‎המשכתי לטפס במעלה
‎השביל שהיה נראה
‎עוד למרחקים.

השעות עברו ולא נעצרתי אפילו לרגע. הרגליים שלי היו מותשות, וכאבים חזקים בכתפיים רק הלכו והתחזקו מהמשקל הכבד של התרמיל.

לא נתתי לעצמי לחשוב על זה.

לא היה לי זמן. הייתי חייב להגיע לפסגת ההר הנוראי הזה.

בעוד אני מטפס, הרגשתי טיפה נופלת על האף. התעלמתי. לא רציתי להאמין. טיפה נוספת על היד, ואז רעש נקישה הגיע מגב התרמיל.

זה התחיל להיראות רע.

מצמצתי בעיניים והבטתי סביב בדאגה. משב הרוח התחזק, וטיפות הגשם החלו מנצנצות מכל כיוון.

נעמדתי לרגע, מביט בדאגה על המתרחש סביבי.

"זה לא קורה לי." הנהנתי כלא מאמין, "זה לא באמת קורה לי..."

המשכתי לצעוד באיטיות בעוד הגשם המשיך והתחזק, מביט מטה על רגליי שהתקדמו בשביל הצר, צעד אחר צעד, באיטיות ובתשישות נוראית.

ניסיתי להתנתק. מהכל.

ברק האיר לפתע את השמיים והקפיץ אותי בבהלה. כל השערות בגופי עברו יחד ל"דום". שניות לאחר מכן, רעם אדיר הצטרף לחגיגה והותיר אותי בפה פעור. זה היה האות הרשמי להפיכת הגשם למבול גדול וחסר רחמים.

נעצרתי שוב.

הפעם הסתכלתי סביבי בייאוש גמור. זה היה כבר יותר מדי בשבילי.

הרגליים החלו רועדות ובשנייה אחת לפתע קרסו. עם התרמיל עליי, מצאתי עצמי על הברכיים בכניעה מוחלטת, שוקע לאיטי בבוץ. כמו סוללה שנטענה לפתע במטען חשמלי אדיר, הרמתי את ידיי גבוה לשמיים והוצאתי מעצמי את הצעקה הכי חזקה שנשמעה אי פעם בדרום אמריקה-

"לללללללללמממממממממה?!!!"

צעקתי בכל כוחי.

"למהההה זהההה מגיעעעע ליייי?!!!"

הכל החל מתפרץ ממני בזעם.

נשמתי בכבדות, מוציא אוויר כמו אגזוז עייף של משאית מטפסת. הרוח החזקה המשיכה ונשבה בעוצמה, מרעיפה עליי את ההרגשה שיש שם מישהו שעוקב אחרי בסקרנות, מלווה אותי בכל צעד.

העברתי את המבט שוב אל הגוף ספוג המים שהיה שקוע עכשיו בשלולית בוץ גדולה.

"מה אני עושה פה?..." שאלתי את עצמי, הפעם בשקט. הטבע הגועש סביבי בכעס נעצר לרגע והקשיב לי בדממה. ניגבתי את פניי מטיפות הגשם והסתכלתי שוב מעלה, הכי רחוק שיכולתי, מבין העננים האפורים.

"תסביר לי...״ שאלתי בקול שבור וכנוע, ״איך אני מוצא את עצמי בדרום אמריקה, על הר עצום...בגשם מטורף... מחפש בחורה שאין לי מושג באמת איפה היא?!..."

לא היו תשובות הגיוניות לשאלות שלי.

"מה לכל הרוחות אני עושה פה?!!!" שאגתי שוב אל העולם, "...ולמה לא היה כתוב לי מעיל גשם ברשימה?!!!!!!!!!"

זאת הייתה נקודת השבירה במסע הארוך והמפרך שלי ליעלי.

כבר לא היו לי כוחות. הייתי רעב, תשוש, ורטוב בכל גופי.

ואז השתתקתי.

התיישבתי בהשלמה על האדמה הרטובה ונתתי לגשם לחדור לכל מקום יבש שעוד נשאר בגופי. במאמץ אחרון הורדתי את התרמיל מהגב והנחתי אותו לצידי. נאנחתי בתשישות, מקשיב לדופק שלי הולם בעוצמה, אוסף את שארית כוחותיו על מנת להמשיך ולתפקד.

הייתי שבור.

אספתי את התרמיל לחיקי ועטפתי אותו בידיי כמו היה צעצוע בידיו של ילד קטן המגן עליו בקנאה. ישבנו שנינו בשתיקה, מקשיבים יחד לנשימות הכבדות שלי. באותם רגעים של שקט אמיתי ברקע רעש אדיר, חיפשתי ביאוש אחר זקיק קטן של אנרגיה שיעזור לי להמשיך לטפס.

כמו דחף טבעי, הרמתי את ידי התשושה והכנסתי אותה לתא הצדדי בתרמיל. הוצאתי ממנו שני דברים קטנים אך בעלי משמעות שלא ניתן לתאר עבורי - הראשון היה תמונה ובה יעלי ואני נראים מחובקים על רקע הכנרת- מחייכים. מאושרים. השני היה צמיד ירוק ומעט בלוי, עם לוחית מתכת קטנה במרכזו, וכיתוב שהכיל בסתר את קולה של יעלי – "בשבילי, הסלטה שלך הייתה שווה ציון 10".

חייכתי.

עוטף בידיי את שני האוצרות האלו, העברתי לאחור את התרמיל ונשענתי עליו בכבדות. הבטתי מעלה, ומבין טיפות הגשם התוקפות את עיניי, נזכרתי לרגע בפעם הראשונה שראיתי את יעלי.

*

אם הייתי סופר את מספר הפעמים שאמרו לי כי יעלי ואני לא מתאימים, הייתי מגיע למשהו כמו 1200.

זה לא שאני לא מסכים- יעלי בת 21 וחצי, חכמה, אינטליגנטית, יפה כל כך שהיא בכלל לא שותפה לסולם היופי בעולם. פעם שמעתי את אמא שלי אומרת כי "אין בעולם דבר יפה יותר מהר צפחות בזריחה, וליד זה הכל נראה אותו דבר". אני מניח שזה זהה. רק שאולי להשוות את יעלי להר זה קצת תמוה. גם צפחות זו מילה מעצבנת. אבל אני יודע שאותה התפעלות שאמא הרגישה בכל פעם שהיא ניצבה למול ההר צפחות הזה, אותה הרגשה של משהו טיפה אחר מהדברים האחרים בעולם, הוא בדיוק מה שאני מרגיש כשאני מסתכל על יעלי שלי.

