד בזמן.

אני מוכן.

נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחוריי, זיהיתי מיד את האסלה, מושב, זווית, תנאים הנדסיים, כיוונתי את הסטופר בראשי לשתי דקות, והתיישבתי.

אבל אז התחילו קשיים. קשיים שלא הייתי מוכן אליהם.

לא היה לי זמן לחשוב, אז פשוט לחצתי יותר חזק.

בחירה לא טובה.

לפני שהבנתי מה קורה נשמעה תרועה באוויר — כל כך חזקה שאני בספק אם המשפחה הנחמדה שאכלה בחוץ לא עצרה את הארוחה, עברה לדום, והחלה לשיר את התקווה.

הייתי קבור. האפשרות לקפוץ החוצה מהחלון בשירותים נראתה פתאום כדבר היחיד והנכון לעשות. ובנוסף, גם נגמר לי הזמן.

לפתע עיניי עצרו על שרפרף קטן שהיה בצידי הדלת. משכתי אותו אליי והוא הגיב בקול חריקה.

חייכתי.

תוכנית המילוט שלי הופיעה.

הורדתי את המים ודחפתי אותו בשנית, הפעם בחוזקה, כשהוא מתחכך ברצפה ללא רחמים. קול החריקה נשמע היטב, מזכיר במעט את צליל התרועה האימתני שלי. זה לא היה זהה, אבל היה שם בדיוק את הספק הנדרש בשביל להפליל את הכיסא בקול התרועה, ובשבילי לחזור אל שולחן האוכל בגאווה של הרגשת ניצחון.

שיחקת אותה, אמר לי המחסן.

אני יודע, חייכתי פנימה.

שנים לאחר מכן יגיד לי אמיר כי הנאד שדפקתי בארוחה המשפחתית הראשונה שלנו היה הדבר הכי מרשים, מלא ביטחון, ועוצמתי שהוא אי פעם ראה מגבר.

*

יום הגיוס של יעלי.

לא הסכמתי לשחרר לה את היד.

"לקחת את הגרביים החמות?" שאלתי בלחץ, "לא את אלו שקניתי לך בשוק! עבדו עליי שם, הציור של האננס שכנע אותי. הן לא באמת טובות"

"יאלי, אני בסדר."

"לא בסדר, יעלי. לא בסדר! תראי לי את הגרביים שלקחת!"

יעלי הביטה בי מהצד השני של החדר בעודה מסדרת את התיק, אבל אז נעצרה, השעינה את התיק על הקיר, והתקרבה אליי מחויכת. בתנועה זריזה ליפפה את ידיה סביבי לתנוחת הביסלי האהובה שלה, והסתכלה אליי קרוב —

"אתה תחכה לי עם חיבוק—ביסלי כל שבוע?"

"לא רואה את עצמי מחבק במבה אחרת." עניתי בחיוך מתאמץ, מרגיש כאב קטן וחד מפלח אותי בהבנה שתקופה חדשה לפניי — תקופה עם פחות יעלי.

וכך נחתמה הברית השנייה לבית יעלי ויאלי. מאותו היום, אני אקפיץ אותה בכל בוקר יום ראשון לתחנת הרכבת, מלווה אותה במבט עד שתגיע לפתח התחנה. אז היא תסתובב ותנופף אליי בחיוך — להגיד שהכל בסדר.

אני אנופף חזרה.

ואז אתחיל רשמית בספירת הימים עד לחזרה שלה, ביום חמישי.

וכשהוא יגיע, אמתין לה בתחנת הרכבת בציפייה אינסופית, שעה לפני הזמן, למקרה והרכבת תגיע מוקדם יותר. הרכבת אף פעם לא הגיעה מוקדם יותר. אבל לא היה אכפת לי, הייתי מחכה גם שנת אור רק בשביל הרגע שיעלי תרד מהרכבת ותרוץ אל בין זרועותיי, מתלפפת סביבי בחיבוק—ביסלי כמו נחש חנק.

עמדתי בהבטחה הזו בהצטיינות.

*

כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להרים את המוט.

כולם הסתכלו, אבל אני לא זזתי.

"אייל, אתה מצליח להרים?" שאל אותי הבחור לצידי.

לא עניתי.

לא רציתי להרים.

העיניים סביבי הביטו בי בדממה. לא דוחקות בי לרגע, רק מביטות.

אבל אני לא יכולתי להרים את המוט המחורבן. קפאתי. ידי השמאלית פשפשה בכיס המכנס, נלחמת בפירורים אין סופיים של במבה.

לבסוף מצאה את מה שחיפשה. אחזתי בזה כמו מכונת משחק בדרך לשלוף צעצוע.

"אייל?"

לא הגבתי, רק חיזקתי את האחיזה. מרגיש בכל רגע איך כוחות מחודשים נטענים בגופי. נשארתי כך לכמה שניות.

ואז הייתי מוכן.

שלחתי את ידי לעבר המוט וסימנתי לבחור לצידי בהנהון —

"אני מוכן."

*

"יעלי, את חייבת להיות מרוכזת עכשיו, בסדר?" אמרתי לעיניה הרגועות להפליא.

"זה לא משהו רגיל, לא משהו שפוגשים כל יום" המחשתי את הפאניקה בתנועות ידיים גרנדיוזיות.

אבל את יעלי זה לא הרשים.

"יאלי, יהיה בסדר. אתה לא צריך לדאוג" היא אמרה בקלות ראש.

לא היה מקום לקלות ראש בשיחה הזו.

"את פשוט לא מבינה לקראת מה את הולכת." אמרתי ביאוש והורדתי את הראש בין ברכיי.

יעלי התקרבה מצידה השני של הספה ונצמדה אליי. היא משכה את ידי אליה בעוד ראשי עדיין קבור בין ברכיי.

"למה אתה עושה מזה כזה עניין? אני בטוחה שההורים שלך ממש בסדר."

אבא שלי האמין שחייזרים ביקרו אותו פעם בתחנת דלק בדימונה. אמא שלי דבקה בו. ההורים שלי היו הכל חוץ מבסדר.

הרמתי את ראשי מבין ידיי והבטתי אל יעלי.

איך לכל הרוחות יכולתי לתאר לה בשיחה אחת את צמד הכוכבים הראשיים בחיי?...

לצד האפרשזיף, הסביח ברחוב פרישמן והצורה בה אני משחק כדורגל, ההורים שלי היו ללא ספק אחד השילובים המעניינים ביותר שידע הטבע. אבא שלי— פנסיונר, נהג אוטובוס שנים רבות, מהתל אביבים הותיקים שכולם מכירים את החיוך שלו בבוקר ואת שירת הארץ—ישראלי בזמן הנסיעה לאורך רחוב דיזנגוף. היה לו את המראה השלומיאלי עם הבטן הבולטת והסנדלים משנות הפלמ"ח שקשה היה לא לאהוב.

הוא השתייך ליחידי הסגולה שאהבו ריבת חבושים, צפו בלהט ב—"חינוכית 23", והעריצו בכל ליבם את צעדת הגלבוע. הוא היה מחכה לה כל השנה, וכשתגיע, הוא ילבש בגאווה את המדליות של שנים עברו על צווארו, ויפליג בסיפורים לצועדים האחרים על הימים בהם "המסלול עוד לא היה מסודר כאילו אנחנו חיילים מפונקים של הצנחנים".

בראש ובראשונה הוא היה אוהד מושבע של מכבי ת"א בכדורגל. הוא יכול היה לציין את ההרכב של הקבוצה בכל משחק משחר ההיסטוריה, או להזכיר משחקים יוצאי דופן ש"עיצבו את אישיותו הבלתי מתפשרת." הוא העביר לי את האהדה זו בקנאה רבה, ואני הייתי גאה לשבת לצידו ביציע כשלצווארו הצעיף צהוב—כחול, ישן ומיושן, שלא יוחלף באחד חדש כל עוד יש בו עדיין חוט בודד שיצליח לחבר את כל החבילה הזו ביחד.

אמא מנגד, לא אהבה את אור הזרקורים. היא הייתה נמנעת ממנו, בעיקר כי הייתה עסוקה בלהתרוצץ סביב הזרקורים בדאגה. היא אהבה לדאוג, ואם לא היה משהו לדאוג ממנו, היא הייתה מייצרת משהו, בכדי שיהיה לה ממה לדאוג, בדאגה.

היא עבדה כל חייה בחנות הפרחים שירשה מהוריה, אליה הייתה מגיעה עוד מהיותה ילדה קטנה. היא התאהבה בעבודה עם הפרחים בחנות מהרגע הראשון — עוזרת לשזור פרחים לזרים, ממיינת את אלו שלבלבו מאלו שנבלו, ועם הזמן גם החלה לעזור בניהול השוטף של החנות. היא אהבה את הזמן לצד ההורים שלה, ותמיד סיפרה באושר כמה היו "אנשים חביבים, חברותיים, שלא עשו אף פעם רע לאף אחד בעולם".

מעולם לא הספקתי להכיר אותם, הם נפטרו מגיל צעיר.

עד היום אין לקוח שנכנס לחנות ומדלג על התמונה שעומדת בגאווה על הדלפק — נערה צעירה ומחויכת עם פרח שזור בשערה, זר ורדים לבנים בידיה, והוריה המחויכים לצידה בגאווה ברקע החנות.

אמא הייתה המבוגר האחראי עליי בבית. זה נבע בעיקר מהעובדה כי אם הייתי נתון בידי המבוגר השני, סופי היה להישכח לצד שקית גרעינים שחורים ביציע 4 של אצטדיון רמת—גן. היא הייתה מכינה אותי לבית הספר בכל בוקר, מלבישה אותי בבגדים ומכינה לי את סנדוויץ׳ ממרח חלווה שכל כך אהבתי. מאוחר יותר, זה הפך למדים המגוהצים והריחניים ביותר בצה"ל ועוגיות התמרים הארוזות להן בקפידה "כי תמרים הופכים את הקיבה למתוקה יותר".

לא בטוח שקיבה צריכה להיות מתוקה.

גם היום אמא מלווה אותי בכל דבר שאני עושה. בכל סוף ביקור שלי אצלם, ממש כמו הימים בהם הייתי ילד בן 9 בדרכו לבית הספר, היא תמיד תהיה שעונה על מעקה המרפסת, תלווה אותי במבט דואג בעודי עובר את מעבר החצייה אל עבר תחנת האוטובוס שמעבר לכביש.

וגם היום אסתובב אליה ואנופף חזרה, מראה לה שעברתי את מעבר החצייה בשלום וללא פגע.

היא תחייך בגאווה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהצלחתי לעשות זאת לבדי.

אני מניח שיש דברים שלעולם לא ישתנו.

*

"אני זוכרת, אל תדאג." יעלי סימנה לי בביטחון בעוד עשינו את הצעדים האחרונים לעבר דלת הכניסה לדירה של ההורים שלי, "לא להזכיר שום דבר שקשור לתפוחי אדמה."

"שום דבר..." חזרתי אחריה בליווי אצבע מורה מונפת אל—על, "שום דבר."

היא הנהנה חזרה כמבינה את משקל העניין.

זהו. מעכשיו הכל היה תלוי בבורא עולם. ובאבא שלי.

נקשתי שלוש פעמים על הדלת, מרגיש צורך אמיתי לתת ליעלי עוד כמה שניות אחרונות של חסד. הספקתי עוד להשחיל הבטחה אמיתית להכפיל את כמות המצוות שאני הולך לעשות השנה, בטרם הדלת נפתחה ואמא עמדה שם בחיוך רחב ומזמין.

"ש—לום!" היא צהלה משמחה, מביטה בנו מאושרת. היא התקדמה מעט ונעמדה למול יעלי, מביטה בה בהתפעלות.

"וואו…איזו יפה את" היא אמרה בהתרגשות ונישקה אותה בחום.

יעלי חייכה במבוכה.

"איילי…" אמא עברה אליי, רכנה ונישקה אותי, מלטפת את לחיי במרץ כאילו היו רכב תועה במנהרה של שטיפת רכבים.

"מירה'לה, מירה'לה...האורחים שלנו הגיעו?" קולו של אבא נשמע לפתע מאחור. לא עברו מספר שניות והוא הופיע על סף הדלת מאושר, מצטופף לצד אמא, שלא נאמר דוחק אותה הצידה.

הוא הביט בנו לכמה שניות בחיוך גאה.

"שלום יעלי! ברוך הבא!" הוא צעק בהתלהבות, מוודא שכלל הבניין יכיר בביקור המלכותי. הוא המשיך להביט על יעלי לכמה שניות בחיוך רחב, ואז לפתע הצביע לעבר עציץ שחצץ בין הדירה של הוריי לשכנים —

"את אוהבת את העציץ?"

יעלי חייכה מיד.

"כן, מאו…"

"רגע!"

אבל אבא לא המתין לתשובה.

בתנועה מהירה הוא פילח עצמו בינינו, התקדם ממוקד לעבר העציץ ודחף את ידיו לאגרטל. בין רגע היו ידיו מלאות בחופן חול, שאחרי כמה צעדים נוספים לעבר הפח הקומתי, נפרק שם כאילו היינו במרכז של אתר בנייה.

"העציץ חייב לנשום!" הוא הכריז לעברנו ממרחק שלושת הצעדים, "מירה לא תמיד יודעת לטפל בעצי…"

"אבל הוא בכלל לא שלנו." קולה המיואש של אמא נשמע ברקע.

עוד שנייה של דממה. הבטתי בדאגה על יעלי שנראתה שלווה לגמרי.

"בואו, תיכנסו." אמא סימנה לנו בחוסר סבלנות ופתחה את הדלת לרווחה.

נכנסנו פנימה אחריה, כשאני שומע את אבא עוד בועט בעציץ בדרכו חזרה.

"את יודעת שאייל היה היחיד בגן שאהב לאכול בצל ללא הרף!"

אבא לא בזבז רגע מהשנייה שהתיישבנו בסלון, ממטיר סיפורי חימום בקצב של מכונה משומנת במפעל.

"כולם רצו עוגיות, אייל רצה בצל! לא ברור, אני אומר לך!"

אמא הביטה בדאגה במתרחש בזמן שהתרוצצה ללא הרף בין המטבח והסלון, חוזרת בכל פעם עם מטעמים נוספים לשולחן.

"הוא גם סירב בתוקף ללבוש תחתונים לאחר ארוחת הצהריים!"

"זאת שמועה,אבא! זאת שמועה לא מבוססת!" ניסיתי להגן על עצמי בכל הכוח. יעלי החזיקה את הבטן מרוב צחוק בעוד אמא התיישבה איתנו וניסתה להסיט את נושא השיחה —

"יעלי, למה שלא תספרי לנו קצת על הצבא, נותנים לכם שם לאכול כמו שצריך?" היא שאלה בחיוך בעודה מתיישבת לצד אבא.

"רגע מירה'לה! היא עוד לא שמעה על ההתאהבות של אייל בבובה מהחנות של ויצמן"

"אולי היא תרצה לשמוע מאוחר יותר." אמא הרגיעה את ההתלהבות של אבא.

"אוי, כמה הוא היה מאוכזב כששמו לה שיער סגול בפורים"

ריקושטים אחרונים, שלוש טפיחות אחרונות של אמא על ברכיו של אבא.

זהו. החיה נרגעה.

"אז תספרי לנו על הצבא, יעלי!!!" אבא צעק לפתע. ניכר שהוא אכל שום אותו היום.

יעלי הנהנה בחיוך.

רגועה ומחויכת, היא החלה מספרת על החוויות בצבא בקלילות האופיינית לה, ואנחנו הקשבנו, כשאמא מגניבה אליי מדי פעם מבטים גאים. היא אהבה את יעלי מההתחלה, זה היה ברור. "יש לה חיוך שובה." היא תלחש לי אותו הערב כשתחבק אותי לפני שנלך.

אבא, בהפתעה גמורה, הצליח להישאר מרוכז להפליא בעודו מקשיב ליעלי. הוא נראה היה מלא אנרגיה והתלהבות מכל דבר שסיפרה — שאל שאלות בסקרנות, התרגש מהסיפורים, ולרגעים היה נראה כמו איש—שיח נורמלי לחלוטין. אולי למעט הניסיונות הבלתי פוסקים שלו לקשר את נושא השיחה לתפוחי אדמה.

סיפור האהבה של יעלי ואבא רק פרח מאותו היום — הוא היה מחכה שתגיע לביקורים על מנת שיוכל לשבת ולדבר איתה, לשמוע חוויות מהצבא, ולהרעיף עליה בחזרה סיפורים שהייתה לוגמת באהבה וסקרנות אין קץ. לפעמים הם היו יושבים ומקשקשים ביניהם כשאמא ואני כבר מזמן היינו שקועים בטלוויזיה כפליטים של שיחה אשר הייתה פעם נחלת הכלל.

היא הייתה הפרטנרית המושלמת עבורו. שלא נאמר הבת שתמיד רצה.

וכך, מנפץ כל תחזית הימורים אפשרית, הביקור שחששתי ממנו הפך לסיפור הצלחה מרגש. מאותו היום יעלי הפכה להיות הכוכבת של הבית — נושא מרכזי לשיחות עם השכנים, מקור למתנות אין סופיות, ומעל הכל, גאווה.

היא הפכה מקור גאווה להוריי.

"אז אבא שלך באמת אכל עשרים תפוחי אדמה בערב אחד?" יעלי שאלה אותי בשובבות כשעמדנו מחוץ לדירה של הוריי, רגע לאחר שנפרדנו מהם ונסגרה הדלת מאחורינו.

"מה?" שאלתי בהשתוממות.

"ל"ג בעומר של כיתה יב'. הוא אמר שהגזים האימתניים שהגיעו אחר כך הפכו אותו לגיבור על—אנושי כמו בקומיקס, אפילו הצליח להפיל בכיסא מ…"

הנהנתי ביאוש.

"מתי הספקתם?"

יעלי קרצה לי והחלה מתגלגלת מצחוק.

ספלאש!

קול זכוכית נשמע לפתע מהדירה של הוריי. נעצרנו מיד להקשיב מבעד לדלת.

"מירה, שברתי כוס." נשמע הקול של אבא.

"נו, אז תנקה"

"אני לא רוצה. אני רוצה ללכת לישון."

"אבל מה עם כל הזכוכ…"

תפסתי מיד את ידה של יעלי ומשכתי אותה אחריי בבהלה לכיוון המדרגות.

*

יום השנה השני לחברות שלנו התקרב. רציתי לעשות משהו מיוחד, מפתיע. היו לי חודשיים לחשוב, להכין, ולארגן הכל שיהיה מושלם. מעל הכל, הייתה לי פיסת מידע קטנה שנשמרה אצלי עוד מהימים הראשונים להיכרות שלי עם יעלי —

יעלי מעולם לא הייתה בחו״ל.

טיול הבת—מצווה שתוכנן לה מעולם לא יצא לפועל בגלל המצב של יואב, ואחרי שנפטר, המציאות לא נתנה כל כך את האפשרות. גם בזמן שכל חברותיה נסעו לחו"ל בכיף אחרון לפני הגיוס לצבא, היא לא הצטרפה. הכסף לא היה העניין בכלל, רק המרחק מהבית, ענת ואמיר.

לי מנגד, היה ניסיון עשיר יותר מיעלי בדמות טיול בר מצווה אחד —

אבא, אמא, ואני טסנו לפריז ולונדון לשבוע ימים, ומעבר למגדל אייפל והביג—בן, אני זוכר בעיקר את הבלאגן שיצרנו במלונות בכל ארוחת בוקר. היינו שגרירים של רצון רע —

"עוד סנדוויצ'ים, מירה'לה! אנחנו צריכים עוד סנדוויצ'ים!" אבא הלהיב אותנו במרץ לקחת כל דבר מזין מהבופה של ארוחת הבוקר לפני היציאה מהמלון. פעם אחת הוא אף לקח פירות מפלסטיק שהיו לצד השולחן.

"ראית מה זה מירה'לה?...תראי!!!" הוא הצביע במרמור כשגילה את המחדל.

"אבל הם היו ליופי! היו כל כך הרבה אחרים בסלסלה. אני לא מבינה למ..."

"כי רציתי את האדומים!!!"

ביקרנו בכל אתר אפשרי. אבא הנהיג את הטיול עם ספר טיולים עבה בידיו וסנדלים בלתי נגמרים ברגליו. הוא הסביר לנו בהרחבה על כל דבר שהיה קיים בטווח הראייה שלנו — אפילו עץ אנגלי בודד ועייף, במרכזה של מדרכה עמוסת הולכי רגל, קיבל יחס והסבר על מקורותיו ההיסטוריים — "שככל הנראה, חלקו סבתא משותפת עם השקדיה הארץ—ישראלית". מאוחר יותר אגלה שחלק מההסברים של אבא לא היו יותר מפרי דמיונו המובהק, ואף יעלו לי ביוקר בויכוח סוער שיצא משליטה עם נתנאל ד. שולמן — ילד צדקן ומעצבן מבית הספר — אחרי שאטען בקנאות כי "שער הניצחון" נקרא כך רק כי בצד השני של פריז יש שער נוסף בשם "שער ההפסד".

גיחוכים משתוממים מצד המורה הכריזו כי הפסדתי בויכוח.

"מי אמר לך את הדבר המוזר הזה?" היא שאלה אותי בתמיהה.

אבא שלי. אבא שלי אמר לי את זה.

מכל הבחינות התזמון היה מעולה — יעלי כבר התקרבה לסוף השירות ויכולה הייתה לקבל את האישור הנדרש מהצבא, העניינים בבית היו במצב הרבה יותר טוב ויציב ממה שידעו שנים אחורה, מה שקיבל חיזוק כשרחרחתי אצל ענת לגבי הרעיון המתגבש —

"אני כל כך שמחה לשמוע את זה. אני בטוחה שגם היא תשמח!"