יש משהו בדרך בה היא עושה דברים, אותם דברים פשוטים וכל כך מובנים מאליהם - בדרך שהיא מדברת בהתלהבות ממכרת, בדרך שהיא מקשיבה לכל סיפור שלי עם עיניים גדולות וסקרניות ששמורות לילדים בגן, או איך שהיא מחייכת, וזה תמיד מרגיש שזה בא אצלה באמת-באמת מבפנים.

ואני מניח שזה בדרך שהיא פשוט שם. תמיד.

גם אם אני זה שטעיתי ולא באמת הושחל לי קילו קלמנטינות בחשבון, והקנוניה הגדולה שחשבתי שעליתי עליה מסתיימת במבוכה גדולה כשקופאית מבוגרת מנפנפת מולי בחשבונית הנכונה בייאוש.

היא תמיד שם בשבילי.

כמו סופרמן קטן, רק עם שרירים מאוד מאוד קטנים בידיים.

אני לא סופרמן. מעולם לא הייתי דמות יוצאת דופן בנוף המציאות- לא גילו אצלי שום כישרון מיוחד בילדות, לא הייתי מבריק או מצטיין בשום ענף ספורט, מעולם לא הייתי זה שאומרים עליו "הוא יהיה הדבר הבא!" או ראו בי פוטנציאל לכבוש את העולם ולהצטלם לצד הנשיא בגאווה.

תמיד הייתי רגיל. פשוט ורגיל. והיה לי טוב עם זה.

אני בן 27 עוד כמה חודשים. כבר שלוש שנים שאני עובד כמפתח בחברת היי-טק קטנה במרכז ת"א. אני מודה- אני מאלו שקמים בבוקר, מגיעים למשרד, ומתחילים לספור את השעות לאחור בשעמום, עד לחזרה הביתה.

ביום שהכרתי את יעלי, דברים החלו להשתנות. פתאום החיים נראו לי יפים יותר. מעניינים יותר. חייכתי פי שלושה מכל זמן אחר בחיי- כולל התקופות הזוהרות בהן רחוב סומסום היה משודר בשני פרקים ברצף. הייתי בעננים מזה. נהייתי סקרן יותר. חרוץ יותר. אפילו הנענע באדנית שלי זכתה לחום ואהבה במקום חום והשמדה אליהם הורגלה בתנאי השבי של ימים עברו.

העולם שלי, אותו העולם שהיה נוהג לשים לי רגל בזמנו הפנוי ולצחקק עליי עם חבריו, החליט לפתע להתייחס אליי קצת אחרת. אפילו לחייך מעט לכיווני- גם אם זה היה רק לכמה רגעים.

אבל בשבילי זה היה מספיק.

אני מיד חייכתי בחזרה.

*

בן 23, משועמם מהחיים, והם ממני, חזרתי מיום לימודים ארוך מתיש באוניברסיטה. עשיתי את הדרך חזרה לדירה בהליכה, כמו בכל יום, מאמין באמונה שלמה שאצליח לתרום לדיאטה שלי עוד 135 גרם נוספים בעזרת שני הרחובות שהפרידו בין האוניברסיטה והדירה. 108 אם לוקחים בחשבון את החטיף שהחזקתי ביד.

מספר הדברים המיוחדים הקורים בשני הרחובות האלו בדרך כלל שואף ל-1, וגם זה, תלוי במצב הרוח של האיש המוזר בפינת הרחוב שלפעמים מחליט לנבוח על העוברים והשבים. אבל באותו היום, החליט אלוהים לשים את אצבעו בדיוק שם ותאונת דרכים התרחשה שניות לפני שעברתי במקום.

״אמבולנס! לקרוא לאמבולנס!!!״ אני זוכר את הצעקות המלחיצות שהגיעו מכיוון הצומת, שולפות אותי ברגע אחד מהליכה רגועה לבהלה עמוקה.

התקדמתי לכיוונן בסקרנות, בצעדים קטנים וזהירים, מוסתר על ידי אחד השיחים שהיה לצד המדרכה.

כשהגעתי לאזור, התמונה הייתה ברורה- רוכב אופנוע שכב על הכביש במרכז הצומת, כשאופנוע כבד שרוע עליו בחוסר רחמים. במרחק שלושה מטרים ממנו, עמדה מכונית קטנה עם חזית פגועה וזכוכיות שבורות מפוזרות סביבה בכל עבר. קבוצת אנשים התקבצה סביב הרוכב, כשאחת מהן נופפה ללא הרף בידיה ביאוש ובהלה.

לא חשבתי להתערב. טוב היה לי מאחורי השיח.

אבל אז הגיע המבט.

לשנייה אחת בודדה, נפגש המבט של רוכב האופנוע ישירות במבט המסוקרן שלי. נתקל בו באמוק ממש.

קפאתי.

לא הצלחתי להזיז דבר בגופי, רק המשכתי להביט בעיניו של הרוכב.

"תעזור לי..."

בום.

התיק נפל לצידי בקול עמום.

בשנייה אחת הונחתי במרכזה של סצנה מפאקינג סרט אמריקאי והתבקשתי להתחיל לשחק.

לא היה לי מושג במשחק. לא רציתי לשחק.

אקשן!

זרם עבר בגופי והקפיץ אותי מההלם. כמו נסחף כנוע על ידי גל עוצמתי, מצאתי את עצמי פתאום רץ לכיוון רוכב האופנוע. בשלושים המטרים שהפרידו בינינו, ניסיתי להריץ בפנים את כל מה שידעתי על עזרה ראשונה - זה לקח 2 שניות בדיוק, ונשארו לי עוד 28 מטרים, אז ניצלתי אותן בשביל להרגיע את עצמי כמה שיותר.

ואז זה הגיח.

שנים אחורה. אני בן 7, אולי 8. טיול משפחתי בכרמל, אמא מחזיקה לי את היד, אבא הולך לפנינו וקוטף פרחים בצידי הדרך. לפתע רוכב אופניים עוקף אותנו במהירות ומשאיר אחריו שובל אבק מחניק. אבא מקלל קללה של מבוגרים. אמא צוחקת. כמה שניות נוספות עוברות ולפתע הרוכב מאבד שיווי משקל ונופל בדרמטיות. ענן של אבק צף סביבו. אני מיד שולח מבט לכיוון אבא.

"אני מממממגיע!" הוא צועק לפתע בדרמטיות בעודו זורק את הפרחים שאסף לכל עבר ומתחיל בריצה אחוזת טירוף לעבר רוכב האופניים.

אבא מגיע לרוכב האופניים. הרוכב, שהספיק בינתיים להתרומם מעט תוך שהוא מנקה את האבק שנדבק עליו בקנאות, נראה מופתע למראה האדם המבוגר שהגיע אליו בטירוף שלא היה מבייש חסיד ברסלב ביום של שמחה. הוא דוחף את הרוכב חזרה לקרקע. הרוכב המום.

"קח! תנשך את זה!" אבא דוחף בכוח טיש'ו לפיו של הרוכב, "זה יעזור לך להעביר את הכאב!"

הרוכב, גבר בשנות הארבעים לחייו, מתנגד לכך בכל כוחו, בנוסף, נראה שהטישו חונק אותו. הוא נאבק באבא בידיו החבולות אבל נראה שלשווא. חסיד הברסלב נראה עם ידו על העליונה.

חזרה למציאות.

אני רץ לכיוון הלא נכון. איכשהוא הסטתי את הכיוון ריצה שלי 30 מעלות שמאלה מהרוכב מה שחייב אותי לעשות תיקון מהיר ומביך. אני כבר כמעט מגיע כשאני שולח ידי לכיס האחורי בחיוך של ניצחון ושולף את הטישו הקבוע שהיה לי שם. אמא שמה לי אותו. יש לי כזה בכל אחד מזוגות המכנסיים שלי בארון.

הגעתי.

הרמתי מיד את האופנוע שנראה היה כמוחץ את הרוכב, והנחתי אותו בצד. השכבתי את הרוכב בעדינות על גבו ואמרתי לפניו המביטות בי את הדבר ההגיוני ביותר שעלה בראשי-

"היי...מה קורה?"

הרוכב הביט בי בשתיקה. היה ברור שכואב לו, ובכל זאת, הוא מצא את הכוחות לעוות את פניו לטמבל שהחליט לפתוח איתו בשיחת חולין ברגע פחות מתאים. שניות נוספות שעברו בשתיקה ומבטים מתחלפים הבהירו לי כי כדאי מאוד שאני זה שאהיה אקטיבי בסיטואציה הזו.

פרשתי את ידיו של הרוכב בזהירות לצידי גופו, ופרמתי בעדינות את המעיל שעטף אותו בחוזקה. הרוכב המשיך והשמיע אנחות כאב מתאמצות, בזמן שהתקהלות האנשים סביבנו רק המשיכה וגדלה, מלווה במבטים מסוקרנים מתוך שורות מסודרות להפליא.

״הההאאאאח!״ זעקת כאב חזקה של הרוכב פילחה לפתע את האוויר. מד המתח בסצנה קפץ משמונה למיליארד.

זה היה רגע האמת של הטישו.

דחפתי לו אותו לפה בתנועה חדה ומהירה, כאילו היה תינוק שאוכל גרבר. הוא לא אהב את הגרבר. הוא גם דאג להראות את זה כשירק אותו החוצה בהפגנתיות. תינוק עקשן.

כמה שניות של שקט. החלפת מבטים מביכים עם הרוכב. תוכנית ב׳.

לקחתי בקבוק מים שהושיטה לי בחורה מהקהל, והתחלתי מנקה לו את הדם שניגר מחתך קטן במצחו. אחר כך המשכתי לידיו שהיו מלאות בשפשופים אין סופיים מהאספלט.

"אין מה לדאוג, יש כאן רופא!" נשמע לפתע מאישה מבוגרת שעמדה מאחוריי בשורה הראשונה, משדרת את המתרחש לאנשים סביב. הייתי כל כך קרוב להסתובב ולספר לה שעד גיל שש עשרה עוד דרשתי מתנה מהאחות על האומץ לקבל זריקה, אבל אז הרגשתי טפיחה קטנה על גב היד-

״אני אהיה בסדר?״ שאל אותי הרוכב בקול שקט ומפוחד, מרים את ראשו מעט מהאספלט החם.

״בטח'״ עניתי מיד בביטחון, ״אני רופא. אתה עוד תראה את המשחק של מכבי היום.״

״אני אוהד של הפועל״

״אז אין לך באמת למה לחיות״ , טפחתי לו חזרה על היד.

צחקנו יחד לרגע. ואז כמו אות כניעה, הוא הניח את ראשו על האספלט החם. רק קול סירנה שנשמע ברקע, העיר אותו שוב, זה היה אמבולנס שהתקרב בקול גדול. לא עברה חצי דקה עד שנעצר לידנו בחריקת בלמים, שני חובשים יצאו ממנו במהירות, ומיד הקיפו את הרוכב משני צדדיו.

"תודה, אנחנו ניקח את זה מכאן."

לקחתי צעד לאחור, והמשכתי להביט בהם מקבעים את הרוכב בזהירות לאלונקה. בתנועה מהירה הם הניפו אותה מעלה, והחלו מתקדמים לעבר אחורי האמבולנס. הספקתי לפגוש את המבט של הרוכב לשנייה אחת נוספת - הוא הביט בי בחצי חיוך שהביע "תודה". אני הבעתי ״סליחה״ על חתיכת הטיש׳ו שהייתה עדיין תקועה לו באף. וכך הוא נעלם מאחורי דלתות האמבולנס.

עשר שניות מאוחר יותר הם כבר לא היו שם.

*

שקט.

רק צפירה חסרת סבלנות של אחד הרכבים בצומת הזכירה לקהל שהתקבץ סביב כי עליו לחזור לחייו המנומנמים לאחר שהיה לניצב בסרט מתח מלא דרמה. נשארתי לעמוד במקום לעוד כמה רגעים, מביט בקהל מתפזר לו סביב, והרחוב חוזר לתחפושתו הרגילה. לבסוף התחלתי חוזר לכיוון התיק שהשארתי לצד המדרכה.

״אתה מבסוט?״ זרקתי לשיח הבוגדני במרמור, מרים את התיק ומנקה אותו מהחול שנדבק אליו בכל עבר. ״אני בטוח שאתה צוחק שם עם כל העלים השקופים ש…״

"היי...!" נשמע לפתע קול מאחוריי.

לא הייתה לי אפילו טיפת סבלנות לאינטראקציה עם בני האנוש האחרים, אבל הסתובבתי.

ושם היא עמדה.

בחולצה ירוקה וג'ינס כחול, עם שיער אסוף בסיכה, ספרים ביד אחת ובקבוק מים קטן ביד השנייה, היא עמדה לה שם. יעלי.

יעלי שלי.

באותו הרגע, היא עדיין לא הייתה שלי, ואפילו לא יעלי, היא הייתה רק מישהי מוכרת שלא הצלחתי להבין מאיפה. הבטתי בה לעוד כמה שניות לפני שזה נפל עליי-

הבחורה שהושיטה לי את בקבוק המים מהקהל.