בצד שלי הדברים היו קלים יותר. את האישור לחופש מהעבודה קיבלתי מהר יותר מהשליח שמביא לנו את ארוחת הצהריים למשרד — יכולתי להיעלב, בחרתי שלא — ועם אמא חתמתי חוזה בראשי תיבות שפירט הסכמות על לקיחת בגדים חמים "רק למקרה ש—", החובה להתקשר בסוף כל יום, והצטיידות בשקית שזיפים מיובשים — כי זה עוזר לי עם היציאות.

זה סגר את רוב הדברים הפורמאליים.

השאלה היחידה שנשארה הייתה —

לאן טסים?!

*

מלא התרגשות הגעתי למשרד הנסיעות שהיה ממוקם רק כמה רחובות מהדירה שלי. התקשרתי יומיים לפני כן לתאם פגישה מראש עם אחת הסוכנות, וכשהיום הגיע, הופעתי שם עשר דקות לפני הזמן, מוכן לסגור לנו את כרטיסי הטיסה לטיול.

"איפה הסוכנת נילי?" שאלתי בביטחון אישה מפונפנת שישבה מאחורי דלפק הכניסה של המשרד. היא כיוונה אותי מיד לאחת העמדות בו היה שולחן רחב מוקף לוחות זכוכית גבוהים. התקדמתי לעברו במרץ, ובלי התראה מוקדמת, התיישבתי למול פרצופה המופתע של נילי.

נילי — סביבות גיל 40, עיניים חומות, אף מחודד ושיער קצוץ שחור, הסתכלה עליי במבט בוחן כמו הייתי פולש לא צפוי למשרדי הפנטגון. שנייה לאחר מכן, התחלפה הבעת הפנים שלה לחיוך מוגזם שלא היה מבייש את ג.יפית ברגעים הכי יפים שלה.

"אייל?"

"כן, זה אני." אישרתי מיד בהתרגשות.

"אני שמחה שהגעת. חיכיתי לך."

"תודה רבה!" עניתי בחיוך, מביט ללא הרף בתמונות הנוף הרבות שהיו תלויות סביב. נילי המתינה בסבלנות בזמן שסקרתי אותן בהתלהבות יתרה.

"אז מה שלומך היום?" היא רכנה לעברי בשולחן, מנסה לשבור את הקרח בצורה מעט פלרטטנית. במקרה הזה לא נמשכתי אליה פיזית, לא מנטלית, וגרגיר שחור לא מובן שהיה תקוע לה בין השיניים הקדמיות לא עזר בכלל.

"אני בסדר." אמרתי ונרתעתי מעט לאחור, "אהבתי את הקעקוע." הצבעתי לעבר הכתף שלה.

"זה?... זה שטף דם."

חבל.

פסילה ראשונה.

"זה ממש נראה כמו כיתוב בסינית" חפרתי לעצמי בור עמוק יותר, כי כרגע, הוא לא היה מספיק עמוק לסטנדרטים שלי.

"האמת שנפלתי לשיח בטיול אופניים לפני שבוע"

"אוי...סליחה על זה."

שתיקה. רגע מביך. לא משהו שלא הייתי רגיל אליו.

ממשיכים הלאה.

נילי סידרה את הגופיה בניסיון להסתיר את הקעקוע הטבעי שלה, בזמן שחיפשתי תנוחה טובה יותר בכיסא.

"אוהב לטייל? טבע?"

"מאוד אוהב לטייל בטבע" עניתי מיד בביטחון.

אני לא אוהב לטייל בטבע בשום צורה. הטיול היחידי שאי פעם יזמתי היה לפסיפסים בבית שאן, וגם זה, כחלק ממשימה שקיבלתי בקורס כללי באוניברסיטה.

"אני רואה שאת מטיילת הרבה." הצבעתי לעבר התמונות הרבות שסבבו את העמדה שלה.

"כן, אני מנסה."

"הודו?" הצבעתי לעבר אחת מהן.

"גבעת אולגה." היא תיקנה.

פסילה שנייה.

ואין שום לגיטימציה בעולם להתבלבל בין תת—יבשת בצד השני של העולם ושכונה קטנה בחדרה.

"אז איפה היינו?" נילי התיישרה בכיסא, נראית מותשת מהתקשורת הדלה שלנו.

במקום לא טוב. היינו במקום לא טוב, זאת האמת.

"תספר לי קצת על הכיוון שחשבת."

נאנחתי לאחור על הכיסא.

"אנחנו זוג. מחפשים משהו נחמד ורגוע לסוף חודש הבא. חשבתי שאולי יוון יכולה להי…"

"לא, לא..." היא ביטלה מיד את הרעיון כאילו הצעתי צימר ליד צ'רנוביל.

"אוקיי."

נאנחתי לאחור, מופתע מהתגובה החדה של נילי.

"איטליה?"

"שטות." היא חתכה אותי.

שטות?

יכול להיות שהיא אמרה עכשיו "שטות"?!

"יש לי משהו מקסים בשבילך"

מקסים זו מילה של בנות, אין ספק.

"מה אתה אומר על בולגריה?"

"בולגריה?..." שאלתי בתמיהה.

"אתה תמות עליה!"

"מה יש שם בכלל?...מעולם לא שמעתי מישהו מדבר על חופשה בבולגריה"

"אוי...חבל על הזמן!" היא סימנה בביטול, "יש שם מבנים מיוחדים, מסעדות בכל מקום, ציפורים נדירות"

אני לא אוהב ציפורים" אמרתי מיד.

"מבנים מיוחדים..."

"כבר אמרת את זה"

נילי עצרה להרהר. התחלתי לנוע באי—נוחות בכיסא.

"אני לא כל כך בטוח לגבי הבולגריה הזו"

"אייל, תסמוך עליי, כשמישהו רוצה חופשה זוגית מהנה — הוא בוחר בולגריה"

"אז למה אני לא מכיר אף אחד שנסע לשם?"

שקט.

נילי התעלמה מהשאלה שלי.

"אתה יודע כמה סוגים של מאפי גבינות יש שם?"

"מאפי גבינות?..."

"שמעת פעם על בניצה?"

"נשמע כמו חיקוי לא טוב של בנץ מרחוב סומ…"

"עם כל הגבינת קשקבל הזו…"

"קשקבל?..." נפתחו לרגע עיניי.

אני מאוד אוהב גבינת קשקבל.

נילי נעצרה והביטה בי לכמה שניות בדממה. נראה כי היא לחצה על הקוד הנכון לפתיחת הכספת.

"ברור. ערימות של קשקבל" היא המשיכה בתנועות ידיים מוחצנות, "בכל פינת רחוב תראה את זה. אני חושבת שיש שם אפילו רחוב בשם קשקבל"

גבינת קשקבל הייתה אחת מנקודות התורפה שלי. אמא הייתה מכינה את פשטידת הקשקבל המפורסמת שלה באירועים מיוחדים ולרוב הייתי אחראי על אכילת 80% ממנה לבדי.

"אני אומרת לך — בולגריה זה המקום בשבילכם"

עצרתי לחשוב.

נילי לא עצרה לחשוב.

היא המשיכה בהקלדה נמרצת ורגע לאחר מכן הניחה לנגד עיניי דף מודפס ומלא פרטים.

רפרפתי בו בסקרנות. נעצרתי למול קבוצת מספרים שהתאגדה לה יחד לצרה אחת גדולה.

"זה יותר ממה ש…"

"רגע." נילי עצרה אותי שוב מלחשוב בכוחות עצמי. עיניה הבוחנות הביטו בי עכשיו בחדות, הן ראו בי ארנק גדול מעור, מלא כרטיסי אשראי ושטרות מרשרשים, במקום מה שבאמת היה שם — ארנק כחול קטן, סגור בסקוץ', עם ציור של דרקון צהוב ומחייך במרכזו.

"אייל, אני יודעת שזה נראה יקר. אבל אתה תשכח את זה כשתראה את המבנים המיוחדים!" היא אמרה בקול נרגש.

"תפסיקי כבר עם המבנים המיוחדים!"

נילי השתתקה מיד.

"סליחה." סימנתי לאות התנצלות על התגובה המוגזמת.

החזרתי את המבט לדף והבטתי בו לכמה שניות.

"את יודעת מה?...״ אמרתי לפתע, מעיר את עיניה של נילי בהתרגשות, "יאללה, נוסעים לבוסניה!" הכרזתי בהתלהבות יתרה.

"בולגריה." היא תיקנה אותי מיד, מנענעת את ראשה בייאוש.

פסילה שלישית.

יצאתי מהמשחק. ומהמשרד נסיעות.

ובידי זוג כרטיסי טיסה למדינה עם תיירות נמוכה יותר מעמק חפר.

*

מעבר לכלל המשימות שנדרשו לטיסה, אחת ריחפה מעל כולם — לשתף את יעלי בתוכנית שלי.

הסיכוי שיעלי תסכים בספונטניות לצאת לטיול הרחוק מאות קילומטרים מביתה, היה שווה לסיכוי לראות אותי מפגין כנגד עליית מחירי הפריכיות בסופר. זה לא יקרה, גם בעולמות מקבילים. הייתי צריך משהו יצירתי יותר, ערמומי יותר. וזה לעיתים אני מוצא במחסן.

התוכנית שעלתה לי לראש הייתה ללא ספק גאונית.

מה את אומרת על סרט מחר בערב?" שאלתי את יעלי בטלפון, מנסה להסתיר את ההתרגשות שבערה בי.

"בטח. ואחר כך גלידה?"

"נשמע מעולה." עניתי מחויך, מסמן "וי" על הצלחת המשימה הראשונה בתוכנית. מיד לאחר מכן, התפניתי לטפל בשלב ב׳ — שלב חשוב יותר, מאתגר יותר, ובעיקר אחד שיכול לצאת משליטה די בקלות.

"אז אתה רוצה שאני ואמא נלך לסרט ונגיד לך מה קרה בו?"

"בדיוק כך" אמרתי לפניו המשתוממות של אבא. כמה שניות של דממה עברו בזמן שהמידע התעכל במוחו,

בסופן, חיוך גדול עלה על פניו.

"א—ת—ה גדול!" הוא הכריז בהתלהבות והסיט מבטו לעבר אמא שישבה לצידנו בשולחן האוכל.

"מירה'לה, איזה גאון גידלנו בבית!" הוא צעק עליה בעודו מצביע עליי.

"אני יודעת. שמעתי"

"גם את הקטע עם הסרט?!" אבא וידא.

"כן. אני מאוד קרובה אליכם" היא סימנה בידה את המרחק הקצר שהפריד בינינו.

"כל הכבוד על הרעיון, איילי. אני בטוחה שהוא יצליח"

"אנחנו חייבים להתכונן למשימה הזאת, מירה!" אבא צעק לפתע, ואז התרומם והחל מתהלך סביבנו באנרגיה מתפרצת.

פחדתי פחד—מוות מהאנרגיה הזאת.

"לא,לא, אבא..." קפצתי מיד מהכורסא וסימנתי לו באות הרגעה, "אתם רק צריכים ללכת לראות את הסרט כמו אנשים רגילים"

"אתה צריך שנצלם בווידיאו?"

"לא"

"...כי אני יכול להשיג מצלמה מצוינת"

"לא,לא...לא צריך" כדור השלג היה קשה לעצירה, "זה גם לא חוקי. רק לראות את הסרט ולהגיד לי מה היה"

אבא הנהן בהבנה. נראה שעדיין מתרוצצים בראשו רעיונות.

"אני יודע! אני אכתוב לך דוח מפורט בזמן הסרט"

"זה דווקא רעיון לא רע" הנהנתי לחיוב. אבא התלהב מהנכונות ואז הרצין מבטו לעבר אמא —

"אתה חושב שאמא תפריע, כי אני יכול להגיד לה לא לבוא"

אמא הרימה את מבטה בהפתעה.

"לא. אני רוצה שתלכו ביחד. שתיהנו מהסרט"

"אבל היא תמיד נרדמת בסרטים!!!" הוא החל מתמרמר בקול.

"זה לא נכון! זה קרה פעם אחת"

"ומה עם הפיקניק אצל השירזים?!...הייתי צריך להעיר אותך בכל פעם..."

סגרתי את דלת הבית מאחוריי.

*

"הגעתי מוקדם, קניתי לנו כרטיסים!" נפנפתי גבוה ליעלי בצמד הכרטיסים, בעודה מתקרבת אליי לעבר הכניסה לבית הקולנוע.

"באמת?" היא התפלאה בחיוך, ואז חיבקה אותי חזק, "איזה כיף." מיד לאחר מכן הוסיפה נשיקה קטנה בשפתיים.

"היום זה יום של קומדיה." הכרזתי, מצביע לעבר שלט הפרסומת שהיה מואר למולנו והציג את הסרט שהתכוונו לראות.

"מתאים לי." היא הנהנה לאישור בחוסר חשד, ויחד נכנסנו לבית הקולנוע.

מצאתי את המושבים שלנו והתיישבתי בהתרגשות בזמן שיעלי התעכבה בדלפק הפופקורן. זה היה הזמן מושלם לשלוף את הדף המקופל שקיבלתי מאבא אתמול בערב, ולעשות מעבר אחרון על הדו׳ח שהכין.

השורות היו מפוזרות באופן רנדומלי, כתובות בכתב השמור לאבא וממלכת החרטומים בלבד. לעיתים הן נכתבו באלכסון, נקטעו באמצע, ובעיקר העלו ספק גדול לגבי ידיעת הכותב לגבי המושג "שוליים".

בסופו של דבר, הן עשו את העבודה, ותיארו את מהלך הסרט כדו׳ח משטרתי לכל דבר. בערך דו׳ח משטרתי. בערך מינוס. על כל פרט מידע רלוונטי הצטרפו גם שנים עשר מיותרים.

13:23 זוג נראה מאושר. ברקע יש תזמורת שמנגנת. המנצח משום מה לא שולט בחצוצרה שמתפרעת ברקע. מירה אומרת שהמנגינה יפה ואני חושב שהיא מחורבנת. הזוג הולך בגן של ורדים. זיהיתי שם סגל ריחני. יש ילד שנצמד לזוג.

13:35 החצוצרה ממשיכה להתפרע ולהפריע לכולם. החצוצרה הזו לא לעניין. האיש בסרט לא מבין מה האישה מסתירה. הוא מגלה שהיא לא הולכת באמת לעבודה. זה מפריע לו מאוד והוא שותה קפה. מירה חושבת שהוא לא אוהב את הקפה. אני חולק עליה. יש ילד שמופיע בסרט כל הזמן. לא ברור לי מה הוא עושה שם ואיך הוא קשור לעלילה.

13:50 האישה אוכלת וילד קטן מפריע לה. יש מנגינה של מתח. אני לא מבין על מה המתח. אני חושב שפספסתי חלק חשוב כשיצאתי לשירותים.

14:03 הקהל צוחק. מירה צוחקת גם. אני לא הבנתי את הבדיחה. שאלתי את מירה אבל היא אומרת שיש דברים שקשה להסביר. אני שונא כשהיא אומרת את זה. אני לא אכין סלט היום בערב. הזוג בסרט מתנשק. יש זוג באולם שעושה זאת גם כן. בא לי עוד פופקורן.

14:18 יש הרגשה של שינוי בעלילה. הילד בוכה. האמא מסבירה שאבא שלו ביצע חוגלה — יש סיכוי שלא היה רשום חוגלה אך זה מה שהספקתי לראות. מירה נרדמה ואין לי את מי לשאול על כך.

14:33 נרדמתי עם מירה ועכשיו התעוררתי.

14:41 הזוג נפרד. הילד בוכה אך עם זאת הזוג לידינו צוחק. לא מבין למה הם צוחקים ככה על צרות של אחרים. אני אגיד להם את זה כשניפגש בחוץ בסוף הסרט.

14:50 הסרט נגמר. מתחילות כתוביות בצבע כחול כהה ובתנועה איטית מטה. נראה כי מציינים שם את כל מי שלקח חלק בסרט. ארשום חלק מהשמות למקרה שתצטרך.

14:51 התחרטתי. אני לא רוצה לרשום. אני מעדיף ללכת הביתה.

קיפלתי את הדף בזריזות והכנסתי אותו לכיס המכנס.

"הזוג נפרד." הדהדתי לעצמי שוב את סוף הסרט. זה היה הקלף החשוב והחזק שלי.

המשכתי להמתין ליעלי דקות ספורות עד שלבסוף הופיעה בכניסה לאולם, מסמן לה בהתרגשות על מיקומנו. היא הספיקה להתיישב בדיוק כשאורות כבו.

"איטס שואו—טיים" המחסן הכריז בשובבות.

כרכתי את ידי סביבה ונשענתי לאחור בנינוחות השמורה ליודעי דבר, מאשר להצגה להתחיל.

הסרט היה מהנה. לא הופתעתי מהיעדרות החוגלה בסרט. עם זאת, הדברים המרכזיים שאבא נקב בהם באמת היו שם — אמא, אבא וילד. לקראת אמצע הסרט, התחיל שלב ג׳ בתוכנית —

"זוג נחמד,הא?..." זרקתי הערת אגב באוזנה של יעלי.

"כן" ענתה יעלי.

"חבל שבסרטים הללו הם תמיד נפרדים בסוף"

"אתה חושב?" יעלי הביטה בי מאוכזבת, "אני דווקא חושבת שהם יישארו ביחד."

חייכתי לעצמי. גם את האופטימיות הזו ראיתי מגיעה מקילומטר.

נשימה קצרה, חצי—סיבוב ימינה. חיוך של מיליון דולר.

"את רוצה להתערב על זה?"

יעלי בחנה את מבטי הנלהב בחשדנות. שניות לאחר מכן היא חזרה לחייך.

"טוב. בוא נתערב"

"מה את אומרת על זה," התקרבתי לעברה, "המפסיד נותן למנצח לקחת אותו ביום השנתיים שלנו לאן שיחפוץ — בלי שאלות, ויכוחים, דיונים או כל היוצא בזה."

יעלי צחקה לעצמה.

"עשינו עסק." היא הושיטה ידה ולחצנו ידיים.

בשלב זה איבדתי את עלילת הסרט לחלוטין, ראשי היה עסוק בחלומות בהקיץ על גבינות קשקבל ומבנים מיוחדים. מדי פעם הגנבתי מבט ליעלי שישבה לצידי מהופנטת למסך, מתלבט אם להגיד לה כי אם הבמאי לא הגיע לתל אביב ב—24 השעות האחרונות ושינה את העלילה בגליל הסרט, אנחנו בדרך לבולגריה?

אולי אחרי שנחזור. גיחכתי לעצמי כזבוב המחכך ידיו בהנאה.

*

"אז אני מניח שאני יכול לקחת אותך לאן שאני רוצה." אמרתי ליעלי כשהתיישבנו בסוף הסרט על אחד הספסלים בגלידרייה הצמודה לבית הקולנוע.

כן, הם נפרדו.

מלקלקים את צמד הגלידות הענקיות בהנאה, לא היה לי ספק כי יעלי שכחה לגמרי מההתערבות שהייתה לנו בסערת הרגשות של הסרט. עזרתי לה לצאת מזה בשמחה.

"נכון...ההתערבות" היא נזכרה.

הנהנתי לה לאישור בגאוות ניצחון.

"יש לך כבר רעיון?" היא שאלה מחויכת, לא באמת מצפה לתשובה הבאה שלי.

"בולגריה." עניתי מיד.

"בולגריה?!" היא הפסיקה בליקוק הגלידה והביטה עליי בתמיהה.

המשכתי ללקק את הגלידה בהנאה, מחויך כאדם המשוחרר מדאגות. יעלי מנגד המשיכה להביט בי בציפייה להסבר טוב יותר.

"את יודעת…" משכתי את כתפיי, "קשקבל, מבנים מיוחדים. בולגריה."

יעלי קימצה את עיניה, היא לא קנתה את ההסבר המתומצת.

כמה שניות של שקט השתררו.

"אתה יודע מה?…" היא אמרה בסופן, "בסדר. מתי ניסע?"

"בדיוק בעוד שלושה שבועות" עניתי מיד.

מיד מדי.

יעלי החלה לזוז באי נוחות בכיסא, ממשיכה לצעוד בדאגה על לוח משחק מלא סולמות ונחשים.

"אתה רציני?"

"כן, אנחנו נוסעים לבולגריה בעוד שלושה שבועות."

"אבל מה עם ה…"

"יעלי," עצרתי לרגע לסדר את גלימת שלמה המלך במושב, "כשמפסידים לוקחים אחריות. לא משנה כמה זה לא נעים. ולפע…"

"יאלי!"

"…זו הדרך שלנו לגדול כבני אדם, ו…"

יעלי שלחה את ידה לידי, מנענעת אותה בחוזקה —

"יאלי!"

הסתכלתי עליה חזרה בחיוך יהיר.

הגלידה של יעלי החלה נמסה לה בטפטוף מתחזק על השולחן.

"אני לא מאמ…" היא החלה למלמל בבלבול, "ואיך בכלל נע…"

בלופ!

כדור שלם של גלידה החליק לבסוף והתרסק על השולחן כמו כדור פורח כושל. זה היה הצעד האחרון שלה בלוח המשחק.

"כן. אנחנו נוסעים לבולגריה." סיכמתי את העניין לעיניה ההמומות, נותן את האות לסוף המשחק — שחקן אחד חוגג והשני מתגלש לו על נחש כככככככככככל הדרך למטה.

*

"סטויצ׳קוב, זה הגיבור שלהם! אל תשכח!" אבא הסביר לי בלהט בעוד ישבתי למולו בסלון, מקשיב בסקרנות להדרכה על יעד הטיול שלנו. לא ידעתי דבר על בולגריה, שום כלום. גם אם היו מספרים לי שהיא נשלטת על ידי גרגאמל וחתלתול הייתי כנראה אוכל את זה.

"סטויצ׳—מה?" עיקמתי את פניי לאבא.

"הם גם הפוכים בהנהונים שלהם." אבא התעלם והמשיך בהתלהבות לדבר הבא, "אם הם עושים ככה" — הוא הנהן לחיוב בהקצנה, "זה בעצם אומר "לא"."

"באמת?"

"ואם אתה רוצה להתקבל אצלם בברכה", המידע המשיך להגיע מכל עבר, על כל נושא, ולא ממוין במיוחד, "קוד קידה ארוכה ואיטית לפני שתתחיל לדבר."