באותם רגעים לא יכולתי לראות כמה היא יפה, אבל עכשיו כבר אי אפשר היה להתחמק מזה.

"אתה רוצה קצת מים?"

"הא...כן...לא...אולי..." יצא לי בסוף.

"אולי כדאי שתשתה משהו." היא אמרה בשנית. ואז חייכה.

נמסתי במקום כמו נר יום-הולדת זול.

"בוא...בוא נשב רגע"

הנהנתי בחיוב.

וכך הסתכמה לה השיחה הראשונה שלי עם יעלי- זהה למפגש ראשון של ילד עם קוף בגן חיות.

התיישבנו בצידי המדרכה על מדרגות שהובילו לאחד מחצרות הבניינים - יעלי ישבה מדרגה אחת תחתיי, עם התיק לצידה. לגמתי מים מהבקבוק שהושיטה לי, מנסה להיראות רגוע ככל האפשר. פשוט ישבנו לנו בשתיקה לדקה ארוכה, כשיעלי מביטה בי במבט מרגיע, מחבק, כמו יד נעימה שמונחת על הכתף.

״ראיתי אותך מטפל בפצוע…״ היא לפתע התחילה בשיחה, ״…כמה מזל שהיית בסביבה!״

הקול הזה.

הוא היה עליז, ילדותי, ובוגר בו זמנית. רק עוד פעם אחת בחיי שמעתי קול מיוחד כזה - מישה, הבייביסיטר של אלון השכן. היא הייתה קוראת לנו סיפורים בקול עדין וחודר שהיה מכניס אותי לעולם משל עצמי. לא הייתי שומע דבר מסביב, רק את הקול שלה מתנגן בעדינות בראשי. הוא היה ממכר. שמיימי. פוטנציאל אמיתי לקול של המשיח.

והנה זה קורה לי שוב.

״האמת שפשוט עשיתי מה שחשבתי באותו הרגע. אין לי הרבה מושג בעזרה ראשונה״

"עדיין…רוב האנשים היו מעדיפים בכלל לא להתערב" יעלי השאירה אותי על הבמה בקנאות.

על פי כל הדעות, זה היה הרגע הנכון לספר על השיח שהיה אמור להסתיר אותי אך בגד בי בדיוק כמו שעשה לג'ירפה ב-"מיץ פטל".

אבל לא עשיתי את זה. אולי פשוט נהניתי לעמוד רגע על הבמה.

"אני יעל,״ היא אמרה לפתע בחיוך, ״אבל אתה יכול לקרוא לי יעלי, כמו כולם..." היא הושיטה את ידה אליי.

לחצתי אותה בהתרגשות. זה היה הכי קרוב שהגעתי למין השני בשנה האחרונה.

"קוראים לי אייל..." עניתי, "...אבל את יכולה לקרוא לי כמו שכולם קוראים לי, אייל. "

שקט.

היא לא צחקה.

שבע שניות לפני-כן, כשהרצתי את זה בראש, זאת הייתה נראית לי כבדיחה לא רעה. אבל כנראה שטעיתי.

"זה לא אותו הדבר? "

לא ידעתי מה לענות לה. אז עשיתי מה שאני תמיד עושה במצבים האלו- הלכתי למחסן האישי שלי, שם בפנים, לתשובות.

"לא, לא אייל...יאלי. "

ובשנייה אחת עשיתי מה שלא עשו לי ב-23 שנים- המצאתי לעצמי שם חיבה.

*

"כן! רצתי לשם מיד! בלי פחד! היית צריכה לראות אותי!" הנפתי את ידיי בתיאור עוצמתי, "פעלתי שם כמו רופא אמיתי!"

אמא הביטה בי בגאווה. היא תמיד הייתה עושה כך כשהייתי מספר לה דברים בהתרגשות יתרה.

ישבנו בסלון הדירה של ההורים שלי, בעוד אני מתאר לה את התרחשות האירוע של תחילת השבוע.

"אתה חושב שהבחור עם האופנוע בסדר?"

"בטח בסדר! אלו פציעות קלות! זה שום דבר!" נשמע לפתע קולו של אבא במרחק, משתתף פעיל בשיחה מאחוריי דלת השירותים.

"בדברים כאלו לא היינו בכלל מטפלים בסיני! מקסימום דוחפים עלה יבש של פטרוזיליה!"

אמא עיקמה את פניה. עיקמתי את פניי חזרה. לפטרוזיליה לא היה שום מקום בשיחה הזו. זה בסך הכל היה עוד אחד ממטבעות הלשון ששמורים רק לאבא שלי, נשלפים בזמן רנדומלי, משאירים את השיחה נבוכה מהתוספת הלא ברורה, לא עוזרת, וחסרת כל קשר לסיטואציה.

"אני דווקא חושבת שאתה ממש גיבור, אייל." היא הכריזה בגאווה.

"אני גם חושב." אישרתי מיד.

רעש המים שירדו בשירותים הקבילו לחצוצרות מלכותיות שבישרו את קבלת אבא לסלון.

"לקחת את מספר לוחית הזיהוי של האמבולנס?" הוא שאל כשנכנס במרץ לחדר.

"לא. היה צריך?"

"איזו שאלה!" הוא הכריז מיד, "אתה מכיר את המקרה של שמואל אבן-צור?"

"אבל זה היה בכלל באפריקה!" אמא התערבה מיד.

"אז מה?! עדיין היה..."

"והייתה שם מלחמה!" היא המשיכה בשלה, "רוב האמבולנסים שם בכלל היו שייכ..."

"מירה'לה, אני מנסה לחנך את הילד!" אבא אמר ברוגז, "למה את קטנונית?"

"אני לא קטנונית! אני פשוט חושבת ש..."

"אף אחד לא אוהב אנשים קטנוניים." הוא הוסיף ברוגז וחזר לשירותים.

ההורים שלי.

גזע נדיר.

דרווין היה לבטח ממקם אותם איפה שהוא באמצע הציור האבולוציוני המפורסם שלו, אוחזים חזק את הדמות הבאה לפניהם בשרשרת - אוחזים חזק ולא משחררים. הדמות הזו היא אני. ובשל העובדה כי הדמות הזו היא גם בן יחיד, האחיזה הזו רק התחזקה יותר. ויעיד על כך דוקטור מיכאלי, שהוקפץ לילה אחד לביתנו בשל "שינוי בטון האפצ'י של הילד?!!!... אתם נורמליים?!"

לא. הם לא. ובתור ילד בן 7 עם הצטננות קלה כבר ידעתי להסיק את המסקנה הזו היטב.

גם כשהזמן עבר והתבגרתי, הם עדיין היו שם צמודים, נוכחים בקנאות לא להפסיד שנייה ממהלך חיי פן יחויבו לספר על כך בבושת פנים באיזו קבוצת תמיכה. לעולם לא אשכח את הערב שיצאתי בהתרגשות לסרט קולנוע עם בת הכיתה שלי - נעמה סימן טוב, שהתגלתה כסימן רע, כשזיהיתי את ההורים יושבים שלוש שורות מאחורינו, מנופפים אליי באושר. אבא עוד המשיך וסימן לי בהתלהבות איך לשים את היד על כתפה של נעמה בתנועה סיבובית מהירה לעיניהם ההמומות של היושבים סביב. שם כבר אפפה אותי ההרגשה שאולי הדברים אצלנו יוצאים מגדר מהנורמה.

אבל זו הייתה המציאות שלי.

מומלץ כתוכן מעשיר במגזין הורות? לא.

אבל התרגלתי אליה, כמה שאפשר. ואפילו למדתי לאהוב אותה לפרקים.

*

"נעים להכיר, יאלי" יעלי הנהנה בחיוך מהמדרגה תחתיי.

"נעים להכיר, יעלי." עניתי חזרה.

לרגע נזכרתי שאסור לי לחייך מידי, היה סיכון ממשי שאחשוף סתימה שעשיתי בתחילת השבוע ונתנה הרגשה שאכלתי עטיפה של קרמבו שהתפוצצה בכל עבר.

לפתע יעלי הושיטה ידה לתיק, ובתנועה מהירה שלפה ממנה שקית של במבה.

"קח...מגיע לך." היא פתחה והושיטה לי אותה.

הכנסתי את היד לשקית ושלפתי את אותם דברים קטנים וצהובים שבשבילי לא היו מעבר למזון מאולתר לציפורים, אבל בשביל יעלי, כמו שגיליתי עם הזמן, הם היו למשהו מיוחד.

אכלתי את הבמבה ולגמתי את שארית המים שעוד נשארו בבקבוק.

"תודה על זה." אמרתי לבסוף אחרי שתיקה קצרה שהשתררה, והושטתי לה את בקבוק המים בחזרה.

"אני ממש רעב. נראה לי שאתחיל לחזור לדירה" אמרתי בעוד אני מתרומם באיטיות מהמדרגה, וחוזר למצב עמידה כמו גמל שחוק. יעלי עוד נשארה לשבת במדרגה תחתיי.

"לא מספיקה לך הבמבה שלי?!" היא הניפה בהגנתיות את שקית הבמבה שלה גבוה אליי.

צחקתי מיד חזרה.

ירדנו את המדרגות הבודדות למדרכה ברחוב ועמדנו לעוד רגע אחד יחד.

"היה נעים להכיר, יאלי" היא הרימה את ידה לשלום.

הרמתי את שלי בחזרה, מחקה אותה בדיוק רב. הקוף בגן החיות המשיך לעשות את עבודתו כראוי.

"כן…כל טוב." נפלטה לי ברכת השלום המפורסמת של אבא שלי. לא ברור איך היא עברה את הצנזורה במחסן. או את שנות השמונים.

חייכנו בפעם האחרונה, ואז הסתובבנו כל אחד לכיוון המציאות שלו.

לא עברו עשרים מטר לפני שהרגשתי דחף להסתובב, רק לשנייה קצרה, לראות שוב את הבחורה המדהימה שדיברה איתי כרגע.

אבל כשעשיתי את זה היא כבר הייתה איננה.

*

עמוק בפנים הבנתי שאבא שלי צדק. הייתי צריך להביא איתי את שקית הניילון המיוחדת שלו נגד גשם - "אף טיפה לא תחדור, אני אומר לך! אף טיפה!!!" הוא הציג לי את השקית בגאווה בטרם הגעתי למקום המקולל הזה.

"השקית הזו הולכת איתי עוד מהטיול ליוון! את זוכרת, מירה'לה?!..." הוא הכריז בהתלהבות בעוד הדגים כיצד הוא מתכסה בה כמו טלית גדולה. "את זוכרת איך כולם קינאו בי כשתפס אותנו הגשם באמצע הרחוב?"

"מי קינא?..." אמא הגיבה בתמיהה, "כולם פשוט הלכו לבית קפה ממול בזמן שאתה נעמ..."

"זה לא נכון! שום בית קפה! קנאה גמורה הייתה שם!!!"

אמא עשתה לי פרצוף לא מבין. החזרתי לה באחד זהה.

אז נכון, השקית נראתה מעט תמוהה - בעיקר לא הבנתי איך אני אמור לראות מבעד לשקית גדולה וצהובה שמכסה אותי כמו ביצת קינדר גדולה. אבל עכשיו, סחוט ממים בתוך שלולית בוץ, סופג טיפות גשם אימתניות כאילו עננים רעים החליטו לסקול אותי באכזריות, הייתי קונה ביוקר את ביצת הקינדר הזו.

הסתכלתי ביאוש על השלולית שהחלה להיקוות תחתיי במרץ. הרמתי מקל שבור שהיה לצידי והתחלתי משיט אותו במים הלוך ושוב, הלוך ושוב, כמו היה סירה קטנה באגם. למדתי את התנועה הזו מיעלי. "אלוהים…מה היה קורה אם ההורים שלי היו רואים אותי עכשיו?..." צחקתי לעצמי.

"מירה'לה, תוציאי לי את המדים," חיקיתי הקול המכריז של אבא שלי, "אני יוצא להציל את הילד!"

*

פשוט ידעתי.

באותו חיוך קטן וסתמי ממרחק של עשרות מטרים, הבנתי שיעלי הולכת להיות משהו מיוחד בשבילי. זה קרה בפעם השנייה שנפגשנו.

שבוע וחצי לאחר אותה תאונה, שעות הערב של יום רגיל באמצע שבוע רגיל, יצאתי למלא את ארון הממתקים שלי מפיצוציה שהייתה במרחק שלושה רחובות ממני. תקופת בחינות, והמוח היה עסוק במשוואות טריגונומטריות תוך כדי הליכה באמצע הרחוב. נראיתי כמו איש מת מהלך- איטי וחסר קצב, מכריח את הרגליים לבוא אחריי נגד רצונן.

אבל אז משהו תפס אותי.

על ספסל מעץ בגן הקטן שלצד הרחוב, ישבה מישהי בגבה אליי. משהו בשלווה שלה לקח אותי לרגע רחוק-רחוק מרחוב תל אביבי סואן. הייתי צריך עוד חצי שנייה נוספת בשביל לזהות את ה"מישהי" הזו.