"זה לא קצת מיושן?" נשמע לפתע קולה של אמא מהחדר השני.

"לא, זה לא!!!" אבא הגן מיד בקנאות על העם הבולגרי, "אבל החברים שלך מרחובות, אלו עם השרשראות חר..."

"אבא! תישאר איתי רגע!" עצרתי מיד את כדור השלג המאיים.

הוא החזיר מבטו אליי. לרגע הייתה שתיקה, ונראה שהגלגלים בראשו עלו על משהו.

"מירה'לה, איפה שמת את מה שקניתי לילד בשוק?"

"קנית לי משהו בשוק?" התפלאתי.

"זה בארון!...ליד האורז"

אבא התרומם מהכורסא והלך למטבח בעוד עקבתי אחריו בסקרנות. תוך מספר רגעים הוא חזר עם שקית בידיו, הניח אותה בגאווה על השולחן, והתיישב שוב למולי.

"פירות יבשים?..." שאלתי מופתע.

"אתה מבין על מה אתה מסתכל,ילד?"

העברתי מבטי שוב לשקית.

"צימוקים, משמש מיוב..."

"זה זהב טהור,ילד!" אבא קטע אותי מיד, "יש להם מחסור גדול בפירות! תוכל להשתמש בזה בשביל להחליף דברים!"

"אני יכול לשלם שם בשזיפים?!" השתוממתי.

"נסה דברים אחרים. שזיפים גורמים לגירודים בשיניים, אולי הם לא יאהבו את זה כל כך"

הנהנתי בהבנה.

הודיתי לאבא ואספתי את השקית בהתלהבות לידיי. באותו הערב, למרות הפוטנציאל העסקי הגדול הקיים בשקית, בזבזתי 20% מההון האישי שלי על אכילת בננות מיובשות בדרך חזרה לדירה.

*

שדה התעופה.

לאנשים מן המניין תהיה זו חוויה פשוטה כמו עלייה לאוטובוס. אך בשביל יעלי ולי, עם ביקור אחד משוכלל בחו"ל, החוויה הייתה מאתגרת וגררה איתה השלכות ברורות — היינו לעדר ללא רועה, לא רואה, ולא מבין.

לא הראיתי את חוסר הביטחון המופקע שלי. לא יכולתי. הייתי המנהיג הבלתי מעורער בחוויה הראשונה של יעלי בשדה התעופה. גם כאשר אמרה לי פקידה צעירה ומאופרת יתר על המידה בפעם השלישית — "מה?! מי אמר לך שזה פה? זה בכלל בצד השני" שמרתי על פנים חתומות. אפילו חייכתי מעט. כשמצאנו את עצמנו בחדר מואר וגדול, מלא אנשים לבושים סינרים ארוכים שהסתכלו עלינו בתדהמה, זה כבר נהיה מאתגר יותר —

"איך לכל הרוחות הצלחתם להיכנס למטבח של ארומה?!" שאל אותנו אחד הטבחים בזמן שהקפיץ חביתה לנגד עינינו.

"משם." יעלי הצביעה במבוכה לעבר דלת אחורית ישנה ומלוכלכת באחורי החדר, כזו שמזכירה יותר נתיב בריחה אחרון של דיקטטור.

"זה קיצור דרך שאני מכיר," ניסיתי להסביר טוב יותר את ההופעה המפתיעה שלנו, "זה לא מופיע במפה של שדה התעופה."

הטבח הנהן בהשתוממות. נראה היה שלחביתה אכפת יותר מההסבר שלי .

"רוצים לפחות חביתה?" הוא הביט עלינו לפתע בחיוך שובב, "אם אתם כבר כאן…"

כשהגיע הרגע ועלינו לבסוף למטוס, יצאה ממני אנחת רווחה גדולה — זהו. אנחנו על המטוס. באמת טסים.

מצאנו את המקומות שלנו במרכז המטוס והתיישבנו בהתרגשות — שני מקומות צמודים לצד החלון, עם מושב שלישי שלעולם לא נתפס. יעלי החלה מיד מחטטת בסקרנות בכיס המושב שלפניה, שולפת אין סוף קטלוגים אקראיים במרץ. מיד לאחר מכן הסיטה מבטה לעבר החלון ושקעה מהופנטת בנוף שהשתקף ממנו.

זה היה הרגע בו העייפות השתלטה עליי.

הנחתי את ראשי על כרית המושב, מספיק עוד לשמוע את הדיילות בהכנות אחרונות להמראה, בטרם שקעתי בנמנום עמוק.

בום! מכת—כרית בכוח בינוני פגעה בפניי.

הדיווחים במחסן היו סותרים ולא ודאיים. בלבול, חוסר אונים.

בום! עוד אחת. פתחתי את העיניים בבהלה, מנסה להבין מה קורה. הכל היה עדיין מטושטש.

"התערבות, הא?" שמעתי קול קרוב מדבר אליי, "...אני לא מבינה איך לא חשדתי"

הקול זוהה בוודאות כיעלי.

הסטתי באיטיות את המבט אליה. המחסן כבר ידע לתרגם היטב את התרוממות הגבה הימנית שלה — היא ידעה משהו שאני לא יודע. הבנתי כי לא רחוק הרגע בו אחטוף שוב. קיוויתי כי תרח...

בום! שלישית. למרכז הפנים. אם היה שופט בסביבה הייתי מיד מוחה בפניו על חוסר ספורטיביות, אבל לא היה אף אח...

בום! רביעית. חיפשתי את הדיילת או כל בן אדם שיכול לעצור את הקרב הנוראי הזה.

בום! חמישית. התחלתי מתנדנד במושב. הייתי חייב לעשות משהו. הלכתי על כנות.

"יעלי, את חייבת להפסיק... ממש כואב לי ואת יודעת שאני מתבייש לבכות לידך..."

אבל היא רק חיממה מנועים.

"אני רוצה שתודה! אתה ידעת בדיוק מה הולך לקרות בסרט!"

"אין לי מושג על מה את מדברת?!" היתממתי. עשיתי הכל בשביל לא לחטוף. "אבל בבקשה אל תכי בי שוב, אם חשבת על זה" הוספתי ליתר ביטחון.

"כמה זמן אתה מתכנן את זה?!"

"את מה?"

בום!

לחי שמאל כבר לא איתנו, הודיע לי המחסן בצער.

"בסדר...בסדר..." התחלתי נשבר.

יעלי הפסיקה והביטה בי בעין בוחנת.

הבטתי בה חזרה בדממה.

לפתע הכרית הונפה שוב...

"הרבה זמן! הרבה זמן!" אמרתי מיד, מגן על פניי בבהלה.

סירבתי להרפות את המגננה סביב ראשי. בזהירות פערתי חור בין ידיי והצצתי החוצה. זיהיתי את פרצופה של יעלי מביט בי חזרה.

"אבא שלך סיפר לי הכל."

אבא?...

שיט. מכרו אותי.

העסק היה גמור.

לא ניסיתי להתחכם יותר. התחלתי לדבר.

"הכל התחיל כשאבא ניסה להכריח אותי לקנות לך תרנגול הודו ליום ההולדת..."

*

התעוררתי בבהלה לקול התנגשות גלגלי המטוס במסלול הנחיתה. הסטתי מיד את המבט ליעלי - פרצופה היה מרוח על החלון, מנסה לזהות כל פרט אפשרי שהשתקף ממנו. התרוממתי מהמושב ונשענתי לכיוונה, מנסה להביט איתה דרך החלון הקטן.

זה היה בלתי אפשרי. החלון נכבש כולו באגרסיביות על ידי פרצופה המעוך.

"יאלי, התעוררת״ היא חייכה אליי בהתרגשות והחזירה את מבטה מיד לחלון, ״תראה!"

"אני לא יכול, יעלי. את מסתירה את כל החלון" התמרמרתי, מנסה להציץ מכל כיוון אפשרי מסביב לראשה.

"רואים מבנים מיוחדים?"

שקט.

לא היה מענה לשאלה שלי.

מגמת ההתעלמות המשיכה גם כשפגשנו את הנהג שלנו ביציאה - אדם עייף במיוחד עם שיער שחור ודליל המשוך בשמן ומסורק לצד בקפידה -

״גו, גו.״ הוא דחק בי לנוע לכיוון היציאה משדה התעופה, מתעלם ללא בושה מהסקרנות הגוברת שלי לגבי רחוב קשקבל.

״יו. טקסי. אאוט״ הוא המשיך והרחיב בזמן שאכל את אחד התמרים שהנחתי בידיו כמנחה של שלום.

״יש לנו כאן עסק עם בזבזן.״ אמרתי מיד ליעלי במרמור בזמן ששעטנו אחריו בכיוון המונית כמו צמד ברווזונים מקפצים אחרי אמא אווזה. ועוד אחת עם חתיכת שפם.

ארבעים דקות של נסיעה עקלקלה, מעייפת, וחסרת מבנים מיוחדים, הובילה אותנו אל עבר הכניסה הראשית למלון. צמד נערים מחויכים ולבושים בקפידה יתר-על-המידה אספו מידינו את המזוודות והוליכו אותנו בגאווה לעבר דלפק הקבלה. לאחר שסיימנו את תהליך הצ'ק-אין, אספנו את המפתחות והתחלנו מנווטים בשבילי המלון לעבר החדר.

״וואו.״ קולה המתפעל של יעלי נשמע בזמן שדלת החדר נפתחה לרווחה והחדר נגלה פנינו. מבטה המתרגש רמז על התגלות רוחנית יותר מאשר חדר מלון בגודל בינוני עם חלון לעבר הבניין השכן. חריקת הדלת הצורמת גם כן לא תאמה בדיוק סצנה של סנה בוער במדבר. אבל יעלי הייתה בשלה - בצעדים איטיים ומבוקרים היא התקדמה פנימה, סוקרת באיטיות את החדר שהואר היטב על ידי החלון הגדול במרכזו, גורם לרהיטי העץ הישנים לנצנץ בגאוותנות.

אני העדפתי לקחת פנייה חדה שמאלה לכיוון השירותים.

קולות האנרגיה המתפרצת של יעלי המשיכו להישמע היטב מבעד לדלת השירותים - צלילי מגירות נפתחות, דלתות ארונות מוזזות ללא הרף, צליל גלגל כספת מסתובב, וילונות מוסטים - הכל היה בתנועה. הכל ננגע.

״יאלי?״ נשמע לפתע קולה של פצצת האנרגיה מבעד לדלת השירותים, ״הביאו לנו את המזוודות. מה אני צריכ…״

״צימוק אישי לכל אחד.״ עניתי מיד.

את אחר הצהריים בילינו בבריכה של המלון. בין נקניקייה, קרטיבים, ונחשי גומי, הספקנו גם להכיר זוג תיירים מאנגליה, מייקל ודיאנה, שבילה את החופשה במלון. הם היו קופצניים ומלאי מצב רוח, ויחד איתם העברנו את השעות בשיחות קלילות על שפת הבריכה. לאחר שקבענו לשתות משהו יחד לאחר ארוחת הערב, חזרנו עייפים ומאושרים למנוחה בחדר.

הגענו לנקודת המפגש איתם באיחור אופנתי. מייקל ודיאנה כבר היו שם, ממתינים בפנים חתומות, אך לא כאלו שהצליחו להסתיר את המרמור שאפף אותם.

״חשבנו כבר שלא תגיעו״

״אנחנו ממש מצטערים.״ פניה של יעלי ביקשו מיד מחילה. אני מנגד, נעמדתי מאחוריה והצבעתי עליה בסתר תוך שאני מהנהן למייקל בחוסר אונים, רומז על הגורם האחראי לאיחור.

זה היה שקר.

אני הייתי האחראי הישיר לאיחור הזה.

לא הסכמתי לצאת עד שהצלחתי לקלוע צימוק לכוס שעמדה לה בצידו השני של החדר. הניסיון ה-127 שלי צלח. יעלי התמרמרה על כך ואני טענתי שהיא קטנונית.

עשינו את דרכנו יחד מחוץ למלון בחיפוש אחר מקום לשבת. כשדיאנה זיהתה שלט זוהר של באר מקומי בצד השני של הרחוב, היא הצביעה אליו מיד בהתרגשות - ״זה המקום שלנו.״ היא הכריזה וסחבה אותנו פנימה בהתלהבות.

היינו התיירים היחידים במקום. כלל הראשים הסתובבו לעברנו בסקרנות בעוד הסתובבנו ברחבי הבאר עד שמצאנו שולחן פנוי באחת הפינות שלו והתיישבנו. כשהמלצרית הופיעה, מייקל ודיאנה קיבלו את פניה בחיוך רחב וצהלת ״הלו!״ עליזה בעוד אני שמרתי על מנהגי המקום וקדתי מולה קידה ארוכה ואיטית, תוך שאני מניח מקבץ בננות מיובשות ושני תמרים על המגש שהחזיקה. לאחר מחשבה נוספת, התחרטתי ולקחתי תמר אחד בחזרה.

היא חייכה בהפתעה, אני בטוח שזה היה בשל הנדיבות הגדולה שהראיתי.

״יפה מצידך״ מייקל אמר בהערכה בעוד דיאנה המשיכה והביטה בהשתאות במערום הבננות המיובשות שהיטלטל במרכז המגש.

"זה יבטיח כי השירות יהיה טוב יותר" עניתי מיד לעיניה הסקרניות.

הבדלי התרבות הורגשו מהרגע הראשון בשולחן - בעוד יעלי ואני התמהמהנו בשתיית כוס הבירה הראשונה שלנו, דיאנה ומייקל כבר סיימו את הכוס השנייה, והזמינו את השלישית בהתלהבות מהמלצרית הפעלתנית. לא הופתענו שיחד עם סיבוב הבירות הנוסף הגיעו גם צ׳ייסרים פרי יוזמתו של מייקל -

״זה יבטיח כי השירות יהיה טוב יותר״ הוא קרץ לי בזמן שהגיש לכולם את המשקאות.

שעה מאוחר יותר, מראה הקבוצה השתנה פלאים. דיאנה ומייקל - שיכורים, רעשניים ומוחצנים להפליא - הסתודדו להם בפינת השולחן וצחקו יחד בקול מבדיחות שמייקל הרעיף ללא הרף בהתלהבות. יעלי מצאה עניין בחפצי הנוי המקומיים שקישטו את הקירות סביב ונתנו לבאר מראה וינטג׳י. היא הסתקרנה מאחד במיוחד, דמות אייל מפוחלץ שנראה היה מביט באורחים בזלזול, שלא נאמר ביאוש, מהסיטואציה חסרת האונים שלו.

אני הייתי היחיד בקבוצה שהשתייה לא השפיעה עליו כלל. יעלי לא חשבה כך. הבנתי את זה כשהיא ביקשה ממני להפסיק לזרוק פקקים של בירה לעבר לוח מטרה שהיה בקיר למולנו, מנסה ללא הרף להדביק אחד מהם במרכז המטרה ללא שום הגיון פיזיקלי שיתמוך בכך.

"הגיע הזמן לחזור" היא לחשה לי בשלב מסוים ואני הנהנתי חזרה. לאחר שנפרדנו מזוג האנגלים בחיוכים משותפים, התחלנו את הדרך חזרה למלון שהיה מרוחק כעשר דקות של הליכה מהמקום.

"בואי נלך לבריכה!" הצעתי בהתלהבות כשנכנסנו בשערי המלון.

"בריכה?״ יעלי נרתעה, ״עכשיו?״

״כן. למה לא?״

״אני לא יודעת, יאלי. שתית די הרבה, אולי עדיף שנחכה למחר."

"נהיה רק קצת!" התעקשתי, "אני רק רוצה להראות לך משהו מיוחד."

יעלי המשיכה להביט בי מהורהרת.

״רק קצת?״

״רק קצת.״ אישרתי לעיניה המודאגות ומשכתי אותה אחריי לכיוון הבריכה.

"תישארי כאן״ פקדתי עליה לשבת על אחד הספסלים שצפה לבריכה בזמן שאני המשכתי והתקדמתי לעברה בהתלהבות. כמה צעדים מאוחר יותר, נעצרתי והסתובבתי אליה.

"יעלי, את הולכת להיות נוכחת באחד האירועים הנדירים בימינו,״ הנפתי את ידיי מעלה בתנועות של קוסם המתכונן ללהטוט מסוכן, ״לראות את הסלטה המפורסמת שלי בשידור חי.״

יעלי החלה צוחקת בקול, מביטה בי בסקרנות מהולה בחשש גדול.

״הסלטה הזו היא יכולת ששמורה למעטי-מעט, נצר לשושלת קופצים יוצאי דופן, שתחילתה בדינוזאורים שידעו לקפוץ ממש טוב.״

״אני לא יכולה לחכות״ יעלי חייכה והרימה ידיה לאות עידוד. היא עדיין לא הבינה את גודל המאורע שלפניה.

שנים אחורה, כשהייתי בבית הספר היסודי, הייתה לנו פעילות שבועית בבריכה העירונית. הייתי מחכה כל השבוע ליום בו אוכל להראות לכולם את הסלטה המפורסמת שלי - הסלטה שכל הילדים האחרים קינאו בה וגרמה לי, לפחות לזמן קצר, להיות גיבור הכתה.

אהבתי להיות הגיבור.

לקחתי נשימה אחרונה ויצאתי בריצת אמוק לכיוון הבריכה. הרגשתי את הזכרונות ממלאים אותי, מעניקים לי תנופה גדולה לקראת הקפיצה. - הייתי בדרכי לכבוש שוב את לב הילדים. ואז חצי המטר האחרון - הניתור באוויר, הסיבוב, והספלאש של המים. טשטוש קל. ואז משקפיים עגולים מסתכלים עליי מקרוב.

"יאלי?"

הדהוד מוכר נשמע באוזניים. מצמצתי בעיניי בעוד הן החלו להיפתח לאיטן. כאב ראש תקף אותי במקביל.

"מה זה? איפה אני?"

זיהיתי מיד את הפנים של יעלי, היא חייכה אליי לצד המשקפיים העגולים שבחנו אותי.

"יאלי, חטפת מכה רצינית בראש" היא הסבירה לי באיטיות.

״מה?״

"הרופא אומר שתהיה בסדר תוך כמה ימים"

רופא?!

״אתה רק צריך לנוח ותהיה בסדר״ המשקפיים העגולים הפיקו לפתע קול באנגלית עם מבטא בולגרי כבד.

הדברים החלו לחזור אליי לאיטם - באר, אלכוהול, בריכה, יעלי בקהל, קפיצה.

ניסיתי להתרומם ולהתיישב במיטה הלא נוחה ששכבתי עליה.

"רגע!" יעלי והרופא הניחו עליי מיד את ידיהם ומנעו ממני להתרומם, מחזיקים אותי צמוד למיטה.

"לאט, לאט." הוסיף הרופא, ״אתה עם חבלה רצינית בראש״

הנהנתי בהבנה והתחלתי להתרומם שוב, הפעם באיטיות. התיישרתי לבסוף בדיוק למול מראה שהייתה תלויה לפניי בקיר החדר.

"מה זה?" אמרתי בבהלה כשזיהיתי דמות עם תחבושת מלופפת סביב ראשה למולי.

״אל תדאג, אתה תהיה בסדר״ יעלי ניסתה להרגיע אותי מיד.

״בסדר? אני נראה כמו מומייה.״ הצבעתי ביאוש לעבר המראה.

"כמה זמן אני צריך להישאר ככה?"

"לפחות שלושה ימים. רק להיות בטוחים" הרופא אמר בביטחון.

שלושה ימים?

הסטתי את המבט המיואש ליעלי. היא רק הביטה בי בחיוך קטן, מנסה לעודד אותי בעיניה.

"אתה תראה, אנחנו נדאג ליהנות גם ככה"

אבל זה לא שיפר את המצב רוח שלי. הייתי כל כך מאוכזב. הנחתי את ראשי שוב על המיטה והבנתי מיד מה המשימה הבאה והמתאגרת שהייתה לי ברשימה.

"אמא, את לא יכולה לבוא הנה!"

"אני באה!"

״את לא יכולה, זה רח…״

"אמרתי לך להיזהר מהם! למה היית צריך לריב איתם?!"

"אבא, לא רבתי איתם! חטפתי מכה מה..."

"ניסו לשדוד ממך את הפירות היבשים, נכון? זה מה שקרה!"

"לא. סך הכ..."

עשרים דקות ארוכות ומייגעות עברו בנסיונות הרגעה חסרות סיכוי. רק יעלי הצליחה בסוף לעצור את המשלחת מישראל בעזרת הבטחות אמיתיות לעדכונים שוטפים בכל שעתיים ושיחת התייעצות עם צדוק השכן, אותו רופא נשים שאמא הכתירה בר סמכא לכל דבר בעולם הרפואה.

הימים הבאים עברו באיטיות משוועת בית החולים הקטן לצד המלון. יעלי לא זזה מהכורסא לידי - היא סידרה לי את הכריות והחליפה לי את השמיכות, הביאה לי תמידית אוכל וממתקים ולא נתנה לי רגע אחד להרגיש לבד.

העברנו את הזמן במשחקים אין-סופיים של ארץ-עיר. הייתי שחקן מאוד בעייתי. את מירב הנקודות שלי השגתי בויכוחים קנאים על קיומם של מדינות בשם "צזבקיסטן" וערים כמו "קורנליוס". מאוחר יותר אודה בפני יעלי ש״קורנליוס״ לא הייתה באמת ״עיר שוקקת חיים ביוון העתיקה״ כי אם דמות מצוירת מהסדרה "המלך בבר". אבל באותו הרגע הייתי נואש לנקודות, ונלחמתי עליהן בקנאות. יעלי הייתה מקמטת את מצחה ביאוש ומוותרת.

באחד הימים דיאנה ומייקל הגיעו לבקר לאחר ששמעו על הקפיצה המפורסמת ותוצאותיה.

"אתה נראה טוב." אמרה דיאנה.