חייכתי מיד.

אי אפשר היה לפספס, זאת הייתה יעלי של המים והבמבה.

התקדמתי שני צעדים נוספים והסתתרתי מאחורי עץ שהיה לצד המדרכה. המשכתי להביט בה בסתר כאילו הייתי צלם של נשיונל-ג'אוגרפיק, עוקב בסקרנות אחרי פרפר נדיר ביער בסוף העולם. היא ישבה בגבה לרחוב, בעולם משל עצמה, גוררת עלה יבש הלוך ושוב על הספסל.

עקבתי אחרי כל תנועה קטנה של הפרפר.

היא שינתה את התנוחה לפתע, והפנים שלה נגלו אליי. מיד עשיתי חצי סיבוב, ושיפרתי עמדה מאחורי העץ.

"יאלי!"

שיט. הטראומה של מיץ פטל חוזרת.

"יאלי!"

הרגשתי כמו ילד שמכסה את הפנים וחושב שלא רואים אותו.

"יאלי, זה אתה?"

יש רגעים בחיים שאתה צריך להחליט - או שאתה יוצא בבושת פנים, או שאתה נראה כמו סוטה שמסתתר מאחורי עץ ומביט על נערה בגן.

לקחתי צעד הצידה ונעמדתי לצד העץ, מנופף לה חזרה לשלום במה שהיה נראה בין כניעה לבין נפנוף רכרוכי ששמור לאנשי גיל הזהב.

אבל הפרפר חייך אליי בחזרה.

נשכתי את השפתיים.

באותו הרגע, באותו חיוך קטן וסתמי ממרחק של עשרות מטרים, ידעתי שהיא הולכת להיות משהו מיוחד בשבילי.

פשוט ידעתי.

*

התקדמתי את הצעדים האחרונים לעבר יעלי, ונעצרתי במרחק של כמה מטרים בודדים מהספסל.

"יעלי!" הכרזתי בהתרגשות, מצביע לעברה כמו הייתה פריט מפורסם במוזיאון.

"נכון!" היא ענתה בהתלהבות, "איזה כיף לראות אותך שוב"

"רוצה לשבת?"

"בטח" אמרתי והתקדמתי את הצעדים האחרונים לעבר הספסל, מנסה להסתיר את ההתרגשות הגדולה שהתחוללה בי. התיישבתי בקצה הספסל בתנוחה לא יציבה שהכריחה אותי להתנועע עליו בגלים רגעיים כאילו שיחקתי עם עצמי "דג מלוח". לאחר דקה ארוכה מצאתי לבסוף את הנחלה - מילימטרים ספורים מברגים וברזלים תומכים.

"זכרתי את הספסלים האלו נוחים יותר" זרקתי לאוויר בניסיון נואש להסביר את ההתמהמהות שלי. בפועל נשמעתי יותר כמו קבצן מנוסה בספסלי תל אביב.

יעלי חייכה.

"את מבקרת הרבה בגן הזה?"

"מנסה." היא הסיטה את מבטה לעבר הגן וסרקה אותו סביב, "יש בו משהו מרגיע."

הנהנתי כמסכים.

"ואתה?"

"לא, לפעמים פשוט עובר אותו בדרך לפיצוצייה בסוף הרחוב"

יעלי הנהנה חזרה. לפתע נחו עיניי על שקית צהובה שבצבצה בקצה השני של הספסל. הסטתי את הגוף מעט לצד בשביל להיות בטוח. "מה זה?", הצבעתי לעבר השקית, "שוב במבה?"

יעלי חייכה במבוכה.

"זה מתחיל להיראות לא תמים, הסיפור הזה..." הוספתי אצבע מופגנת לעברה.

פרץ צחוק התגלגל מיעלי. הצטרפתי אליה ולקחתי חופן מהשקית שהושיטה לי.

"אני פשוט מאוד אוהבת במבה." היא הודתה וצחקה במבוכה, "אתה לא?"

"אני לומד לאהוב בכל פעם שאני פוגש אותך." יצא ממני משפט של שייקספיר בהקשר של במבה.

"בסוף עוד תתאהב. אתה תראה."

חייכתי.

בסוף עוד אתאהב.

"מה אלו?" היא הצביעה לפתע לעבר הכפכפים שהיו לרגליי, "מיוחדים!"

עצרתי מיד את אכילת הבמבה והבטתי מטה בדאגה. לרגליי היו עכשיו כפכפים צהובים ומביכים, מתנת יום הולדת מדודה רחל. עם הצבע הזוהר והחברה האינדונזית בעלת השם הלא מוכר עוד יכולתי להתמודד, אך לא היה הסבר בעולם שיוכל לתרץ את המדבקה של הפיה הצבעונית בצידי אחד מהם.

"הם לא שלי." עניתי במבוכה, "מישהו השאיר אותם אצלי ו...זאת אומרת, מישהי...ו..."

אתה הולך למקום לא טוב. קיבלתי מיד נורת אזהרה מהמחסן.

"...את גרה כאן בסביבה?" הצלחתי לשנות את הנושא באמצע המשפט.

"שם." היא הצביעה לעבר הבניין שהיה ממוקם למול הפיצוציה.

"מה? באמת?"

"כן. למה איפה אתה?"

"אני?"

"כן."

"אני בבניין שם" הצבעתי לעבר הבניין האפור והישן שהיה מרוחק רק כמה בלוקים משלה.

"מצחיק שלא ראיתי אותך אף פעם."

הנהנתי כמסכים, למרות שיעלי עמדה לסיים את לימודיה בתיכון בעוד אני הייתי סטודנט באוניברסיטה. המקום ההגיוני היחיד שדרכינו עוד יכלו להצטלב, היה אולי כשעשתה את חובתה בבית הספר היסודי באותן משמרות זה״ב ידועות לשמצה. .

"מה זה?" הצבעתי לעבר צמיד ירוק ובלוי שענדה על ידה השמאלית.

"זה?"

"כן. זה מפסטיבלים?...מאלו שכולם עומדים במעגל ונוגעים אחד לשני בשיער?"

"לא, לא בדיוק", יעלי החלה לצחוק, "סתם מצאתי את זה ברחוב"

"למה, אתה הולך לפסטיבלים האלו?"

"איזה?"

"אלו שאמרת...עם המעגלים והשיער"

"אסור לי."

יעלי קימטה את פניה.

"סיפור ארוך" סימנתי לה בביטול, "אבל בואי נגיד שאם הייתי נעלם לכמה ימים במדבר, ההורים שלי היו יכולים קצת לצאת מפרופורציות"

"פרופורציות?..."

"פרופורציות." השארתי את הנושא סגור היטב.

בצמד תנועות מהירות היא לפתע שלפה את הצמיד והושיטה לי אותו. "קח! תראה את זה כמתנת תודה מהעולם על שעזרת לרוכב אופנוע אותו היום".

"לא, לא, לא" ניסיתי לבטל את הבקשה. אני לא מקבל מתנות מהעולם. אף פעם. בשום מצב. ובטח לא בחינם.

"נו, קח. שיהיה לך. תוכל לספר שהיית בפסטיבלים האלו של המעגלים והשיער" היא התעקשה והחלה צוחקת.

"אני צריך לתת לך משהו חזרה?"

"לא."

"בטוחה?"

"כן. זו פשוט מתנה." היא התקדמה לפתע לעברי וענדה את הצמיד על ידי.

לא זזתי מילימטר.

"זהו. עכשיו אתה רשמית בוגר פסטיבל מעגלים ושיער" היא אמרה ופתחה בצחוק מתגלגל שסחף את שנינו לדקה ארוכה.

בסוף אותו הערב רציתי לקחת את המספר שלה. התחננתי לעצמי לעשות את זה. גם רציתי להגיד לה שבא לי לראות אותה שוב, לדבר איתה, גם אם זה לזמן קצר. ושהיא מעניינת אותי. וכל כך יפה.

אבל לא הצלחתי.

בדיוק כמו אותו היום בו ישבנו על המדרכה, מצאתי תירוץ טיפשי במחסן, והשתמשתי בו בשביל להתרומם מהספסל ולהיפרד מיעלי לשלום. פספסתי שוב. והפעם התסכול המשיך איתי בכל צעד שעשיתי לכיוון הפיצוציה, מנסה להבין אם אי פעם אראה את יעלי הזו שוב.

*

"מה זאת אומרת רשמתם אותי לאוניברסיטה?!"

"חשבנו שזו תהיה הפתעה נעימה לשחרור." אמא ניסתה לרכך, אבל ידעתי שזה גמור. השקט שהשתרר בישר לי את מר גורלי.

כך נראתה חגיגת השחרור שלי מהצבא.

בבית הוריי, יושב עם הראש בין ידיי ביאוש גמור, מנסה לספוג את גודל ההפתעה של מתנת השחרור שלי.

"מה קרה לסרט? לשעון? לחולצה מכופתרת?!..." דיברתי לעצמי, לתוך ידיי, "...אתם כל כך אוהבים שאני לובש חולצה מכופתרת..."

"מירה, למה באמת לא קנית לילד חולצה מכופתרת?!" שמעתי את אבא ברקע, "איך הוא ישוויץ לבנות כשיהיה באוניברסיטה, לא מבין מה חשבת לעצמך..." הוא רטן וצעד לעבר המטבח.

"בסדר. אני אקנה לו מש..."

"אבל לא את המיושנות האלו, כמו של הדייגים..."

אף דייג לא לובש חולצת כפתורים. בשום מקום בעולם.

אבא נעלם בכיוון המטבח כמאבד עניין בשיחה, ואמא נשארה לעמוד לצידי, מנסה לגשש אחר הלך הרוח שלי.

"לאיזו אוניברסיטה רשמתם אותי?"

"פה בתל אביב. לידנו"

שאלה מיותרת ללא ספק.

אבא חזר מהמטבח כשבידו מלפפון עטוף בעלי כוסברא שטופים במלח. הוא נגס בו בהנאה ששמורה רק לו ואולי לעוד שלושה אנשים נוספים ברחבי העולם. כמובן שאף אחד מהם לא שרד את המאה ה-16.

חזרתי מיד לחקירה.

"רשמתם אותי למשהו מסוים? או שאת זה השארתם לי לבחור?"

אבא הביט באמא והבנתי שהוא לוקח את האחריות לתשובה.

"מירה, איפה שמת את העיתון?"

טעות בהערכה- הוא מזמן כבר לא היה איתנו.

"אמא?"

"הנדסת מחשבים. זה מה שרצית!"

"רציתי מחשב… לא הנדסת מחשבים…" המשכתי למלמל משפטים כאדם גוסס.

"ככה גם תישאר קרוב וגם תוכל להמשיך ולבקר את דודה רחל"

דודה רחל, האחות הבכורה של אבא, הייתה סנילית וסבלה מאיבוד שיקול דעת אמיתי. כך שמבחינת תועלת אישית, לא היה שום ערך לביקורים התכופים שלי אצלה. בנוסף, בשלב מסוים היא פשוט התחילה לדבר אליי בלשון נקבה וראתה בי אכזבה גדולה שלא נרשמתי ללהקת הבלט העירונית. "את תוכלי לעשות שם רושם נהדר!" היא הייתה תמיד מכריזה וצובטת את הלחי שלי בכוח אדיר- כזה שלא תואם את המראה העדין והרך של אישה בת 88.

וכך, העסק היה גמור.

אז נכון, אפשר לבטל רישום באוניברסיטה. גם אפשר לבטל התנדבות לתליית סרטים נוצצים ברחבי העיר לרגל חג פורים, בעודך מחופש לדב גדול ושעיר, נרדף על ידי ילדה ג'ינג'ית נושכת וזוג כלבים זכרים שמסרבים להאמין כי אתה לא בעניין הזדווגות.

אבל אי אפשר ב-א-מ-ת לבטל.

אלו היו ההורים שלי.

בשלב מסוים של חיי, השלמתי עם העובדה שלטובת האושר שלהם, אני אאלץ להקריב את העצמאות שלי. כל פיסה קטנה ממנה. בסנטימטרים. יש שיקראו לזה "חיבוק דב", אך אני מסרב בתוקף לקבל את ההנחה הזאת.

זה הרבה-הרבה יותר חזק מדב.

*

המשכתי לצעוד בשביל. לא הרגשתי שאני באמת מתקדם לאן שהוא, אבל זה היה טוב יותר מלהישאר במקום. כל דבר היה טוב יותר מלהישאר במקום. השלולית הגדולה ומלאת בוץ כבר איימה להטביע אותי, כשהגשם המשיך להמטיר ללא רחמים והרוח הצליפה בי בכעס. צעדתי באיטיות נוראית, צעד אחר צעד, מתנשף בכבדות, כשבכל צעד שלישי מצאתי את עצמי שוקע בעוד שלולית מפתיעה שכמעט גורמת לי לקרוס לתוכה.

ניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות, כל דבר שיסיח את דעתי. באחת מהן אף הייתי לענק מלא עוצמה, קצת שמנמן, שרומס כפרים שלמים של דרדסים חסרי ישע בעזרת כף רגלו האימתנית, מתיז את מי השלוליות לכל עבר בכעס מתפרץ.