"זה יכול היה להיגמר רע יותר." הוסיף מייקל ואני הנהנתי להסכמה.

"איך זה קרה בדיוק?" הוא הצביע על ראשי החבוש בסקרנות.

לקחתי נשימה עמוקה ומוחצנת.

"אחרי שראיתי שאני מסיים את הסלטה הראשונה באוויר ועדיין רחוק מהמים, החלטתי לנסות סלטה כפולה, אבל משהו לא עבד בזווית שחדרתי למים"

"יעלי אמרה שקפצת למים הרדודים." דיאנה התערבה לפתע והכניסה מידע חדש לשיחה.

האדמתי מיד במבוכה.

"כן. זאת גם אפשרות שעלתה."

*

שום דבר לא הכין אותי לאותו היום.

לא מזג אוויר חורפי ועצוב, לא חלום רע שהעיר אותי בבהלה, אפילו לא הבעת פנים אחת שונה אצל יעלי. הכל היה רגיל, אפילו רגיל מידי.

היינו כבר שנתיים ושמונה חודשים יחד. יעלי הייתה החבר הכי טוב שלי, השותפה שלי לחיבוק ביסלי-במבה, לשוטטות ברחובות, לסרטים בקולנוע בכיכר דיזינגוף. היא הייתה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי, והחיוך שנרדמתי איתו בלילה. היא הייתה יעלי שלי. ורק שלי.

אותו יום סתמי באמצע חודש אוקטובר היה מהימים הגרועים בחיי.

זה היה היום בו יעלי נפרדה ממני.

*

לא היה דבר מיוחד באותה תקופה. אני כבר עבדתי מספר חודשים בחברת היי-טק קטנה שהצטרפתי אליה לקראת סוף הלימודים, ויעלי, שהספיקה להשתחרר מהצבא, החלה לעבוד בחנות סבונים מפונפנת בקרבת האוניברסיטה.

קראתי לחנות הזו "המבצר"- לא מתוך הערכה יוצאת דופן למערכת ההגנה של החנות, כי אם בשל החומה הבלתי נראית שהרגשתי ביני לבין עולם התוכן שלה. מאות סבונים וקרמים בצבעים שונים היו מסודרים בשורות על המדפים, מרגישים כמפקדה הראשית בצבא של פנינה רוזנבלום.

כף רגלי מעולם לא דרכה שם. למעט פעם אחת שהצצתי פנימה ונכוויתי כאשת לוט, העדפתי תמיד להמתין בחוץ לסוף המשמרת של יעלי, מוגן מקשר עין ישיר עם חלון הראווה של החנות על ידי עץ גדול ורחב.

הימים עברו לאט ובבטחה, מתבססים על שגרה יומית קבועה - בבוקר היינו קמים לרוב יחד בדירה שלי, אוכלים ארוחת-בוקר בריאה מחוזקת בסלוגן "זה חשוב יאלי, זו התחלה של יום", לאחר מכן הייתי מלווה את יעלי למרחק סביר מהמבצר, וממשיך משם באוטובוס לעבודה. בסוף היום, היינו נפגשים שוב. לפעמים הולכים לאכול פיצה, לפעמים מתפנקים עם סרט מול הטלוויזיה, לפעמים קופצים להורים שלי לארוחת ערב. דבר אחד היה בטוח - תמיד היינו ביחד.

באותו היום, ליעלי לא הייתה משמרת במבצר. היא התקשרה אליי בצהריים למשרד, וביקשה שנלך לטייל בערב, לשבת קצת בגן ולדבר. "יש משהו חשוב." היא אמרה בקול מעט נוגה, אבל לא כזה שגרם לי להאמין שמשהו גדול קורה. חשבתי שיש משהו בעבודה, או אולי בבית, אבל שום דגל אדום לא הונף במחסן.

נפגשנו בפינת הרחובות הקרובה לגן – אותו הגן שישבנו אי-שם בתחילת הכרותינו. הלכנו משולבי ידיים, סופגים את הרוח הקלילה שנשבה סביבנו והחרישה כל סימן על העומד לבוא. הלכתי לצד יעלי בשתיקה, מגניב לה מבטים חטופים ומחכה בסבלנות שתתחיל לדבר. אך היא לא עשתה זאת. היא הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן. זה היה לי מוזר, אבל הזנחתי את המחשבה הזו.

המשכנו לחצות את הגן בשביל שהיה במרכזו והתיישבנו על הספסל הבודד והמוכר. מבטה של יעלי חלף על פניי למאית השנייה, ולרגע הייתי בטוח שזיהיתי דמעה בעיניה. אבל גם את זה הדחקתי.

"יעלי?"

יעלי לא ענתה.

היא רק הצמידה את פניה על כתפי בקנאות, טומנת את פרצופה עמוק ככל שיכלה בגופי.

״יעלי?״ קראתי שוב.

קול בכי עדין החל להישמע לפתע. הוא היה שקט, שבור. כבר אי אפשר היה להדחיק יותר.

אחזתי את פניה של יעלי בעדינות והרחקתי אותם מכתפי. פניה התיישרו למולי, כשעיניה הירוקות והדומעות מנסות בכל כוחן להימנע מלהביט בי.

פניי הלבינו מיד.

"יעלי, מה קרה?!" שאלתי בלחץ, מחזיק בלחייה ולא נותן לה לברוח מעיניי.

יעלי רק המשיכה לבכות בשתיקה.

אספתי אותה אליי קרוב ככל שיכולתי, מצמיד את כתפיה לחזה שלי בלחץ.

״מה קרה?״ שאלתי שוב באוזנה, ״תגידי לי״

אבל רק קול הבכי שלה נשמע. הוא חרך אותי מבפנים. לא עברו כמה שניות והתחלתי גם אני לבכות איתה. נשארנו מחובקים כך לדקה ארוכה, בוכים יחד, אחד בזרועות השנייה. אפילו לא ידעתי על מה אני בוכה. רק המשכתי לחבק אותה בחוסר אונים, כל כך מפחד מהעומד לבוא.

אט הבכי של יעלי נרגע והנשימות חזרו לקצב נורמלי. היא לקחה מספר נשימות עמוקות, ואז התרחקה ממני מעט. הסתכלתי אליה, ממתין במתח למוצא פיה. לקחו עוד כמה שניות מתוחות עד שזה קרה.

"יאלי שלי״ היא אמרה לפתע בקול חנוק, נוגעת בכתפי בעדינות ומביטה בי עמוק לתוך העיניים, ״אני צריכה להגיד לך משהו."

"מה? רק תגידי כבר"

עיניה הדומעות הפחידו אותי פחד מוות. לא ידעתי למה לצפות.

"יאלי, אני נוסעת עם תמי לדרום אמריקה. להרבה זמן." היא אמרה בקול רועד ואז הורידה שוב את מבטה, מנגבת את הדמעות מעיניה.

״דרום אמריקה?״

היא הנהנה.

המחשבה על יעלי רחוקה ממני לילה אחד הפחידה אותי, לא הצלחתי להפנים מה זה אומר במרחק "דרום אמריקה".

היא שבה והניחה את גופה הרועד על כתפי. אני שתקתי. המחשבה שלא אראה את יעלי לכמה חודשים עשתה לי פתאום חנק בגרון. הרחקתי אותה מעט מכתפי והסתכלתי עליה קרוב.

"יעלי, זה בסדר.״ , ליטפתי את ראשה בידי, ״את תסעי לכמה זמן שתרצי, ואני אחכה לך כאן. כמו תמיד."

"יאלי, אתה לא מבין" היא ענתה מיד בקול חנוק מדמעות, "אני לא רוצה שנישאר ביחד."

בום. בום. בום.

שמעתי עצמי מתגלגל בגרם מדרגות דמיוני אך כואב באותה מידה.

״לא נישאר ביחד?" חזרתי בקול על דבריה. לא יודע אם ניסיתי לאמת את הדברים איתה, עם עצמי, או עם העולם.

"אני מצטערת, יאלי שלי,״ היא הניחה את פניה בידיי, ״אני מצטערת"

"מה קרה, יעלי?" ניסיתי בנואשות לתפוס את מבטה שהתחמק ממני בכל כוחו.

אבל יעלי לא ענתה. היא רק פרצה בבכי, מכסה את לחייה בידיי ואוחזת בהן חזק כאילו ביקשה מחילה מידיו של רב גדול. נשענתי לאחור על ספסל העץ, מנסה לעכל את הדברים בחוסר אונים. שקעתי במבט אל העצים שהיו למולי, בשתיקה מוחלטת, כשראשה של יעלי מונח על ברכיי. קול הבכי השבור שלה חזר כהד עדין מהעצים והמתקנים הריקים שהיו סביבנו. כולם בכו איתה.

נשארנו כך לדקות ארוכות.

"מאיפה זה בא?" שאלתי בסוף אותה שתיקה, עדיין ממוקד בעצים לפניי. אבל אז הרמתי אותה בעדינות למולי והבטתי שוב בפניה הנפולות, ״מאיפה?״

יעלי הרימה את מבטה אליי באיטיות.

"אתה פשוט לא מבין. זה כל כך קשה לי." היא אמרה והדמעות החלו חונקות אותה שוב. "אני מצטערת, יאלי שלי. אני כל כך אוהבת אותך" היא התקרבה ונישקה אותי בשפתיי.

נשארתי דומם. לא הגבתי.

יעלי הביטה לתוך עיניי במבט אחרון ואז התרוממה מהספסל. ידינו המשולבות, כמו שריד אחרון הנלחם בקנאות על מקומו בעולם, החלו להישמט להן, אצבע אחר אצבע, עד שהתנתקו לחלוטין. הבטתי בה מתרחקת לאיטה לעבר השביל שהוביל החוצה מהגן. קול הבכי השקט והחודר ליווה אותה עד שנעלמה בפינת הרחוב.

יעלי שלי. הר צפחות שלי. הדבר הכי יקר לי בעולם, נפרד ממני כרגע.

*

חזרתי לדירה בהלם מוחלט. לא הצלחתי לעכל את מה שקרה. הרגשתי שהגוף שלי זז, מבצע פעולות, אבל לא הייתי שם. לא בכיתי. הכל הרגיש מנותק, לא שייך אליי.

התרסקתי על הספה בסלון והבטתי מעלה. התקרה הלבנה הפכה למסך גדול שהקרין את השיחה בגן כמו סרט חי בקולנוע. צפיתי בו בסקרנות, חי את הרגע שוב. הנה יעלי שלי, הנה אנחנו יושבים על הספסל שלנו, כמו כל כך הרבה פעמים אחרות. ואז השיחה הלא ברורה, מרגישה כמו סצנה מסרט של דיסני שנשתל באמצע סרט דוקומנטרי על מלחמת העולם הראשונה. זה חייב להיות טעות של העורך. זה לא מתאים הנה, זה לא קשור לשום חלק בעלילה. לשחקנים. מה קורה פה לכל הרוחות? את מי צריך לפטר?

אבל הסרט המשיך והתנגן.

"אני לא רוצה שנישאר ביחד."

הידיים שמאבדות אחיזה.

הגב של יעלי מתרחק ממני ברקע קול בכי.

הסוף.

המשכתי לשכב כך שעות, דומם, מביט בתקרה. הסרט רק המשיך והתנגן בלופים אינסופיים. נרדמתי רק כששמעתי את הציפורים המצייצות שקיבלו את הזריחה בהתרגשות.

*

למחרת לא הלכתי לעבודה, התקשרתי להודיע למנהל שלי שאני חולה. לא שיקרתי, הייתי שבור לגמרי.

המשכתי לשכב על הספה במשך כל הבוקר, כמעט ולא זז. הסרט של הפרידה המשיך והוקרן בתקרה, מצרף אליו עם הזמן עוד פרטים שנפלו בהקרנות הראשונות ועכשיו צפו להם בטבעיות - המבט המתחמק של יעלי, העיניים הכנועות שהביטו בי לפני שהלכה, הידיים שאחזו יחד ונלחמות לא לשחרר עד לרגע האחרון. בכל פעם נוסף עוד חלק, עוד מילה, עוד תמונה. ואני צפיתי בו באדיקות.

אבל עדיין היו חסרים לי יותר מידי חלקים בפאזל.

שאלות לא פתורות סירבו להניח לי, נשמעות כמו הד אין סופי בראשי. הן העלו תהיות, אתגרו כל דבר שחשבתי על יעלי, עלינו, מנסות להשלים את החסר עם סיפורי כיסוי מטרידים -

אולי הכל היה שקר?

יש מישהו אחר?

לא, לא, לא. מיהרתי לבטל בכל הכוח.

ידעתי לבלום השערות וסיפורים מרחיקי לכת, אבל שאלה אחת תמיד ריחפה מעליי בצורה מטרידה, כזו שלא הייתה לי תשובה אליה - אם הכרתי כל כך טוב את יעלי, אם היה לנו כל כך טוב יחד כמו שחשבתי, אז למה יעלי נפרדה ממני?

לזה לא הייתה לי תשובה הגיונית. ואיך שלא שיחקתי עם זה, תמיד היה חסר לי חלק מרכזי בפאזל.

התרוממתי מהספה בפרץ אנרגיה ותפסתי את הטלפון. חייגתי לבית של יעלי. ענת מיד ענתה לי.

״היי אייל. אני מצטערת כל כך.״

״אני יכול לדבר עם יעלי?״

״היא בחדר. היא ביקשה לא לדבר עם אף אחד.״

שקט השתרר בשיחה.

״אייל. אני ממש מצטערת, אני לא יודעת מה להגיד״

״זה בסדר.״

הנחתי את הטלפון חזרה במקום. לא חושב שאפילו נפרדתי מענת לשלום.

חזרתי לשכב על הספה שוב בחוסר אונים.

יעלי לא רוצה לדבר איתי?

מה עוד מחכה לי מחר?

חזרתי לשכב על הספה, שוכב בתנוחה הרגילה ומביט מעלה לתקרה. הייתי כך לשעתייים שלמות עד שצלצול הטלפון הקפיץ אותי ממקומי. רצתי מיד לטלפון. קיוויתי שזו יעלי.

"אייל?" נשמע קולה של אמא.

"היי אמא" עניתי מאוכזב.

"אייל, מה קרה? אני שומעת בקול שלך שמשהו לא בסדר"

לא היה מקום להסתיר את זה.

"אמא,״ נאבקתי בעצמי להגיד את המילים, ״יעלי נפרדה ממני אתמול"

"מה זאת אומרת נפרדה ממך?״ שמעתי את ההלם בקול של אמא.

״נפרדה ממני. כמו שזה נשמע״

״אני לא מבינה. יעלי שלנו?״

״כן.״ אישרתי מיד, ״יעלי שלנו.״

״אוי ואבוי״

עשרים דקות לאחר מכן כבר הייתי עם תה נענע בידי, צלוחית עוגיות מונחת על השולחן, ומבטה המודאג של אמא למולי בסלון הדירה.

*

"היא אמרה למה?"

״אמרה שהיא רוצה לטוס להרבה זמן, ומעדיפה שלא נישאר יחד.״

ישבתי מול עיניה הכואבות של אמא וניסיתי להסביר מהמעט שהצלחתי להבין.

״מאוד מוזר. מאוד לא מתאים ליעלי.״ היא חשבה לעצמה בקול.

הקשבתי לה באדישות, ממוקד בעלי הנענע שנלחמו אחד בשני על מקום בפסגת הכוס.

״אני רוצה להגיד לך משהו.״ היא רכנה לפתע לעברי, מנסה לתפוס את תשומת ליבי, ״יעלי צעירה ממך. היא בת 21, בדיוק סיימה צבא. הרבה דברים רצים בראש בגיל הזה. ואתה אף פעם לא יודע מה באמת הולך אצל מישהו אחר בראש"

הרמתי את המבט לאמא. ״באמת? יעלי?״

ידעתי בדיוק מה עובר לה בראש, בידיים, ברגליים ובטח בלב. זה פשוט לא היה נכון.

אמא אספה את ידי אליה. "תן לה את הזמן שלה, אייל. היא אוהבת אותך. תן לה לחזור אלייך שלמה עם עצמה"

"ומה אם היא לא תחזור?" שאלתי מיד.

לרגע השתרר שקט.

הבטתי בפניה של אמא, מחפש אחר ישועה. מיד הבנתי את עומק השאלה ששאלתי.

ואז קרסתי בבת אחת.

קול בכי התפרץ ממני ללא מעצורים, סוחף איתו את כל הרגשות שהציפו אותי ביומיים האחרונים - הדחקה, בלבול, הכחשה, הלם, יאוש. הכל היה מעורבב שם. נתתי לעצמי להתפרק, או פשוט לא הצלחתי לעצור את זה יותר.

אמא התרוממה מיד וחיבקה אותי חזק. "אוי איילי. לא מגיע לך.״ היא לחשה לי בעוד המשיכה וחיבקה אותי קרוב. התרפקתי על גופה של אמא. רפוי. שבור. חסר עמוד שדרה לחלוטין.

לא הצלחתי לראות איך אני ממשיך מפה הלאה.

*

השבוע הראשון היה הקשה ביותר.

כל דבר שראיתי בדירה הזכיר לי את יעלי - החולצה הצהובה שאהבה ללבוש בתור פיג'מה נשארה מקופלת בארון, הצלחת שלה, עם הציור הילדותי של הבננה והתפוז, נשארה במתקן ייבוש הכלים ללא שימוש. החלון הגדול בסלון, שלצידו אהבה לעמוד ולהביט החוצה, לא נפתח אף לא לפעם אחת מאז שנפרדנו, ובמגירה במטבח, יתומות ונטושות, נשארו להן שקיות של במבה צהובה, מחכות ליעלי שתבוא ותאסוף אותן לחיקה.

אמא חיבקה אותי בכל דרך אפשרית במהלך השבוע. היא לא נתנה לי רגע להרגיש לבד, לשקוע בעצב, בבדידות.

״לך לעבודה. זה יעזור לך״ היא התעקשה איתי בטלפון, בכל יום מחדש. ״זה יסיט אותך מעט מהעצב״.

ידעתי שהיא צודקת. גם הבטחתי לה שאעשה את זה בסוף.

מעבר לשיחות הטלפון שהייתי מקבל ממנה בכל כמה שעות, היא גם הופיעה בדירה עם אוכל שהכינה, כולל פשטידת הקשקבל שכל כך אהבתי, מסרבת בתוקף לתת לי להזניח את עצמי.

״איילי, אתה חייב לאכול. זה חשוב גם לנפש לך.״

לנפש שלי לא היה תאבון לכלום, זאת האמת.

אבא לא דיבר הרבה. אפשר היה לשמוע את העצב בשתיקה שלו. הוא לא אמר מילה על הפרידה ולא התערב בשיחות עם אמא. אבא תמיד התערב בשיחות עם אמא. לרגע אפשר היה לבלבל את זה עם האדישות הרגילה שלו לעולם, אבל לא הפעם. ראיתי את הכאב הגדול בעיניים שלו כשחיבק אותי באחד הערבים כשבאתי לבקר - חלקנו יחד את הגעגוע הגדול ליעלי, כל אחד מכיוונו.

רציתי כל כך שהוא יתערב באחת השיחות עם המטאפורה של האינדיאני והגומי, סתם כי חוסר ההיגיון שלה התאים לחוסר ההיגיון שהרגשתי עם הפרידה. אבל זה לא קרה. אבא היה כבוי. ואצלו, העצב הופיע בצורה של שקט. בצד. ולבד.

הוא נפגע בעצמו מיעלי.

ביום חמישי החלטתי ללכת לעבודה. לא סיפרתי לאף אחד במשרד על הפרידה, פשוט המשכתי לצודד בסיפור המחלה לאלו שהתעניינו בשלומי ופשר ההיעדרות שלי במהלך השבוע. התקרה במשרד הייתה גבוהה יותר, אך עדיין מילאה את תפקידה בניגון הסרט בצורה טובה. שקעתי בה לאורך רוב היום שלי, ולמזלי, גם לא היו לי ישיבות שהייתי צריך להגיע אליהן כך שחמקתי בהצלחה מאי הבאת כל תועלת באותו היום.

חזרתי לדירה אותו הערב באדישות מוחלטת. לא שמתי לב כלל לנסיעה שעשיתי באוטובוס או ההליכה מהתחנה לדירה - ריחפתי ללא רגש מעל אירועי המציאות. רק כשפתחתי את דלת הדירה, התעוררתי לפתע לחיים. לרגע הרגשתי שאני נכנס לדירה זרה, מביט מסף הדלת בזהירות פנימה, ומציץ למקום לא מוכר.

נכנסתי באיטיות, מביט סביב בסקרנות. הכל הרגיש מנוכר. אפור. לא הייתי שייך לשם. עברתי את המטבח ונכנסתי לחדר השינה.

ואז ראיתי את זה.

דף נייר קטן וצהוב שהיה תלוי על הקיר. הוא היה מודבק בעזרת סלוטייפ מאולתר לצד המיטה.

התקרבתי אליו, לאט מזהה את האותיות, שהתחברו למילים, ובסוף למשפטים בכתב ידה העדין של יעלי.

זה היה השיר שלנו.

יעלי כתבה אותו יום אחד, סתם כך "כי התחשק לה", והניחה אותו על השולחן בסלון. כשחזרתי מהעבודה אותו הערב וראיתי אותו, התרגשתי כל כך. התקשרתי אליה מיד ואמרתי לה שאני אוהב אותה, ושאני מצטער שאכלתי לה את השוקולד שקיבלה מהעבודה. כי גם זה קרה באותו היום.

"אני סולחת. רק בגלל שזה אתה, יאלי." היא תגיד לי בטלפון לפני שתתחיל לצחוק את הצחוק המתגלגל שלה.

שלפתי את הפתק מהקיר והסתכלתי עליו קרוב. לרגע יכולתי לשמוע את הקול שלה מדקלם את את המילים.

*

״לעצור ולגלות,

שעם כל הטעויות,

אחת כמוך עוד לא הכרתי. בכל המסעות.״

הארתי את הפתק הקטן בעזרת פנס הראש, קורא את אחד הבתים ביחד עם יעלי. הגנתי עליו בקנאות עם ידיי, מכסה עליו מטיפות הגשם שאיימו לפגוע ולהוריד ממנו את הדיו, ואיתו, את הקול של יעלי.

למרות שהיה בלוי בשל הפעמים הרבות שנפתח וקופל חזרה, המילים הכתובות עדיין נראו היטב על גבי דף הנייר הקטן, כאילו נחרטו עליו. קיפלתי אותו חזרה לשקית הסנדוויץ׳ ששמרה עליו, והכנסתי אותו לכיס הקדמי בחולצה.

קיבלתי את מה שהייתי צריך ממנו. אפשר היה להמשיך הלאה.

המשכתי להתקדם במרץ על השביל, כשלפתע נצנוץ הופיע באופק והקפיץ אותי בהתרגשות. נעצרתי מיד והבטתי על הנקודה בסבלנות, מצפה שיופיע שוב. המחשבה לפגוש מטיילים אחרים אחרי ימים ארוכים בהם הייתי לבדי, הייתה מרוממת. עשר שניות מאוחר יותר, הופיע זיק נוסף לרגע קצר ונעלם שוב בחשיכה.

זה הספיק בשביל לסמן לי את הכיוון הנכון ללכת.

התיישרתי מיד על פיו והאצתי את ההליכה לעברו בהתלהבות.

*

המשכתי לצעוד לעבר האור המנצנץ, מפחד לאבד את הכיוון בשל המסך האפור שטיפות הגשם יצרו מולי. ככל שהתקרבתי, הנצנוץ הופיע בתדירות גבוהה יותר, ורקע כהה שנראה ברקע שלו, החל מתגלה כעוד אחת מחורשות העצים שהיו לצד השביל. זה היה סימן טוב. בנוסף, הגשם החל להמטיר שוב בכעס, והמחשבה על הגנה זמנית ממנו תחת עצי החורשה נראתה כרעיון טוב עבורי.

הגעתי לבסוף לחורשת עצים קטנה, בדיוק כמו שחשדתי. הנצנוץ הקטן שזיהיתי התגלה כמדורה קטנה שדלקה לצד אחד העצים. היא הייתה רפויה למדי, אך הצליחה להחזיק מעמד למול הגשם והרוח שאיימו לכבות אותה תמידית. התקרבתי אליה באיטיות, סורק סביב אחר אנשים בקרבתה, אך לא ראיתי אף אחד.

״היי!״ נשמע לפתע קול גברי מתוך החשיכה, ודמות נגלתה אליי מתחת אחד העצים.

״אלוהים! מאיפה אתה הגעת?״ הצטרף קול נוסף ודמות אישה החלה להתבהר לצד הגבר.

בין רגע הופיעו למולי זוג מבוגר, בני 60 פחות או יותר, שיער בלונדיני שהלבין מעט, עם חיוך מודאג על פניהם.

״אתה בסדר? למה אתה בחוץ בסערה הזו?״ שאל אותי הגבר באנגלית עם מבטא גרמני כבד, בעוד הוא מסמן על השמיים בדאגה. הנהנתי עליו חזרה בהשתוממות.

״בוא מהר, שב ליד המדורה. אתה רטוב לגמרי״ סימנה לי האישה לבוא אחריה בזריזות.

התיישבנו על קבוצת סלעים שהיו לצד המדורה ונראו כאילו סודרו מראש במבנה של סלון קטן. לא דיברנו בהתחלה, רק הבטנו באש בזמן שהגבר זרק פנימה כמה ענפים ללבות אותה. החום היה ממכר. הוא הכה בי בגוף, בפנים, כמו גל שליטף ושרף אותי בו זמנית. הקשבתי לקול פצפוצי הענפים שנשרפו ושברו את הדממה ששררה בחורשה. מידי פעם הגיח משב רוח קריר, נענע את האש, ואז נעלם שוב בחשיכה. העברנו כך את הדקות הבאות בשתיקה.

״כבר יומיים שלא זזנו מכאן״ אמר לפתע הגבר, ״הסערה לא מפסיקה.״

"גם לא ראינו אף מטייל מאז. אתה הראשון״ הוסיפה האישה.

הנהנתי אליהם בהבנה. ״גם אני לא נתקלתי באף אחד ביומיים האלו״

״זו סערה רצינית. צריך להיות משוגע בשביל לצ…״ הגבר עצר את עצמו מלסיים את המשפט, ״למה בעצם אתה הולך בסערה הזו?״

״אני צריך לפגוש מישהו.״

לא היה שום היגיון בתשובה הזו.

אבל זוג הגרמנים הנהן יחד בנימוס, כאילו נתתי תשובה מספקת להפליא לשאלה.

״אתה רוצה לאכול משהו? יש לנו ביצים קשות שהכנו מוקדם יותר.״

״גם לי יש״ אמרתי מיד להפתעתם ושלפתי גומי בצורת ביצה מאחד הכיסים בתיק.

״מה זה? זה גומי.״

גרמנים אף פעם לא הבינו אותנו היטב.

״אוקיי,״ אמרתי במבוכה, ״אולי בכל זאת אנסה גם את שלכם״

ישבתי קרוב ככל שיכולתי לאש החמה של המדורה בזמן שאכלתי את הביצים הקשות וירקות חתוכים שזוג הגרמנים הגיש לי בנדיבות. זו הייתה הארוחה הטובה ביותר שלי בימים האחרונים. הזוג המשיך והסתכל עליי בזמן שאכלתי, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. הרגשתי כמו קבצן שהוזמן לארוחת ערב בחצר המלך. אכלתי במהירות, בלי רגע אחד של מנוחה.

"יש לך אוהל לישון בו?" הגבר התעניין.

"אני לא עוצר לישון פה. אני ממשיך" אמרתי לעיניהם ההמומות.

״אני מניחה שהוא ממש חשוב, המישהו הזה״ אמרה לי האישה בחיוך כאילו הבינה משהו.

״כן. חשוב״ חייכתי חזרה. ״יש עוד כמה שעות לפני שאעצור לישון, אני רוצה לנצל אותן להתקדם״

הגבר נע באי נוחות על הסלע. ״אבל הגשם, אתה לא מע…״

״מתיאס״ האישה עצרה את הגבר בחדות. היא הוסיפה משפט נוסף בגרמנית והגבר השתתק לגמרי, מניף ידיו לאות כניעה. היה ברור שהיא ביקשה ממנו לעצור מלשכנע אותי לא להמשיך. כנראה שהיא באמת הבינה משהו.

״יש לך ציוד לגשם?״ היא שאלה אותי, מסמנת על הבגדים הרטובים שלי. ״יש לנו פונצ׳ו ספייר, אולי יגן עלייך טוב יותר מהגשם. חכה, אביא לך״ היא לא המתינה לתשובה והתרוממה מהסלע, וניגשה לאוהל שהיה ממוקם מאחורי אחד העצים. היא חזרה לאחר דקה עם מה שנראה כמפת שולחן-פיקניק שהוסיפה לה כובע וקראו לה בגד נגד גשם.

״תודה רבה״ הודיתי לה ולקחתי אותו מידיה.

המשכנו לשבת סביב המדורה לעוד עשרים דקות לפני שנפרדתי מהם לשלום.

״אתה בטוח שאתה לא רוצה לחכות לבוקר?״ שאל אותי הגבר בזמן שהתכסיתי בפונצ׳ו החדש שלי והעמסתי את התרמיל על הגב.

״אתה לא מבין שיש לו מישהו חשוב לפגוש״ אמרה לו האישה תוך שהיא טופחת לו על הגב ומגניבה לי חיוך.

קרצתי לה בחזרה והסתובבתי לדרכי, יוצא מהחורשה לכיוון השביל הבוצי והמוכר שלי.

*

יעלי התקשרה בסוף אותו שבוע. מהרגע הראשון ששמעתי את הצלצול, ידעתי שזאת היא. הרגשתי את זה. התקדמתי אל עבר הטלפון באיטיות, שומע את הלב שלי הולם בחוזקה.

"היי." נשמע קולה העדין של יעלי בצד השני של הקו.

"יעלי." אמרתי מיד, ״היי.״

"אני מתגעגעת."

"גם אני."

"איך אתה מרגיש?"

"מעולה. אני יוצא לבלות כל יום, התחלתי לעשות יוגה."

"באמת?"

"לא." הבהרתי מיד, "הכל חרא."

שמעתי אותה נאנחת בכבדות.

"אני כל כך מצטערת. הלוואי וזה לא היה כל כך קשה, ו…״|

״ומה?״

״הלוואי והיית מבין."

"מה יש להבין?" שאלתי בתקיפות.

אף פעם לא תקפתי את יעלי. היא הייתה הדבר הכי עדין ושמור אצלי מכל.

"אני פשוט לא יודעת איך״

״איך מה? איך להיפרד ממני בצורה יותר טובה?״

״אני כל כך אוהבת אותך,״ שמעתי את הדמעות מתחילות לזלוג מעיניה, ״אני מצטערת שאתה עובר את זה.״

״אז למה את נפרדת ממני?״

״אני מצטערת. אני לא אתקשר יותר."

השיחה נותקה.

זאת הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את הקול של יעלי לתקופה ארוכה.

*

השבועות הראשונים לפרידה היו העתק מדויק של הימים הראשונים - בזבזתי שעות ברביצה על הספה, מרגיש כמו בלון שהוציאו לו את אוויר-שמחת-החיים שלו, צופה בסרט המתנגן בתקרה הלבנה בלופים אינסופיים. רציתי להבין יותר, חיפשתי תשובות לאלף השאלות שלא נתנו לי מנוח, רודף אחריהן כמו בלש המתחקה אחר כל רמז בדקדקנות שיא. ניסיתי לשאול את עצמי את כל השאלות, גם אם הן פגעו בשכבות הכי מוגנות, הכי בטוחות, אלו שמעולם לא חשבתי שאצטרך לאתגר - האהבה שלנו. האהבה של יעלי אליי. יעלי.

הכל היה רלבנטי, הכל היה חשוד.

מבחינתי, הפאזל המשיך להיות חסר. התעקשתי להשאיר אותו כך, למרות שהיו כאלה שראו אותו שלם כבר מהרגע הראשון.

״ידיד שלי נפרד מחברה שלו לפני הטיול הגדול.״ כרמל נענעה את ראשה באכזבה בזמן שעמלה על הכנת סיגריה לעצמה, ״אנשים רואים בטיול הזה את החופש המוחלט, כנראה שזה חלק מזה״.

הבטתי בכרמל בכעס בזמן שליקקה את נייר הגלגול שלה במומחיות של שנים.

״אני מצטערת,״ היא אמרה כשזיהתה אותו, ״לא התכוונתי להיות כזאת חסרת התחשבות״ היא עצרה לרגע את מלאכת גלגול הסיגריה והביטה בי בחמלה, ״אני פשוט חושבת שאתה לא מספיק מבין את החופש הזה. אתה לא מעריך אותו מספיק.״

נענעתי את ראשי כמסרב לקבל את הטענה.

״אייל,״ כרמל הסתכלה עליי כמעמתת אותי חזיתית עם התיאוריה, ״מעולם לא עשית את הטיול הגדול אחרי הצבא, נכון?״

״אז מה?״

״למה?״

״כי לא רציתי.״ עניתי מיד.

כרמל לא אמרה מילה, רק המשיכה להביט בי בעוד הגבות שלה התרוממו מעלה כמבקשות ממני לשטוח בפניה את האמת.

״כי לא רציתי להשאיר את ההורים שלי לבד״ הודיתי לבסוף. ״אבל עדיין, זאת לא יעלי. את זוכרת מה הייתי צריך בשביל לשכנע אותה לטוס לבולגריה?״

כרמל הנהנה בהבנה. ואז הציתה את הסיגריה, ומשכה את כתפיה בהשתוממות.

״אז למה היא טסה לדרום אמריקה?״

*

היו רגעים שנשברתי.

הם קרו בעיקר כשחלמתי על יעלי. תמיד החלום היה כל כך אמיתי, נאמן בקנאות מופתית למקור. יכולתי להרגיש אותה. להריח אותה. לזהות את שמפו שמן הדקלים שלה - אותו אחד שקיבלה מהמבצר כמתנה לחג.

ואז כאב הגעגוע היה חזק. הוא התפשט בכל הגוף, משתלט ללא התחשבות עד שדמעות הציפו את העיניים לאות כניעה. שום דבר לא יכול היה לעצור אותו. זה היה קרב אבוד.

היו ימים שכל מה שחשבתי עליו היה איך אני מושיב את יעלי למולי ודורש תשובות. הסברים. משהו שירכך את אי הוודאות שאפף אותי כמשקולת חסרת רחמים.

אבל לא עשיתי את זה.

למדתי להבין שחלק מהתשובות נמצאות כבר בשתיקה של יעלי. במרחק שלקחה. ידעתי גם שאמא צודקת במה שאמרה לי עוד ביום הראשון לפרידה - אני צריך לתת ליעלי את הזמן שלה, את החופש שלה, קשה ככל שזה יהיה. והעיקרון הזה נשאר כמצפן שלי לכל דבר.

לא הלכתי לחפש אותה - לא בבית, לא בגן, לא במבצר. לא התקשרתי. לא שלחתי מסרים דרך מכרים משותפים. פשוט עמדתי מהצד, ונתתי לגעגוע להפסיד בקרב למול מה שהרגשתי שנכון. המחיר היה גדול, לפעמים גדול מידי ממה שיכולתי להכיל, ואז הייתי קורס. אבל גם באותם רגעים, כשגלים של כאב וגעגוע הכו בי כמו בריון הנטפל לילד צנום וחסר אונים בבית הספר, נשארתי נאמן למצפן שלי.

זאת הייתה המציאות החדשה שלי.

מצד אחד לא הסכמתי להשלים עם גזר הדין, מאמין בכל ליבי שחסרים לי חלקים בפאזל, ומנגד, לא עובר את קו הגבול ששמתי לעצמי, לא משנה כמה נדחפתי אליו על ידי הכאב, הגעגוע, והבדידות שהציפו אותי.

*

״אתה מוכן, ילד?״

״כן. למרות שאני לא חו…״

״מעולה. אנחנו באים לאסוף אותך בעוד עשר דקות בדיוק. תמתין עם הפנים לכיוון דרום-מערב״

״דרום מער…״

״להתראות.״

השיחה נותקה ללא התראה מוקדמת.

ההורים שלי החליטו לעשות מעשה - יוצאים לטיול כלניות ביום שבת.

״טבע ירים לך את המצב רוח״ אמא מכרה לי את הרעיון באחת השיחות שלנו, ״ואבא אומר שהוא גם מכיר דוכן זיתים טעימים במיוחד ליד. נבקר גם אותו״

כלניות וזיתים. נשמע כמו תרופת פלא ללב שבור.

המתנתי להסעה שלי מתחת לבניין, לא בטוח שבכיוון דרום מערב. כבר מרחוק זיהיתי את הפיג׳ו הישנה של אבא מתקרבת בנסיעה לא יציבה, לא בטוחה, ובטח לא על פי סימון הנתיבים שהתכוון להם המשורר, או המהנדס.

כשהרכב נעצר לבסוף, זיהיתי מיד את החיוך הגדול על פרצופו של אבא. החיוך הזה תמיד היה שם כשהיינו יוצאים לטייל, אבל עכשיו שמחתי לראות אותו בצורה יוצאת דופן. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא מחייך כך מאז הפרידה מיעלי. אמא ישבה לצידו ונפנפה לעברי בהתלהבות.

פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, לא לפני שפיניתי את המושב ממברג, שבשבת, וכלוב ציפורים קטן. דברים שיכולים להתחבר יחד רק במפעל פסולת ובפיג׳ו של אבא.

״היי״ אמרתי לפניהם המחייכות שהביטו בי בהתרגשות יוצאת דופן.

״אתה מוכן?״ שאל אותי אבא בריח כוסברא. אמא הצטרפה אליו בתנועת ידיים נלהבת.

״מוכן״ עניתי בחיוך מתאמץ.

אותה השבת הייתה הפעם הראשונה שחייכתי מזה זמן רב. נהניתי להיות עם אבא ואמא, לראות אותם מתרגשים מהכלניות, צוחקים ביחד, ומחזירים אותי רגע לימים שהיינו מטיילים בהנאה כשהייתי קטן יותר.

״תראי את הכלנית הכחולה, מירה׳לה?״ אבא צעק באושר מראש הגבעה, ״תראי איזו יפה היא!״

״אני מגיעה, חכה לי שם!״ אמא הכריזה ואצה אליו בצעדים קטנים ונמהרים.

״רגע, תביאי איתך את הילד!״ הוא צעק ואני מיד הצטרפתי בטיפוס לעבר הכלנית הכחולה בראש הגבעה.

עמדנו שם שלושתנו, מסתכלים על הנוף יחד.

״ילד, תראה כמה כלניות יפות יש לפניך.״ אבא לפתע אמר, מביט באושר במרבד הכלניות שהיו פרושות לרגלינו, ״למרות שהכלנית הכחולה כל כך יפה. עדיין כל כלנית יפה בדרך שלה״

הוא הסיט אליי את המבט וחייך בשובבות.

חייכתי חזרה.

הבטתי על הכלנית הכחולה שעמדה לה כמלכה הבלתי מעורערת בראש הגבעה. ואז הסטתי את המבט למרבד הכלניות. אמא התקרבה ושמה את ידה על כתפי.

דמעה החלה זולגת מעיני.

ואז עוד אחת.

אמא מיד חיבקה אותי חזק. אבא התקרב והניח את ידיו על שנינו, כמו מגן על השבט הקטן שלו.

״בואו נלך לאכול זיתים״ הוא אמר לבסוף, ויחד ירדנו מהגבעה.

*

״יעלי!״ נכנסתי לדירה בפרץ אנרגיה מטורף, ״את לא מבינה מה קרה לי עכשיו״ קראתי בקול בעוד טרקתי את דלת הדירה מאחוריי בסערה. הנחתי את התיק עם המחשב על השידה הקטנה ליד הדלת והמשכתי פנימה, מחפש אחר קבלת הפנים הקבועה והחמה שלי מיעלי.

אבל הדירה הייתה דוממת.

מוזר.

קבענו להיפגש בדירה. דיברנו בטלפון בדיוק לפני שעה ויעלי אף אמרה שתקדים.

הלכתי לכיוון חדר השינה, מצפה לראות את הרגליים המבצבצות של יעלי כבר מהכניסה, קוראת לה ספר על המיטה. לפעמים היא הייתה עושה כך, ואז יכולה הייתה להתנתק מהעולם.

אבל המיטה הייתה ריקה.

עברתי בדרך את דלת השירותים שהייתה פתוחה לרווחה והורידה גם את האפשרות הזו מהשולחן.

ניגשתי לטלפון והתקשרתי אליה הביתה. לא היה מענה.

היא בטח ירדה לפיצוציה לקנות במבה, אמרתי לעצמי והתיישבתי על הספה, מנסה להסיט את האנרגיה המתפרצת שלי לעבר צפייה זמנית בטלוויזיה.

אבל משהו הציק לי. ניסיתי להדחיק את זה, אבל זה היה שם.

קבענו לצאת באותו הערב לחגוג את העבודה החדשה של יעלי - היא התקבלה לעבוד במבצר. היא חיכתה כל השבוע לשמוע ממנהלת החנות, וכשלבסוף התקשרה והודיעה לה שהתקבלה, יעלי הייתה מאושרת. התוכנית הייתה ללכת לאכול פיצה, לראות סרט, ולסיים בגלידה. הכי אנחנו. הכי יעלי.

אז למה דווקא עכשיו חשוב לקנות במבה בפיצוצייה?

הזמן עבר ויעלי לא הופיעה. המשהו הקטן הפך לקול מטריד, מנקר בדלת המחסן, ומחכה שאפתח ואקשיב לו.

פתחתי.

זה לא מתאים ליעלי להיעלם כך.

בטח נגמרה הבמבה בפיצוצייה, עניתי לו מיד, אז היא פשוט המשיכה לכיוון הסופר. יעלי מכורה. אולי אפילו שווה להמליץ לה להצטרף לאחת מקבוצות הטיפול האנונימיות האלו.

השקט במחסן סימל את חוסר ההסכמה להסבר המתגבש שלי.

התרוממתי מהספה וניגשתי למטבח. פתחתי את המגירה השנייה בארון, איפה שיעלי החזיקה את מלאי הבמבה שלה.

המגירה הייתה מלאה בשקיות במבה עד אפס מקום.

הקול במחסן ניצח. התחלתי לדאוג.

מבט נוסף על השעון הראה שיעלי מאחרת כמעט בשעה. נעמדתי טרוד במרכז הדירה, נושך את שפתיי וחושב על הצעד הבא. לבסוף התקדמתי לעבר הכניסה לדירה, הורדתי את המעיל מהקולב, ויצאתי החוצה בלי לדעת לאן מועדות פניי.

*

״על מה את מסתכלת?״

שאלתי את גבה של יעלי בהפתעה.

היא נבהלה ממני והסתובבה מיד.

״יאלי, למה אתה מבהיל אותי?״ היא צחקה והזמינה אותי לשבת לידה על גזע העץ.

התיישבתי.

״הצלחת?״

״לא. אני עדיין בעצירות.״ הודיתי ביאוש.

זה היה הלילה השני שלנו בקמפינג על הירדן. יצאנו לטייל בספונטניות האופיינית בעיקר ליעלי. יותר מדי אורז מבושל גרם לי לאבד את היכולת ללכת לשירותים.

״אנחנו חייבים להכניס יותר גיוון לארוחות שלנו כאן. הכל תמיד עם אורז.״

״זה נכון״ יעלי החלה צוחקת בקול, ״באמת אכלנו יותר מידי אורז כאן״

נאנחתי בכבדות.

״אז על מה את מסתכלת?״ שאלתי שוב.

״סתם.״

״מה סתם? את תמיד נראית כאילו את חושבת על משהו גדול." נענעתי אותה קלות, ״כמו במאי שחושב על איזה תסריט מבריק, או ממציא שעלה על רעיון חדש. את לא סתם. לא תעבדי עליי״

יעלי חייכה אליי.

״שום תסריט, מבטיחה לך״ היא הרימה את ידה לאות שבועה.

הנהנתי כמאמין.

״אז על מה את כן חושבת?״

יעלי הורידה את פניה אל הקרקע מלאת הזרדים. היא לא הייתה מוכנה לתחקיר המאולתר, עטוף בשטחיות, אך האמיתי להפליא שכיוונתי אליה פנימה.

״על החיים.״

״החיים?״

״כן.״ היא הנהנה לעברי בעיניים שהרגישו כאילו רצו לצעוק משהו לעולם, ״החיים.״ היא הוסיפה בחיוך קטן.

יעלי הסיטה מבטה לעבר עצי האקליפטוס שעמדו לנגדנו כשורת צופים מסוקרנת. המבט שלי נסחף איתה מיד לשם.

השתתקנו.

העיניים של יעלי דיברו אל האקליפטוסים. אני רק ניסיתי להקשיב ללא הצלחה.

״אוי, התפוחי אדמה!״ היא לפתע קפצה ממקומה בפרץ אנרגיה ורצה לכיוון המדורה הקטנה שדלקה לצידנו. ״אני לא מאמינה ששוב שרפנו אותם, יאלי״ היא סימנה לי בחיוך בעוד נאבקת באש בניסיון להוציא את תפוחי האדמה מהמדורה בעזרת מקל מאולתר.

״אוי!״ קראתי חזרה לעברה, מהנהן ביאוש.

״שוב פספסנו.״ הוספתי לעצמי בשקט.

*

חזרתי לדירה אחרי חצי שעה של חיפושים - הייתי בגן, בפיצוצייה, בסופר. הסתובבתי ברחובות שסבבו את השכונה, סורק את הספסלים. אבל לא היה זכר ליעלי. כשפתחתי את דלת הדירה, יכולתי להריח אותה. ידעתי שהיא שם.

התקדמתי לעבר חדר השינה וזיהיתי כבר מרחוק את רגליה המבצבצות מקצה המיטה.

נאנחתי לרווחה.

אי אפשר להסביר כמה הייתי מאושר ממראה האצבעות הקטנות האלו.

״יעלי?״ קראתי בקול שקט.

״יאלי?״ היא ענתה חזרה. פניה היו לכיוון הנגדי, מכוונות לחלון החדר.

״הכל בסדר?״ שאלתי בעדינות.

״כן, נרדמתי קצת. סליחה״ היא התמתחה במיטה והסתובבה אליי באיטיות. עיניה היו נפוחות.

התיישבתי לצידה ונישקתי אותה על הלחי. היא הרגישה לחה במיוחד.

״מה קורה?״ שאלתי שוב, מנסה מעט לדובב אותה. לא התכוונתי לספר לה שדאגתי לה כמו משוגע.

היא הנהנה עם הראש לצדדיה. ״הכל בסדר.״ היא אמרה ומיד חיבקה אותי ארוכות.

״לא חייבים ללכת לסרט.״ אמרתי מיד.

״מה פתאום, ברור שהולכים.״ היא ביטלה אותי בחדות, ״אני שנייה מתלבשת ויצאנו לדרך.״ היא התרוממה, ניגבה את פניה בתנועה מהירה והחלה צועדת לכיוון הארון.

״רגע, יעלי״ ניסיתי לעצור את שטף האנרגיה המתחולל, ״את בטוחה שהכל בסדר?״

היא עצרה והסתובבה אליי.

״כן, בטח. זה...״ היא גמגמה מעט, ״זה שום דבר.״ היא הניפה את ידה בתנועה של ביטול ומשכה חולצה ממדף הארון. ״יאללה, קדימה יאלי. יצאנו.״ היא הכריזה ותוך רגע אחד כבר היינו בדלת הכניסה, אוספים את המעילים שלנו מהקולב, ויוצאים לעבר בית הקולנוע.

*

חודש וחצי לאחר הפרידה, נתקלתי בתמי. זה היה אקראי לחלוטין. חזרתי מקניות מבסופר, עם שקיות מלאות בידיי, כשלפתע זיהיתי אותה מתקרבת אליי במדרכה למולי.

נבהלתי.

זה היה הכי קרוב שהגעתי ליעלי כבר כל כך הרבה זמן. המבטים שלנו נפגשו. לא היה מנוס מהמפגש המתקרב.

"היי אייל." היא אמרה בחצי חיוך כשנעמדה לבסוף למולי.

"היי."

היא התקרבה ונשקה אותי על הלחי.

"לא התראינו הרבה זמן."

"כן.״ הנהנתי, ״מאז שאני ויעלי נפרדנו"

"אייל, אני באמת מצטערת.״ היא אמרה מיד כאילו חיכתה לפרוק את זה עוד מהרגע הראשון שראתה אותי.

״גם יעלי עוברת תקופה מאוד קשה"

"אני בטוח" עניתי.

"מתי הטיסה שלכן?"

"בעוד שבוע. לבואנוס איירס"

״עוד שבוע?״ קפצתי, ״למה כל כך מהר?״

תמי משכה בכתפיה.

שתיקה השתררה לרגע.

הרגשתי שאני נחנק. הצלחתי רק להמשיך ולהנהן בהבנה, כמו משלים לאט עם הדברים.

״אני בטוח שתיהנו.״

"תודה אייל." היא אמרה באי נוחות, "אני באמת מצטערת."

הרמתי יד בביטול, "זה בסדר."

נפרדנו לשלום.

תמי עברה אותי והמשיכה בהליכה בעוד אני נשארתי לעמוד במקום, מביט קדימה, מתמקד בכלום.

הרגשתי איך אני מוצף. זה היה קצר, חד, ופילח אותי מבפנים -

עוד שבוע יעלי בורחת לי מהידיים. והפעם באמת.

*

הגשם חזר להכות בי.

הוא הרגיש כעוס יותר, כשטיפות גדולות נקשו בפונצ׳ו החדש שלי בעוצמה, ניתזות ממנו כמו כדורי פינג-פונג על קיר בטון. אולי זה היה העונש על הרצון שלי לאתגר אותו, מתעלם בנחישות מחבל ההצלה ששלח לי בדמות החורשה וזוג הגרמנים.

הגשם לא הפריע לי. כמעט התעלמתי ממנו. הייתי בטרק הזה כבר במקום נמוך יותר, רטוב יותר, ובטח ללא פונצ׳ו שמגן עליי בגבורה. אז מה זה כבר כמה טיפות ניתזות על התרמיל.

המשכתי להתקדם בתוואי שביל שהתגלה ונעלם לפרקים - פנס הראש דלק, הנעליים טבעו בבוץ, ורוח קרה שהכתה בפניי הרגישה קרה יותר משעות לפני כן. הנחתי שזה בגלל שינוי הגובה, שאמנם היה איטי, אבל נתן אותותיו ככל שהתקדמתי. המראה סביבי השתנה בהתאם, צמחייה פחתה, ואפילו אותם שיחים שליוו את השביל בצדדיו מתחילתו הפכו לנדירים יותר ויותר.

קול קריאה מפתיע נשמע לפתע במרחק. נעצרתי מיד. זה היה נשמע כמו חיה רועמת. סרקתי את האופק בזהירות בניסיון להתחקות אחר המקור שלו, אך החשיכה הייתה כבדה, ומסך הגשם הפך את זה למשימה בלתי אפשרית.

הקול נשמע שוב, קרוב יותר, שובר את מונוטוניות הגשם. ואז פעם נוספת.

עלו בי מיד תמונות של איילים שהופיעו על שלטים בכניסה לשמורה. הבעיה הייתה שגם הייתה שם תמונה של פומה.

התלבטתי מה לעשות.

עוד לפני שהחלטתי על הצעד הבא, גוש שחור הופיע במרחק, מהלך בחשיכה, ומתקרב למולי על השביל.

הבטתי בו ממוקד, מרגיש את הלב שלי פועם בחוזקה. הכנתי את עצמי לכל תגובה אפשרית.

״האח״ נשמע לפתע בעברית מוכרת, ״זהירות!״

עיניי נפתחו מיד בהתרגשות. שמעתי עברית. הייתי בטוח בזה.

״היי!״ צעקתי והתחלתי להתקדם לעבר הגוש.

״מה זה?״

״שמעתם?״

״יש כאן מישהו!״

בליל קולות נשמע בחזרה. זאת הייתה קבוצה של אנשים.

״איפה אתה?״

״כאן.״ נופפתי במרץ בתקווה שיצליחו לזהות אותי מבעד לחשיכה, ״אני בא אליכם״.

התקרבתי את המרחק הקצר שנשאר בינינו עד שאור הפנס האיר אותם בבירור - הם היו שלושה, עומדים קרוב אחד לשני. אחד מהם נתלה על צמד האחרים בידיו.

״אל-נימניו?״ שמעתי לפתע קול מוכר. רעמת תלתלים דמוית האפרו שהפיקה את הקול הייתה משהו שאי אפשר לשכוח. גם הכינוי שנזרק לאוויר לא השאיר יותר מידי מקום לספק - בעיקר כי אני המצאתי אותו.

״אביתר?״

״לא מאמין! אל-נימניו!״ הוא צעק בהתרגשות, הוריד את ידה של הדמות התלויה עליו, ורץ לעברי את שלושת המטרים האחרונים שהפרידו בינינו. הוא חיבק אותי בהתלהבות, בעוצמה לא פרופורציונאלית, מלפף את ידיו סביבי באהבה.

״אתם לא מבין כמה אני שמח לראות אותך.״

״איזה אביתר, יה אללה!״ חייכתי אליו בחזרה, מתופף על רעמת התלתלים שלו כאילו היו כדור צמר בידיו של ילד.

״אתם לא מבינים מי זה אל-נימניו״ הוא הביט אחורה לחבריו שהביטו בנו בסקרנות, ״הבן אדם הזה יודע לעשות הכל״

צחקתי.

אביתר חזר לחבק אותי בחוזקה, מסרב לשחרר את האחיזה. הוא הרגיש כמו ילד שלא מסכים לעזוב את החיבוק של אבא בכניסה לגן.

״מה קורה, אביתר?״ הרחקתי את גופו מעט לאחור, ״הכל בסדר?״

הוא נשך את השפתיים וחייך אליי בשתיקה.

״הלו?״ שאלתי שוב.

אבל המבט שלו נשאר קפוא. הוא רק המשיך להסתכל עליי. תפסתי אותו שוב וחיבקתי אותו קרוב אליי.

הבנתי שמשהו לא טוב קרה.

*

״פספסנו את האוטובוס.״ גילי אמרה בפנים מיואשות, ואז בעטה בתרמיל שלה בכעס. ״לא מאמינה. נצטרך לחכות עוד שלושה ימים עד האוטובוס הבא.״

השענתי את הראש שלי בתסכול על הקיר המעופש שהיה מאחוריי. לא היה אכפת לי. זה היה יום ארוך מידי. מייאש מידי.

״רוצה ללכת לאכול משהו?״

״אני לא יודעת. אני רק רוצה להרביץ למישהו עכשיו״

״בואי. הולכים לאכול.״ פקדתי על גילי והתרוממתי מהרצפה של תחנת האוטובוס המוזנחת, ״נרביץ למישהו אחר כך״

התיישבנו בבית קפה עם שלט גדול וצבעוני בעברית בכניסה. זה הרגיש לי מתאים. המצב היה מתסכל, גילי הייתה מיואשת מתמיד, וחשבתי שקצת ישראליות תעזור לרומם אותה. שבועיים של טיול משותף גרמו לי להכיר את הצדדים המיואשים שלה, וגם את הדרך להגיע אליה ברגעים האלו.

״אהלן, מה קורה?״ נשמע לפתע בעברית צחה כשמלצר קופצני ונלהב הגיח מתוך המסעדה במרץ. אי אפשר היה לפספס את רעמת התלתלים שנתנה לו מראה של זמרת נשמה אפרו-אמריקאית בשילוב מראדונה בימיו הגדולים. הוא חייך אלינו חיוך רחב, מאושר ממש, כאילו חיכה לנו שנגיע.

״אני כבר אתכם״ הוא הרים את ידו בהתנצלות, ואז המשיך לשולחן אחר בו ישבה קבוצת נוספת של מטיילים.

״אני שונאת את האנשים האלו שתמיד מחייכים.״ גילי זרקה לאוויר בתסכול, ״כאילו הם לא צריכים שום סיבה בשביל לחייך ככה.״

צחקתי לרגע.

״אין להם בעיות?״ היא המשיכה, ״סליחה. יש להם בעיות. זה בדיוק למה הם מעצבנים. כי יש להם בעיות בדיוק כמונו, לפעמים יותר, ועדיין זה לא מפריע להם להסתובב מחוייכים כאילו זכו בלוטו לפני שעה.״

״זכו בלוטו וחזרו למלצר במסעדה בבוליביה״ השלמתי אותה.

גילי רק המשיכה לנענע את הראש בייאוש.

״פשוט לא מבינה את זה.״

דקה מאוחר יותר חזר המלצר המחוייך והתיישב בכיסא השלישי והריק שהיה בשולחן. הוא לא הוריד את רמת ההתלהבות שלו לרגע.

״אתם יודעים מה בא לכם?״

״בא לי למות.״ גילי ענתה בציניות האופיינית.

״תתעלם רגע״ סימנתי מיד, ״פשוט פספסנו את האוטובוס שלנו, אז יש קצת תסכול בשולחן״

הוא הנהן אליי בהבנה. ״אתם בדרך לגבול עם ארגנטינה?״

הנהנתי לאישור.

״ממש כיף כאן, נופים לא נורמליים.״ הוא הצביע לעבר פסגת קניון שבצבצה מעבר לשורת הבתים שהייתה למול המסעדה. ״אתם עוד תהיו מבסוטים שפספסתם את האוטובוס.״

גילי רק משכה בכתפיה כמו ילד ממורמר.

״אולי תשתו משהו בינתיים?״, הוא הסיט את מבטו אליה, ״שייק מנגו ישמח לבב אנוש?״

חיוך שובב היה בפניו, מנסה בנואשות לשאוב מגילי אחד זהה. אבל גילי הייתה בשלה.

״אני בפנים.״ הנהנתי מיד לאישור.

״יאללה, מעולה. ומה איתך?״

״רגע. אני מסתכלת״ היא סימנה בחוסר סבלנות. העוינות עברה מעליו כמו איומי המכות שלי מעבר לזבוב שהסתובב בשולחן.

״אין בעיה, קחי את הזמן״ הוא חייך חיוך רחב, חושף שיניים צהובות ומוכתמות בקצוות, כאלו שהסגירו אותו מיד כמעשן כבד. הוא נשען לאחור בכיסא, שלף מחברת ישנה והחל מדפדף בה במרץ. הוא העביר את הדפים בצורה מגושמת, מקמט אותם בחוזקה, מחמיר את המצב הבלוי שלהם גם ככה.

המשכתי להביט בו בסתר.

משהו בקופצניות, בקלילות, בחיוביות המתפרצת שלו היה מסקרן למדי. היה לו מראה שחום, תימני, עם עיניים שחומות תואמות ורעמת תלתלים שנאספה בסרט צבעוני שהחזיק אותה לאחור. הוא לבש טי שירט לבנה מלוכלכת למדי וחתוכה בצווארון, מכנס שחור קצר, ונעלי טיולים בלויות לחלוטין שלא נקשרו כמו שצריך.

מטייל ישראלי טיפוסי.

הוא המשיך והביט במחברת, מפיק הבעות פנים מוחצנות, מצחיקות מעט, שהזכירו שחקן מתאמץ באודישן לא מוצלח. בכל כמה שניות הסיט עוד דף במחברת באותן תנועות מגושמות שקימטו את הדפים בחוסר רחמים.

״מה אתה עושה שם במחברת?״

הוא הרים את עיניו מהמחברת והביט בי מופתע. ״משלים פערים״

הוא הפנה אליי את המחברת הפתוחה, חייך במבוכה, וחשף תרגילי כפל בסיסיים הכתובים בכתב יד מפוזר ולא מאורגן.

״לוח הכפל?״

הוא הנהן לחיוב. ״ככה זה שאתה גודל בעתלית,״ הוא שמט את הכתפיים, ״רוב הזמן הייתי בים.״

״ואני הייתי בטוח שאתה מתעסק בהזמנות״

הוא חייך בחזרה והנהן לשלילה. ״אין הרבה הזמנות כאן. אני מנסה לנצל את הזמן״

״הסלט מגיע עם לחם?״ גילי הציצה לפתע מאחורי התפריט שהחזיקה.

״לא. אבל אל דאגה, אדאג שיגיע. אדבר עם הטבח״ הוא חייך לגילי בביטחון.

״רגע, אני לא בטוחה. תן לי לבדוק שוב״ היא זרקה לאוויר ונעלמה שוב מאחורי התפריט.

״אין בעיה.״ הוא הביט בה וצחק.

״אפשר לראות?״ הצבעתי על המחברת.

״בטח״ הוא העביר אותה אליי בהתרגשות, מופתע מהשותף הלא צפוי בענייני לוח הכפל.

הבטתי בדף הפתוח שהיה עמוס בתרגילים - בכל שורה היה תרגיל כפל שהורכב מצמד ספרות רנדומאליות, בחלק מהם גם פתרון, אך לא תמיד הנכון.

״אתה יודע שיש היגיון מאחורי הדרך שלוח הכפל בנוי״ אמרתי לרגע, ״אם תסדר את התרגילים בצורה מאורגנת יותר, יהיה לך הרבה יותר קל ללמוד את זה.״

״מה הכוונה?״ הוא קידם לצידי את הכיסא והסתכל בסקרנות לדף.

״תראה.״ לקחתי את העט מידו וכתבתי מספר תרגילים בדף חדש במחברת. ״אתה רואה איך התשובות קופצות בדיוק באותו הפרש בכל פעם?״

הוא קירב את ראשו לדף והניח את ידיו על הסנטר, מנסה להתרכז.

״למשל, הפתרון כאן תמיד קופץ בשלוש בכל פעם שמעלים ספרה אחת מעלה״

״כן, אני רואה״ עיניו נפתחו בהתלהבות, ואז לקח ממני את העט וכתב רצף מספרים נוסף בהתאם למה שהסברתי.

״ככה?״

״בדיוק.״ חייכתי. הוא קלט את העניין מהר, והמשיך להוסיף עוד שורות זהות של תרגילים במרץ. המשכתי לעקוב אחריו מקרוב.

הוא כתב באיטיות, בגמלוניות, אוחז בראש העט ונאבק לאזן אותה על הדף כמו סועד כושל שלא משתלט על מקלות סושי. תפסתי את ידו ועצרתי אותו לרגע.

״תנסה ככה.״ הנחתי את האצבעות שלו בצורה טובה יותר על העט, ״יהיה לך קל יותר״.

הוא חייך ותיקן מיד את האחיזה, ממשיך בהתלהבות לכתוב עוד תרגילים עם הפתרון לצידם.

היה בו משהו מחוייב, ממושמע, כמו תלמיד מסוקרן שרק השתוקק למישהו שיבוא ויכוון אותו.

״אוקיי, אני רוצה את הסלט פפאיה ומיץ גזר.״ גילי סיימה את סקירת התפריט האין סופית, והכריזה על הצלצול לסוף השיעור.

״בחירה מעולה״ הוא סגר את המחברת וחייך אליה לאישור. ״עוד משהו?״

שנינו הנהנו לשלילה.

״סבבה. אני כבר על זה״ הוא אמר ואז הישיר אליי את המבט.

״אני אביתר.״

״אייל״ עניתי ולחצתי אותה בחום.

״תודה על זה, אייל.״ הוא חייך אליי בהערכה, ״עד מחר אני כבר חורש את זה בזלעפות״

בזלעפות?

״בטח.״ עניתי בחיוך, ״אני כאן אם תצטרך עוד עזרה.״

הוא החזיר בחיוך מאושר מהנכונות שלי.

״אני גילי״

״היי גילי.״ אביתר הנהן והושיט אליה את ידו, ״נעים להכיר״

״אני מיד דואג להזמנות שלכם״ הוא התרומם ואסף את המחברת מהשולחן. ״דרך אגב, יש לכם מקום לישון הלילה?״

החלפתי מבטים עם גילי. מכה חדה הורגשה לפתע בברך הימנית שלי.

הנהנתי אליו לשלילה.

הוא תלש דף מהמחברת וכתב בו שם של הוסטל.

״אני שם כבר חודש, אחלה מקום. יש לו נדנדה עם הנוף הכי מטריף שתראו בחיים שלכם. אולי תבואו?״

גילי התנועעה בכיסא. הבטתי אליה בחיוך מלא ביטחון.

״אנחנו נגיע.״ לקחתי את המושכות, ואת הדף, ואישרתי מיד את ההגעה.

״יאללה, מעולה!״ אביתר ענה בהתרגשות והרים אליי את כף ידו. נתנו כיף באוויר, וצליל מהדהד נשמע מיד.

זאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, מפתיעה, מיוחדת ועמוקה באופן חסרת פרופורציה לאורך הזמן שנכיר. בעיקר היא תפתח לי דלת למקומות שלעולם לא חשבתי שאדרוך בהן.

יושב על נדנדה הצופה לעבר נוף עוצר נשימה של נקיקים עמוקים ברקע קניונים עוצמתיים, שדות ירוקים בקצוותיהן של הרים בצורות שנלקחו מסרטי המערב הפרוע, ופטרייה קטנה אחת, אכולה למחצה, בידי השמוטה לצידי, יכולתי להגיד בביטחון שההחלטה להגיע להוסטל של אביתר הייתה מהטובות בחיי.

*

המשכנו לעמוד במרכז השביל לדקה ארוכה, מתעלמים מהגשם שהצליף בנו ללא רחמים. צמד הדמויות הנוספות המשיכו להביט בנו מאחור, במרחק של כמה מטרים מאיתנו, בשתיקה מוחלטת.

״איבדנו את הדרך, מצאנו את עצמנו מטפסים על איזה הר משוגע.״ אביתר התחיל לתאר בנמרצות, מצביע לעבר האופק החשוך מאחוריו. ״ערן פתאום החליק, התחיל להתגלגל בלי סוף למטה. ואז שמענו קול פגיעה.״

הוא עצר להתנשף.

״לאט, הכל בסדר.״ שמתי את היד על הכתף שלו.

״פשוט זרקנו את התרמילים שלנו למטה והתחלנו לרדת אחריהם בחושך. שיפוע מטורף. מיכה איבד את זה לגמרי בדרך, בכה כל הזמן. חשבנו שאנחנו הולכים למות בכל רגע.״

הבטתי אחורה לעבר מיכה - הוא עמד בדממה, תמך בערן, ונראה עסוק במחשבות עם עצמו.

״לקח לנו שעה להגיע אליו.״ אביתר המשיך, ״זה היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים.״

הסטתי את המבט שוב לעבר צמד הדמויות שעמדו מאחורינו - ערן נתלה על מיכה בכניעה מוחלטת, מחזיק את רגלו השמאלית מורמת באוויר. מיכה לצידו, במבט מתאמץ, מתקן את האחיזה שלו בערן בכל כמה שניות.

התקדמתי לעברם את המטרים הבודדים שהפרידו בינינו.

״אתה בסדר?״ שאלתי את ערן. מיד זיהיתי גם את החבורות בפניו.

הוא הנהן. ״הרגל כואבת, נראה לי ששברתי אותה. אבל חוץ מזה אני בסדר״

הסטתי את המבט למיכה. הוא הוריד את שלו מיד מטה, מתחמק ממני בקנאות. הבנתי מיד על מה אביתר דיבר.

״צריך להגיע מהר לתחנת המעבר״ הסתובבתי לאביתר, ״היא נמצאת באחת החורשות בדרך. יש שם משרד קטן של השמורה״

״כן, הבוטקה הזה״ אביתר מיד אישר, ״יש שם גם רכב, אני זוכר. לשם בדיוק אנחנו רוצים להגיע״

״יש לפחות חמישה קילומטר עד לשם.״ אמרתי בדאגה.

אביתר הנהן בהסכמה. ראיתי את מיכה לובש מבט מיואש בזוית העין.

רציתי לעזוב הכל ולהצטרף אליהם. הרגשתי גם שאביתר מקווה לזה. אבל גם ידעתי שאם אני חוזר איתם אחורה, זה נגמר. אני מפספס את יעלי. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה, אחרי זה, אני כבר חייב לחזור לארץ. לא היה לי זמן ספייר, להפך, הייתי בגירעון.

הסתכלתי לעבר השביל חזרה. ואז על ערן עם הפנים החבולות. מבט נוסף לעבר המשך השביל שלי, ליעלי. ואז שוב על המבט השבור של מיכה.

ראיתי את אביתר עוקב אחריי, מנסה לפרוץ למחשבות שלי כמו האקר מיומן.

נקרעתי.

תמיד הרצונות שלי נבלעו ברגעים האלו, יורדים בעדיפות כמו נאשם שמקבל את גזר הדין ויורד במדרגות לעבר התא שלו בכניעה. זה היה בגללי. לא ידעתי אף פעם להגיד אותם, לעמוד על שלי. בעיקר כשזה היה אומר לפגוע באנשים שחשובים לי.

״אני חייב להמשיך, אביתר״

החלטתי הפעם אחרת. עיניו המאוכזבות של אביתר נפלו מטה כששמעו אותי.

״אני לא יכול לחזור אתכם.״

אביתר הביט בי בשתיקה. ידעתי שהוא מאוכזב.

״יש חורשה במרחק שעה מכאן״ סימנתי לו בכיוון שבאתי, ״פגשתי שם צמד גרמנים. תוכלו לעצור שם להפסקה, אני גם בטוח שיש להם עזרה ראשונה. הם גרמנים, יש להם הכל״

אביתר המשיך להקשיב בשתיקה. הוא הנהן כמבין.

הסתכלתי שוב על ערן, ואז על ענף עבה שהיה מונח לצידו על השביל.

״חכה רגע״ אמרתי לפתע, ״יש לי רעיון״.

שלפתי מכיס התרמיל את הסכין שלי, ומכיס אחר איזולירבנד חבלה שקיבלתי ממישל לפני שנפרדו דרכינו.

״אביתר,״ קראתי לעיניו הסקרניות, ״תעזור לי למצוא עוד ענף כמו זה,״ הצבעתי לו על הענף שהיה מונח לצד השביל. ״שיהיה דומה לו, עם ראש מפוצל בקצה״

התחלנו לסרוק את האדמה סביבנו במרץ, מיכה וערן עקבו אחרינו בסקרנות. דקותיים מאוחר יותר החזקנו זוג ענפים עבים וגדולים, מפוצלים בראשם כמו רוגטקה גדולה, ונראו כשידוך לא רע בתור זוג.

״יש לך מגבת? בגד? כל דבר שנוכל ללפף סביבם״

״כן. בטח״ אביתר ענה וניגש מיד במרץ לתרמיל שלו. הוא שלף מגבת וסווטשירט עבה וחזר איתם אליי.

״זה טוב?״

״מעולה.״ אישרתי.

לקחתי את אחד הענפים והצמדתי אותו לערן, מנסה למדוד את הגובה הרצוי מהקרקע. הוא חייך אליי בהבנה, והרים את ידו בכדי שאמדוד את הגובה הנדרש.

״עד כאן.״ הצמדתי את האצבע לענף והנחתי אותו מיד על הרצפה.

חתכתי את צמד הענפים לגודל הרצוי, והצמדתי את המגבת והסווטשירט כמשענת רכה בראשם, מלפף אותם עם האיזולירבנד סביב הענפים המפוצלים. הוספתי חתך קטן ומאוזן בצידי כל אחד מהם, בשביל שערן יוכל לאחוז בהם כידיות בזמן ההליכה. לבסוף, שייפתי את החלק התחתון של הענפים בכדי שיהיו שטוחים וטובים יותר כבסיס להליכה.

״מוכן.״ הכרזתי בגאווה אחרי שלוש דקות מאומצות, מניף את צמד הקביים המאולתרות שיצרתי.

מיכה וערן הביטו המומים.

״יה אללה!״ אביתר קרא בהתרגשות.

ערן לקח את צמד הענפים מידיי והניח אותם תחת השכמות, ואז החל מתהלך סביבנו במרץ. ״זה עובד אחלה. ממש עוזר״ הוא אישר תוך שהוא מקפץ בצעדים מדודים סביבנו.

״אמרתי לכם״ אביתר התקרב ושם את ידו על כתפי, ״הוא יודע לפתור הכל.״

חייכתי במבוכה.

״הלוואי ויכולתי לעשות את הדברים האלו כמוך.״ הוא הוסיף, מביט בי כמעט בהערצה.

מעולם לא חשבתי שמישהו יראה אותי ככה. אולי ההר הנוראי הזה באמת הצליח לשנות בי משהו.

נפרדתי מהחבורה לא לפני שהלבשתי את אביתר בפונצ׳ו מרשים ששידרג את הלבוש החובבני שהיה לו נגד הגשם. מיד לאחר מכן חזרתי שוב לצעידה המוכרת והבודדה שלי בשביל המטפס מעלה לעבר יעלי.

*

שבוע לטיסה של יעלי.

הימים עברו והייאוש רק גבר. בכל בוקר שפתחתי את עיניי, מספר הופיע למולי — 6...5...3...2…

לא היה דבר שיכולתי לעשות בשביל לעצור את הטיסה הזו.

לרגעים חשבתי להיות כמו עמוס פרחי, הערס הגדול ביותר שהיה לנו בבית הספר, רק להחליף את מגרש הכדורגל במסלול ההמראה, ולעמוד מול מטוס הנוסעים בדרישה — "אין יעלי, אין טיסה!".

אבל זה לא היה עובד.

בעיקר כי לעמוס תמיד הייתה גם סיגריה תלויה על שפתיו, שרשר זהב גדול על צווארו, ומבט מאיים שיכול היה באמת לגרום לטייסים לסגת. אצלי הכי קרוב היה שרשרת לב שבור וסוכריית סוס שחורה שיכולתי לשים בניסיון נואש לאיים.

התוכנית נגנזה.

והימים פשוט עברו בחוסר אונים.

היום האחרון לפני הטיסה היה הקשה ביותר. רציתי ללכת לראות את יעלי, להיפרד ממנה. להגיד לה שתשמור על עצמה מהאגוזים האלו שלא טובים לה לבטן. שלא תשים הרבה מלח בסלט אבוקדו שלה, כי הרופא אמר לה שהיא צריכה להפחית עם זה. ושתיקח הרבה גרביים חמות, כי תמיד קר לה בכפות רגליים בלילה.

אבל ידעתי שאסור לי.

זה רק יעשה את הדברים קשה יותר.

בלילה הזה הרגשתי בודד יותר מתמיד. הגנבתי מבטים תכופים לצד השני של המיטה, כמעט יכול לגעת בדמות שהשתקפה שם למולי, מחייכת. הכול היה שם. כל כך חי ונושם.

העצב והייאוש הציפו אותי. טבעתי בהם.

בשלב מסוים קמתי מהמיטה והלכתי למקלחת. שטפתי את הפנים והבטתי בראי אל הדמות שהשתקפה למולי. העיניים שלה היו של אדם שבור. ריק. שקיות כבדות שהיו לו מתחת לעיניים נראו כאוחזות ומושכות אותן מטה לעבר אבדון.

עצמתי את עיניי, חזק ככל שיכולתי. לפתע שמעתי את הקול של אבא —

״ילד, תראה כמה כלניות יפות יש לפניך. למרות שהכלנית הכחולה כל כך יפה, עדיין כל כלנית יפה בדרך שלה״

חייכתי לרגע. ואז פתחתי את עיניי שוב.

דמעה חמקה מעיני וזלגה לה על הלחי. לא ניגבתי אותה. גם לא את ההיא אחריה. נתתי לדמעות לזלוג כאילו זיהו את קריסת כלל המגננות וניתן האות לפרוץ החוצה ללא מחסומים. המשכתי להביט בראי במבט קפוא, כנוע.

זה היה רגע קטן של השלמה. של אבל.

הסתכלתי במראה על השותף העתידי שלי למסע הקשה, הכואב, ומלא אי הודאות שידעתי שעוד מצפה לי. ואז לקחתי עוד נשימה אחת אחרונה וחזרתי לחדר.

נשכבתי במיטה ונרדמתי מיד.

*

סיימנו את הערב בהוסטל של אביתר. זה היה לי ברור מההתחלה שכך זה הולך להסתיים. היינו עייפים מדי בשביל להתחיל לחפש מקומות נוספים ברחבי הכפר, ורצינו בעיקר לזרוק את המוצ׳ילות, להתקלח, ולסיים את היום המתיש והארוך שהיה לנו בדרכים.

ההוסטל נראה היה פשוט למדי — וילה רחבה בפאתי הכפר לצד שטח גדול ופתוח. המתקנים לילדים ופינות הישיבה שהיו פזורים סביב בחצר רמזו על בית משפחה שהוסב למה שהיה היום. לא היה בו מקום ליותר מ-20 מטיילים שהשתכנו בחדרים הפזורים בכל עבר, ונפגשו בעיקר בסלון ובמטבח שהיה נקי ומאובזר ברמה הבסיסית. השירותים והמקלחת היו גם כן נקיים ברמה סבירה. אני לא הייתי צריך יותר מזה.

״מה את אומרת?״ שאלתי את גילי בזמן שבחנה את אחד החדרים, מסתובבת באיטיות ובוחנת כל פינה כאילו הייתה בלש בזירת פשע.

גילי לא ענתה, רק עצרה והצביעה לי בדאגה לעבר אחת הפינות בחדר. עשביה לא ברורה הונחה שם כאילו מישהו חשב להרים מדורה ארעית.

נאנחתי. קיוויתי שזה לא ישבור אותה.

״לא נתחיל לחפש הוסטל אחר עכשיו״ היא אמרה ביאוש והתיישבה על אחת המיטות. ״בוא נעביר לילה אחד כאן ומחר נחליט אם להישאר. מה אתה אומר?״

הנהנתי לאישור.

גילי הניחה את המוצ׳ילה שלה על אחת מצמד המיטות שהיו בו והוציאה אנחת רווחה שנראה היה כי חיכתה יום שלם לפרוק.

אני חייכתי כי ידעתי שאפגוש את אביתר המסקרן שוב.

חזרנו לקבלה ואישרנו את החדר לנערה צעירה ומקומית, מלוכסנת עיניים ובעלת שיער ארוך וחלק כאילו נלקחה מפרסומת של שמפו, שהגישה לנו את המפתח בחיוך צנוע.

״תרגישו חופשי לקחת מה שאתם רוצים מהמקרר של המטיילים״ היא הוסיפה באנגלית נקייה להפליא, ״אנשים משאירים שם דברים בשביל אחרים.״

הודינו ואספנו ממנה את המפתח לחדר. לאחר שפרקנו את המוצ׳ילות, התקלחנו, והתארגנו בחדר, העברנו את שעות הערב המוקדמות במנוחה קצרה על מיטות העץ העתיקות והחורקות למדי שהיו בחדר.

*

חלמתי על יעלי.

היא הייתה יפה בדיוק כמו הפעם הראשונה שראיתי אותה, עם העיניים הגדולות והירוקות שלה מביטות בי.

היא עמדה במרחק, על תלולית קטנה של חול באמצע שדה ירוק ופורח, ונופפה אליי בהתלהבות שאגיע.

חייכתי אליה מיד חזרה. התרגשתי. ואז התחלתי ללכת לכיוונה במרץ.

אך יעלי נשארה במרחק.

הגברתי את המהירות, ממשיך להביט בה בזמן שאני מקפץ בין גבעולי הדשא שהקיפו אותי, אך לא הצלחתי להתקרב.

זה היה מבלבל.

החיוך שלה החל לפתע להיעלם, ומבט של דאגה הופיע.

נלחצתי.

התחלתי לרוץ בכל הכוח, רומס כל דבר שהיה בפניי, מנסה לתפוס את תשומת הלב שלה בעיניי.

"אני בא, יעלי!" צעקתי לה בכל הכוח, "אל תדאגי, אני בא!"

אך שום דבר לא עזר. לא הצלחתי להתקרב אליה.

בשלב מסוים נעצרתי בתסכול, ורכנתי עם ידיי על הברכיים, מתנשף בכבדות מהמאמץ. הרמתי את המבט שוב ליעלי, להראות לה שאני איתה. לא מוותר.

היא אמרה משהו.

כיווצתי את עיניי והתרכזתי בשפתיה הזזות לאיטן, מנסה ביאוש להבין את המילים. אך לא הצלחתי להבין כלום, היא הייתה רחוקה מדי. הסטתי את המבט שוב לעיניה. הן הפכו עצובות. כמו השלימה עם כך שלא אצליח להגיע.

התעוררתי.

מזיע. מבוהל. מתנשף. הכל היה כל כך אמיתי.

קמתי במהירות מהמיטה לעבר המקלחת ושטפתי את הפנים, עדיין מתנשף בכבדות.

הרמתי את המבט לראי, הדמות שהביטה בי נראתה המומה לגמרי.

״אני יודע,״ אמרתי לה בהבנה, ״היום הטיסה של יעלי.״

היא המשיכה להביט בי בדממה.

אולי בכל זאת אלך להיפרד ממנה?

הדמות נענעה את ראשה לשלילה.

״אולי לשנייה אחת, רק לנופף לה לשלום לפני שהיא עוזבת?״

אך הדמות רק המשיכה באותה תנועה לשלילה.

הורדתי את הראש בהבנה. בכניעה.

ואז חזרתי לחדר, הוצאתי מהארון את חולצת הדייגים הכי יפה שלי, והחלטתי שאני אהיה העובד שהתלבש הכי יפה למשרד היום.

*

הגעתי לעבודה מוקדם מהרגיל. עבדתי במרץ, מספיק לעשות בחצי יום מה שלא עשיתי במשך שבועיים. נמנעתי משיחות מזדמנות עם אנשי המשרד, לא עצרתי להפסקות קפה, ואף דילגתי על ארוחת הצהריים בלי לשים לב.

הייתי במצב אוטומט, משהו בין מקצוענות שיא להדחקת שיא. משהו בוודאות ניצח שם. מה שבטוח, כי רק לקראת השעה שתיים, כשהטלפון בשולחן שלי צלצל לפתע, הורדתי את העיניים בפעם הראשונה מהמסך וחזרתי למציאות.

הצג הראה מספר לא מוכר. סיננתי מיד.

לא היה לי זמן או אנרגיה לשיחות מיותרות.

דקה מאוחר יותר, המחסן שלח אותי להביט שוב במספר שנשאר בצג הטלפון כ״שיחה שלא נענתה״.

"03-9713230"

התלבטתי לרגע.

ואז לחצתי ״התקשר בחזרה״.

שישה צלצולים ארוכים לאחר מכן, מישהו ענה.

"הלו?" טון גברי כבד נשמע בצד השני של הקו.

התאכזבתי.

"הלו?!" נשמע בפעם השנייה, והפעם בקשיחות יתרה.

"הא, סליחה.״ התעוררתי מהקיפאון, ״עם מי אני מדבר?"

"זה טלפון ציבורי, חבר. את מי אתה צריך?"

טלפון ציבורי?

"איפה הטלפון הציבורי הזה?"

"נמל התעופה..."

"...בן גוריון" השלמתי אותו מיד.

שיט.

"יש משהו שאני יכול לעזור?" הוא שאל.

איזה אידיוט אני.

"הלו?!" נשמע שוב הקול ומיד לאחר מכן השיחה נותקה.

הנחתי את הטלפון במקום והסטתי את המבט לחלון שהשקיף החוצה מהמשרד. התפללתי שיש לי עדיין עוד סיכוי.

נסעתי כמו זומבי בפיג׳ו הישנה של אבא, מרגיש את הגוף שלי כחיית טרף - חד, ממוקד, לא עושה אף טעות.

"למה לא עניתי?" המשכתי להגיד לעצמי בחזרתיות מייאשת. כעסתי על עצמי. הרגשתי אידיוט. רק קיוויתי שאספיק עוד לראות את יעלי.

הגעתי לטרמינל והחניתי את הפיג׳ו בחניה הקרובה ביותר לכניסה. יצאתי במהירות ונכנסתי בשער הנוסעים, מחפש אחר לוח הטיסות היוצאות. זיהיתי אותו מיד ורצתי לכיוונו בייאוש.

הייתה טיסה אחת לבואנוס איירס בצג -

יציאה משוערת: 17:15.

הסתכלתי על השעון בחלק התחתון של הצג - 17:26.

סרקתי את הלוח בתקווה להודעת התעכבות.

"לפי המתוכנן" היה רשום בבירור, עם אצבע משולשת מצוירת כלפיי.

שיט.

רצתי לדלפק שהוצג במסך - הוא היה ריק מאנשים, אך פקידה צעירה ומאופרת יתר על המידה עדיין איישה אותו.

הסברתי לה מיד את הבעיה.

"אני מבינה.״ היא הנהנה בדאגה, ״והיא חייבת את התרופות האלו"

אולי לא בדיוק את הבעיה, אבל בגדול.

"אני חושבת שזה מאוחר מדי אדוני. אתה לא יכול להגיע לשם."

תשובה לא טובה.

לחשוב מהר, לחשוב מהר.

עמוס פרחי?

"על איזו טיסה הוא מדבר, נורית?" נשמע לפתע קול בס מאחוריי. הסתובבתי מיד. למולי עמד טייס מבוגר, לבוש בקפידה, שהביט בי במבט רציני.

"לבואנוס איירס" הפקידה ענתה לו בקול מעט מפוחד.

הוא חשב לרגע, מגרד באיטיות את ראשו כמהרהר. "זה בסדר. אני אקח אותו." הוא אמר לדיילת המופתעת והביט לעברי, "בוא. רק תישאר צמוד אליי"

הנהנתי בצייתנות ומיד התחלנו צועדים בנמרצות לכיוון אולמות הנוסעים.

עקבתי אחר הטייס בצורה עיוורת, ולמעט עצירה קלה לבדיקת אבטחה, דילגנו על שלל המעברים בעזרת כרטיס מגנטי שהיה ברשותו. כשהגענו לבסוף למסופי הנוסעים מאיזו דלת אחורית ומסתורית, הרגשתי את הלב שלי דופק בעוצמה. ידעתי כי מאחורי כל פנייה, כל עמוד, כל דלפק - יעלי יכולה להופיע.

זה היה הכי קרוב ליעלי שהגעתי כל כך הרבה זמן.

הטייס סימן על מסך גדול שהיה לפנינו - ״זה השער שלנו, C6. בוא מכאן" הוא הצביע על הכיוון ומיד המשכנו יחד בכיוונו.

העפתי מבט זריז בשעון - 17:30.

שמישהו יאחר מהדיוטי פרי, בבקשה.

"זה ממש שם." הצביע לי הטייס בשלב מסוים ואני ניתקתי ממנו מגע והתחלתי לרוץ באמוק שלא היה מבייש את טובי הרצים ביבשת. או אולי דווקא כן. הגעתי לשער העלייה והבטתי סביב - המסוף היה ריק מנוסעים, למעט צמד פקידות שעמדו להן מאחוריי דלפק המסוף.

"הטיסה כבר יצאה?" שאלתי אותן מתנשף.

הם הביטו בי משתאות וסימנו לי יחדיו לעבר החלון. התקרבתי אליו באיטיות, הוא צפה החוצה לעבר מסלולי ההמראה.

המסלול היה ריק. נשארו בו רק כמה אנשי צוות-קרקע שאספו דברים מהרצפה.

הצמדתי את פניי לשמשה.

"פאקינג סרט אמריקאי." אמרתי כלא מאמין, דופק את ראשי שוב ושוב בשמשת החלון, "פאקינג סרט אמריקאי."

פספסתי.

ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות עכשיו.

בעצם…

הסתובבתי במרץ לפקידות. "יש לכם דף וטוש להלוות לי?"

"לא" הם ענו מיד.

זהו. עכשיו זה נגמר באמת. לא היה לי מה לעשות יותר.

פספסתי את יעלי שלי.

*

הרגשתי אידיוט.

הרגשתי שמשהו חשוב מדי ברח לי בין הידיים.

צעדתי חזרה לפיג׳ו הישנה בדכדוך, מרגיש שכבת אדישות עבה עוטפת ומנתקת אותי מהעולם. כשהגעתי לרכב, חיכתה לי הפתעה על השמשה הקדמית - דו"ח חנייה הונח שם בגאווה, מתנפנף לו ברוח כאילו היה לשון שיצאה החוצה בהקנטה. שלפתי אותו מהמגבים בחוסר אכפתיות -

"אייל שלום, חיפשתי את היבלת הכי גדולה מבין אצבעותיך ודרכתי עליה בחוזקה. לאחר מכן עברתי עליה בשנית בצעדי ריקוד. בתודה מראש, השוטר גבאי."

פתחתי את דלת האוטו ונכנסתי פנימה, זורק את הברכה לתחתית המושב השני כאילו הייתה עלון פרסומת שהודבק לי לחלון ויהפוך עכשיו לסמרטוט ארעי בבוא היום.

שום דבר כבר לא היה משנה. לשום דבר לא הייתה משמעות.

נשענתי עם ראשי לאחור על המושב, מסתכל על התקרה המרופטת של הפיג׳ו. נשכתי את השפתיים בחוזקה, מנסה להרגיש משהו. כל דבר. אבל לא היה שם כלום.

הדבר היחיד שנותר הייתה מחשבה אחת, מלוטשת כמו יהלום בחלון ראווה -

מתחיל עכשיו פרק חדש בחיי.

פרק בלי יעלי.

*

הבוקר שאחרי.

המחסן מעביר לי הבהרות חשובות לגבי החיים החדשים שלי-

עיניים ירוקות ומחייכות כבר לא יעירו אותי עם צביטות בכרס הקטנה שלי.

אין למי להתמרמר על הרעש שעושה משאית הזבל בשעת בוקר מוקדמת.

לא תהיה לי בארוחת הבוקר תוספת של חתיכות תפוח מקולפות בשביל להתחיל את הבוקר "עם הטבע".

אין חיבוק ביסלי-במבה בסוף כל יום.

מעכשיו יש לי אותי. ורק אותי. וזהו.

ואין לי יותר את התירוץ שזה זמני.

יעלי איננה.

התיישבתי לאכול את ארוחת הבוקר. הדירה הייתה שקטה לגמרי, ובחוץ החלו להישמע רכבים של משכימים בדרכם לעבודה. אף פעם לא שמעתי אותם טוב כל כך כמו הבוקר הזה.

אכלתי בחוסר מרץ, מזיז את הידיים כמו מכונה מתוכנתת ונטולת רגש לחלוטין. האדישות הזו, היא חלחלה אליי לכל מקום. משתלטת. רציתי לנתץ את הקליפה הקשה שחבקה אותי, אבל לא ידעתי איך.

הייתי חסר כוחות. כבוי. כאילו הגוף יצא להדממה ואין עם מי לדבר.

חזרתי לחדר ונשכבתי על המיטה.

נרדמתי לחודש.

*

כרמל התיישבה על הספה למולי והחלה לגלגל לעצמה סיגריה. היא לא דיברה, רק הגניבה אליי מבטים בכל כמה שניות, בודקת דופק.

״זה בסדר שאתה מרגיש ככה,״ היא אמרה לפתע, ״תעשה מה שטוב לך. מה שמרגיש לך נכון״.

כרמל ניסתה להקל את התחושה הכבדה והמעיקה של האדישות שהציפה אותי. אבל זה היה ללא הצלחה. הרגשתי שנמאס לי מהכל.

״הבאתי לך משהו לנשנש״

״אני לא רו…״

״שוקולד אגוזים״

״עם הפצפוצים הקטנים האלו מלמעלה?״

כרמל חייכה לאישור.

מתחתי את היד לכיוונה, פותח את כף היד לרווחה. היא שלפה את השוקולד מהתיק שלה והניחה אותו בידי כאילו היה מנחה לרבי מלובביץ׳.

״אני מאוד אוהב את הפצפוצים האלו״ סימנתי לה.

״אני יודעת.״ היא אישרה בשנית.

פתחתי את החפיסה והכנסתי שורת קוביות שוקולד לפה.

״אייל, למה שלא תנסה ללכת לטיפול?״ היא זרקה לפתע לחלל והחלה מיד ללקק את דף הגלגול כמו מנסה להסתיר את הפה שפלט את המילים.

״טיפול?״

״כן, אולי תנסה.״ היא המשיכה ובחנה את המבט שלי, ״אתה לא הראשון שעובר פרידה. אולי תקבל כלים שיעזרו לך להתמודד עם זה טוב יותר״

״אני לא צריך כלים״ עניתי ברוגז, ״אני רוצה את יעלי.״

כרמל הוציאה אנחה גדולה. היא הבינה אותי.

״בוא לחלון״ היא פקדה, מסמנת לי לעבר החלון הגדול בסלון. מיד התרוממנו ועברנו לצד השני של החדר.

פתחנו לרווחה את החלון הגדול, והתיישבנו על המסילות הרחבות בתחתית שלו. זה היה המנהג הקבוע שלנו. כל אחד תפס את הצד שלו, ויחד הבטנו החוצה לעבר הרחוב כמו צמד אסירים המביטים אל העולם דרך חלון קטן בתא.

״אני מכירה מישהי טובה. מרגיש לי שהיא תתאים לך, תבין אותך.״

המשכתי להביט לרחוב בשתיקה. זו הייתה הדרך שלי להראות לכרמל שאני לא מעוניין.

כרמל הצטרפה אליי למבט החוצה לרחוב. ״אתה יודע, אף אחד לא מבטיח שיהיה בסדר.״ היא הדליקה את הסיגריה ולקחה שאיפה גדולה, ״אני מתכוונת, אם אתה לא תעשה דברים לשנות את המצב, הוא לא ישתנה.״

היא נשפה את העשן החוצה. תמיד הנשיפה הראשונה שלה מהסיגריה הייתה עוצמתית במיוחד, ועשן לבן וסמיך התפזר לו מיד בכל עבר.

״אתה האחראי הבלעדי על האושר שלך.״ היא המשיכה, ״ה-ב-ל-ע-ד-י״

״אם אתה לא תשנה את המצב, הוא לא ישתנה״ היא הרימה את ידה לוודא שלא פספסתי את דבריה.

הסטתי את העיניים מטה.

כרמל הכירה אותי, היא ידעה כי ארשת האדישות שהייתה על פניי שיקרה, והכל גועש אצלי בפנים.

״למה שאני אצטרך את זה?״

״כי אתה רואה את הסיטואציה רק מהעיניים שלך.״

״לא מסכים. תני לי דוג…״

״אתה לא מבין שיעלי נפרדה ממך.״ היא חתכה אותי בחדות.

נשכתי מיד את שפתיי באינסטינקט של הישרדות.

״אתה מתנהג כאילו המילים לא יצאו מהפה שלה, כאילו לא היא זו שפגעה בך.״

לקחתי נשימה עמוקה.

הושטתי לפתע את היד לכרמל, רומז לה להעביר אליי את הסיגריה.

״מה?״ היא הופתעה, ״שכח מזה.״ היא הדפה את היד שלי באגרסיביות.

״שוקו-בו,״ היא פנתה עליי בכינוי שהודבק לי בתיכון בשל אהבתי הרבה לגלידה, היא הייתה עושה כך רק שרצתה לתפוס את תשומת הלב שלי בצורה אבסולוטית.

״אתה מדבר כאילו יש את יעלי - המדהימה, האהובה שלך, המושלמת, ויש דמות נוספת בסרט שלכם, אחרת, לא יעלי, מין דמות משנה שהשתלטה על הסצנה ונפרדה ממך.״

הורדתי את הראש בייאוש, מכדרר את הסנטר על החזה כאילו היה כדורסל מנופח היטב.

״אני לא אדע מה להגיד שם.״ שברתי לבסוף את השתיקה, מרים את הראש שוב לרחוב.

״היא תוביל אותך, אל תדאג. זה התפקיד שלה.״

כרמל איפרה את הסיגריה במאפרה המאולתרת, כוס חד פעמית עם מעט חול מהאדנית בתחתית, ואז הביטה בי, ״אני גם לא האמנתי בטיפול בהתחלה.״ היא משכה בכתפיה, ״אתה יודע מה אני חושבת על אנשים שאוהבים לדבר, או כאלו שמנסים להטיף״

היא אספה את הסיגריה שוב לפיה.

״אבל לפעמים צריך מישהו שיראה את הסיטוא...״

״אני אחשוב על זה״

חיוך קטן התגנב מתחת לשפתיים שעטפו את הסיגריה באהבת אמת.

הושטתי את היד שוב לבקש את הסיגריה.

״עוף מפה, טמבל.״ היא הכתה ביד שלי והעיפה אותה לאחור, ״נראה לך שאתן לאח הקטן שלי להתחיל לעשן״

היא צחקה לעצמה, ״תאכל עוד מהשוקולד פצפוצים שלך.״

*

״אייל, רונן ואני רוצים לדבר איתך. אתה רוצה להגיע למשרד שלו לרגע?״

כך התחיל עוד יום עבודה סתמי שלי במשרד. רינת, מנהלת ה-HR במחלקה, עצרה לצד השולחן שלי ובחיוך מאומץ להפליא פיתתה אותי להגיע למשרד של רונן, מנהל הצוות, כאילו היה בית עשוי ממתקים ולי קוראים עמי.

רונן מאוד אהב אותי. למרות שהיה לו צד נוקשה ובלתי מתפשר, היה לו גם צד קליל, כזה שהיה גורם לנו להשתטות לעיתים יחד במשרד. ברגעים שהיה רוצה לדבר איתי, לרוב היה פשוט צועק ״תגיע, ליצן״ מהצד השני של המשרד, לבטח לא שולח את רינת לקרוא לי.

ולמה היא צריכה להצטרף?

משהו צלצל לא טוב. ניסיתי לא לקפוץ למסקנות.

״כן, בטח. מיד מגיע״ סימנתי לה בידי.

נעמדתי על סף המשרד הפתוח של רונן, והבטתי פנימה, מחכה לאישור להיכנס.

רונן ישב מאחורי שולחן העץ הרחב שלו, שלושה מסכים למולו, ומבט רציני וחדור מטרה בעיניו. זה היה המראה הרגיל שלו, לא התרגשתי מכך. רינת ישבה בכיסא לצד השולחן, רגל על רגל, מביטה בי בהתרגשות כאילו עליתי לסצנה הראשונה של הצגה בתיאטרון.

״כנס, כנס. מה אתה עומד שם?״ רונן סימן לי מיד.

סגרתי את הדלת מאחוריי והתקדמתי באיטיות לעבר הכיסא הריק שהיה למולו, מנסה להרגיש לאן נושבות הרוחות. הרוח היחידה שהרגשתי הייתה משב לוהט מכיוון התנור.

התיישבתי.

"אייל, מה שלומך?" הוא פתח מיד את השיחה.

הנהנתי בחזרה. "בסדר."

"תקשיב." הוא המשיך, "אני אחתור ישר לנקודה."

הנה זה בא.

"אנחנו מאוד מעריכים אותך כאן, אתה יודע את זה, נכון?"

רינת הנהנה מהצד, יכולתי להישבע ששמעתי אותה אומרת ״תאכל קצת מהממתקים בינתיים. זה יעשה לך טוב.״

רונן התקרב ורכן על השולחן, "ואני מודע שעוברת עלייך תקופה לא פשוטה.״

״כולנו מחבקים אותך.״ רינת הוסיפה מהצד.

״הבעיה שיש הרבה משימות שאתה מאחר איתן, לחלקן אתה בכלל לא מגיע. אתה יודע שאנחנו בלחץ מטורף, עם המון דברים לסיים לסוף הרבעון״

הקשבתי בדממה, נמס מחום התנור הלוהט.

״הצוות תלוי במשימות שלך, אתה יודע את זה.״ הוא נשען לאחור, ״אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ככה.״

לא נשמע כיוון טוב. איפה תמי כשצריך אותה?

״תראה אייל,״ הוא רכן שוב על השולחן והנמיך את קולו, ״כולנו יודעים מה אתה שווה ומה אתה יודע לתת, אין כאן בכלל ספק. אבל גם ברור שהראש שלך לא כאן. ואני לא מדבר על הפריזורה שגדלה לך עליו״

״אף אחד לא אומר פריזורה״ חתכתי אותו, ״בשום מקום בעולם.״

הוא הרים את ידיו מיד בכניעה. רינת הסכימה. הלוואי והיא הייתה נכנסת לתנור.

״אני בסך הכל אומר שאנחנו חייבים לעשות שינוי.״

שינוי?

״אני רוצה להציע משהו.״

צליל פתיחת דלת התנור נשמע ברקע.

״קח לך שבועיים חופש.״

״מה?״

״קח שבועיים חופש.״ הוא חזר בשנית, ״תנשום, תעשה מה צריך בשביל לחזור לעצמך. אני אדבר עם הצוות ונחלק את העבודה שלך ביניהם, וכשתחזור תיקח את הדברים שוב אלייך.״

"שבועיים חופש?״ הבטתי בו במבט הכועס ביותר שלי, ״באמת?״

רונן משך בכתפיו. "אי אפשר להמשיך ככה, אייל."

"רונן, זה די מפתיע אותי." התחלתי את תוכנית ההגנה, תורו עכשיו היה להביט בי בשתיקה.

"שתדע, אני כועס."

הוא הנהן חזרה.

״אני ממש ממש כועס.״

"אני מבין."

נגמרה לי תוכנית ההגנה.

התחלתי לאלתר.

"אולי משהו קרה לי בגלל השוקולד שהבאת מהטיול שלך ביוון.״

רונן ורינת הביטו בי בהשתאות.

״לא יודע מה היה בו. המרקם שלו.״ המחשתי בידיי, ״הוא היה בררה"

״אף אחד לא אומר ברר..״

"וגם אני זה שאכלתי את הכל״ לא נתתי לו להשלים את המשפט, ״למרות שאמרת בפירוש לא לאכול יותר מאחד בשביל שישאר לכולם."

"זה היה ברור שזה אתה"

"אבל הלשנתי על רינת."

היא מיד התרוממה בכיסא בהפתעה.

"אבל בזמן הזה היה מרוח לך שוקולד על האף."

שיט.

חייב לאכול יותר מסודר ברגעים האלו.

״עמי, כנס לתנור.״ רינת עצרה את הדיון.

מה?

״שם. קדימה. כנס״ היא הצביעה לי על הכיוון. רונן חיזק אותה והנהן כמסכים.

אנחה ארוכה יצאה ממני בכניעה. התרוממתי מהכיסא והתקדמתי לאיטי לעבר הדלת, מרגיש את החום כבר מטרים ספורים לפני שהגעתי אליה.

ואז נעצרתי.

הסתובבתי אליהם בדרמטיות. לא יכולתי להישאר חייב.

״אני לוקח איתי את כל הגומי-חביתה שיש במשרד״

״זו ביצת עין, לא חביתה״ רינת תיקנה אותי מיד.

אני שונא מכשפות.

סגרתי את הדלת מאחוריי ויצאתי מהמשרד בחזרה לדירה.

*

חזרתי הביתה מתוסכל. לא באמת כעסתי על רונן ורינת, הבנתי אותם לגמרי. הם צדקו, עשיתי את המינימום הנדרש בכל יום בעבודה, לפעמים גם פחות מזה. רציתי רק לסיים את היום, לחזור לדירה, ולהתיישב על הספה למול הטלוויזיה.

לא באמת צפיתי במשהו, סתם בהיתי בה. היו פעמים שמצאתי את עצמי למול החדשות בערבית, עוקב אחר מילות המנחה באדישות מוחלטת. בשלב מסוים אפילו למדתי לזהות את הפינות הקבועות בה.

נכנסתי לדירה והנחתי את התיק על השידה בכניסה. רציתי לכעוס, רציתי להיעלב מהחופשה הכפויה הזו. אבל האמת היא שלא הרגשתי דבר. שכבת האדישות שעטפה אותי כמו חליפת אסטרונאוט בחלל, עשתה את עבודתה כראוי, מונעת מכל דבר חיצוני לגעת בי.

התרסקתי על הכורסא כאילו צנחתי עליה מהתקרה, נמרח לכל כיוון בחוסר תכנון משווע. נותרתי בתנוחה שלא הייתה מביישת לוליין מאומן היטב, מביט הפוך על הקהל תחתיו. ראשי היה בצד הכורסא, סנטימטרים מהקצה, מביט הלאה לעבר המשך הדירה.

לא יודע כמה זמן נשארתי כך. רק דפיקות מפתיעות בדלת הקפיצו אותי מהקיפאון, והתרוממתי מיד בחיפזון.

ניגשתי אל הדלת בצעדים קטנים ומדודים, מנסה להגיע אליה מבלי להסגיר את עצמי. הסטתי את מכסה העינית והצצתי בסקרנות.

אמא.

היא פשוט מרגישה כשמשהו רע קורה.

הוצאתי אנחת רווחה ופתחתי את הדלת.

"היי איילי" היא נישקה אותי מיד ונכנסה במרץ עם שלל שקיות לדירה. "אתה נראה מצוין!" היא זרקה לאוויר לפני שנכנסה למטבח והניחה את המצרכים שהביאה. "ממש יפה לך הזקן, נותן לך מראה רציני וקשוח."

ידעתי את זה.

"כמו עודד מנשה, בהצגה הזאת שראינו פעם"

תודה אמא.

"אז איך העניינים, מה חדש?" היא חזרה לסלון והושיטה לי כוס של מיץ תפוזים.

"לא הרבה." עניתי בחוסר חשק. "העיפו אותי היום מהעבודה לשבועיים."

"למה?" היא קפצה ממקומה, "אני לא מאמינה."

"כן, גם אני לא." אמרתי, מתקשה להבין מה בדיוק קרה שם היום.

סיפרתי לאמא על השיחה עם רונן ורינת. היא הקשיבה בסבלנות, מקמטת את פניה בכעס ומתקשה לקבל את הבשורה.

"זאת יעלי" היא אמרה לבסוף לאחר שתיקה קצרה.

הרמתי את המבט אליה.

עוד חשבתי לנסות לעשות הצגה, אולי אף להאשים שוב את השוקולד של רונן, אבל ויתרתי מהר.

הנהנתי מיד כמודה.

אמא התאמצה לחייך ושמה ידה על הברך שלי. "רק מי שהיה מאוהב ונשבר לו הלב, מבין כמה אהבה חזקה." ״אבל אתה חייב לנסות להמשיך הלאה איילי, עברו כבר כמעט חודשיים" היא טפחה קלות על הברך.

הורדתי את הראש בכניעה.

לפתע אמא התרוממה והחלה מסתובבת ברחבי דירה, עקבתי אחריה במבט מסוקרן. היא נעצרה לצד התמונה היפה ביותר בבית, מונחת לצד הטלוויזיה, גאה ואיתנה, הייתה התמונה שלי עם יעלי בכנרת.

אמא הישירה מבטה אליה לכמה שניות.

"אייל, אני חושבת שעדיף יהיה אם תוריד את התמונה הזאת.״ היא אמרה בעיניים דואגות, ״זה מה שעוצר אותך. זה מה שלוקח אותך אחורה כל הזמן ולא נותן לך להמשיך הלאה"

"אמא, אני לא רוצה.״ עניתי מיד, ״אני גם לא חושב שאני יכול לעשות את זה."

"אם אתה לא יכול לעשות את זה, אז אני אעשה את זה בשבילך." היא אמרה בהחלטיות, ואספה את התמונה לידיה.

הזדקפתי מיד בכורסא, ממשיך לעקוב אחריה בתדהמה.

״אני לוקחת אותה.״ היא אמרה בפנים חתומות, ואז ניגשה אל התיק שלה שהיה מונח על השולחן, והניחה אותה בפנים.

נבהלתי.

הרגשתי כאילו לוקחים לי את יעלי.

"אמא, תחזירי את התמונה למקום"

"אייל, אני לוקחת את התמונה."

"אמא!" התחלתי מאבד את הסבלנות, "תחזירי את התמונה!"

לא התכוונתי לוותר. הרגשתי שזאת מלחמה על יעלי.

אך אימא לא הקשיבה. היא החלה ללכת לכיוון הדלת.

"אני מצטערת, איילי. אני לוקחת את התמונה"

ואז זה קרה.

"אמא! תחזירי את התמונה, עכשיו!" צעקתי בכעס, מתרומם מהכורסא לעברה.

שתיקה.

מעולם לא צעקתי על אמא שלי. לעולם גם לא חשבתי שזה יקרה.

אמא הסתובבה והביטה בי המומה.

רגע לאחר מכן שלפה את התמונה מהתיק והניחה אותה על השולחן, הסתכלה עליי במבט נעלב ויצאה מהדירה בלי להגיד דבר.

הדלת נסגרה.

המשכתי להביט בדלת הסגורה בפנים קפואות. הייתי המום. מה עשיתי עכשיו?

ואז ברגע אחד נשמטו הרגליים שלי והתיישבתי על הרצפה, בדיוק במקום בו עמדתי. הנחתי את הראש בין הידיים, ונתתי לדמעות לפרוץ החוצה ללא שליטה.

הרגשתי שאני מאבד כל חלקה טובה בחיים שלי.

גררתי את עצמי מעט לאחור, והשענתי את הראש על קיר הסלון. נשארתי לשבת כך לעוד שעה ארוכה. דומם.

לבסוף התרוממתי, אספתי חולצה ארוכה מהמתלה בכניסה ויצאתי מהדירה. לא היה לי מושג לאן, אבל הייתי צריך לצאת החוצה. ומהר.