יותר מדי פרקים של דרדסים. פחות מדי ספרים של נשיונל גיאוגרפיק.

אבל זה עזר. כפר ועוד כפר, המשכתי לצעוד לשעה ארוכה בחשיכה עד שלבסוף המחסן הכריח אותי לעצור.

נעמדתי והסתכלתי סביב.

הכל נראה היה לי אותו דבר - אדמה חשופה, בוצית, וסחוטת מים. אפילו השביל שבטחתי בו כל כך נראה היה פתאום כלא יותר מאשליה זולה של הודיני.

ניסיתי לחפש אורות מנצנצים באופק, זיק של פנס מטיילים, כל דבר שירמוז לי על הכיוון הנכון ללכת בו. סרקתי אותו בסבלנות אין קץ כאילו הייתי דייג הממתין לתזוזה קלה בחכה, מוכן להסתער עליה באמוק. ידעתי ששנייה אחת של חוסר תשומת לב, ואולי אפסיד נצנוץ. ואת הדג. שגם הזכיר לי שאני רעב.

לפתע זיהיתי כתם כהה במרחק. כיווצתי את עיניי. זה היה נראה כמו חורשת עצים צפופה במרחק של כמה מאות מטרים ממני. זה לא היה הרבה להישען עליו, אבל זה היה מספיק. וגם היה הסיכוי הטוב ביותר שלי להסתתר מהגשם לרגע.

38 כפרי דרדסים רמוסים מאוחר יותר, מצאתי את עצמי נכנס לחורשת העצים האפלה הזו בסקרנות.

*

נפגשנו שוב באותו הספסל בגן. לא קבענו את זה, זאת הייתה יד הגורל, כאשר היד השנייה שלו דאגה לדחוף אותי בחוזקה בכל יום אותו השבוע, באותה השעה, לאותו המקום, בשביל לזרז את הבירוקרטיה.

ביום הרביעי היא הופיע.

״יעלי!״ היא קפצה בהפתעה כששמעה אותי מתקרב מאחוריה. חיוך גדול הופיעה בפניה.

״עוד פעם!״ היא קראה לי בחזרה והתרוממה לעברי.

״עוד פעם!״ עניתי בהתרגשות.

״אפשר?״ הצבעתי לעבר הספסל.

״ברור.״ היא הנהנה בחיוך.

״יופי, אפילו קיבלתי את הצד הטוב, מול הסביונים״

״אלו חרציות״

״אותה משפחה״

הייתי בהלם מהביטחון שאמרתי את זה.

יעלי הורידה את התיק שהיה על קצה הספסל והתיישבה במקומו, מניחה אותו לצידה על הקרקע. מיד אחר כך הרימה את רגליה בתנועה מהירה, ושילבה אותם לישיבה מזרחית למולי. כל אלו היו מקבץ תנועות שלא קיימות אצלי במדריך הפעלה.

״עדיין עם הצמיד!״ סימנתי לה בהתלהבות, מנענע אותו בגאווה כאילו היה שעון יוקרה של גוצ׳י. הוא באמת היה יוקרה.

״יפה לך!״ היא חייכה חזרה בהתרגשות.

ואז זיהיתי משהו.

העיניים שלה - היה בהן משהו שונה. עצוב. זה היה חבוי מעט, אבל שם. היא ראתה שהבחנתי בזה והורידה את המבט לכיוון הספסל, מנגבת את עיניה בעדינות.

המשכתי להביט בה בשתיקה.

״אתה מתכנן לעשות היום מדורה?״ היא החזירה את המבט אליי בחיוך מתאמץ, ״ל״ג בעומר היום!״

״נכון! זה היום״ קיפצתי על הספסל, ״אבל אין מדורה. יש לנו בל״ג בעומר מנהג משפחתי קבוע, לא יכול להבריז מזה.״

״אל תשכח שמתחילים בשמונה וחצי עם המרק הצהוב של אבא.״ שמעתי את הקול של אמא מהדהד בראשי.

הרגשתי כמו מישהו שהוזמן למסיבה שלא רוצה להיות בה.

״אוי, חבל. ממש נחמד כל המדורות. אני אוהבת את ל״ג בעומר״

״גם אני. מאוד״ אישרתי בחזרה.

אני לא אוהב את ל״ג בעומר. אני גם לא אוהב את המרק הצהוב של אבא- הוא מלוח, טפל, ואין לי ספק שהוא מאלתר אותו כל שנה מחדש. כל זה היה חלק ממנהג מאולתר לא פחות של ארוחה צהובה למשעי בערב ל״ג בעומר, זכר לאיזה בן משפחה קדום של אבא, שלטענתו ״היה עני, והיה אוכל רק דברים צהובים בחג כי לא היה לו משהו אחר״. ומכאן, שגם משפחתנו צריכה להמשיך את המסורת הצהובה הזו, למרות חוסר הקשר המשווע בין עוני לדברים צהובים.

״ראיתי ממש סרט טוב אתמול״ היא אמרה לפתע בהתלהבות, ״משהו על טבע, וכדור הארץ. דיברו שם על אינדונזיה, כמו הכפכפים שלך״

דודה רחל. תמיד תהיה שם לסבך אותי עוד קצת.

״וואלה, איזה כיף״ חייכתי מיד חזרה. ״האמת שאני כמעט לא רואה סרטים. הפעם היחידה שאני הולך לקולנוע זה עם ההורים שלי ביום הולדת.״

ולהלן משפט שמסיים כל דייט אפשרי במאה ה-21.

״באמת?!״ יעלי קפצה בספסל, ״אתה ח-י-י-ב ללכת לקולנוע החדש בכיכר!״ היא הכריזה וטפחה על הברך שלי.

איבדנו את ברך שמאל. שמעתי מיד את המחסן.

״המסך הגדול, והסאונד…אני כל כך אוהבת.״ העיניים הגדולות והירוקות שלה התרחבו בהתרגשות.

״כן, אני צריך״ אישרתי כמודה.

״אולי אפשר ללכת ביחד?"

דממה.

לקחה לי שנייה נוספת להבין מה פלטתי. זה הפתיע גם אותי.

"...זאת אומרת לא ׳ביחד׳,״ התחלתי להיכנס לפאניקה, ״פשוט נשב אחד ליד השנייה בכיסאות של הקולנוע... את מבינה?"

אוי לא. שמעתי את המחסן ממלמל ביאוש.

"את פה, אני כאן, ליד..." תיארתי את סדר הישיבה האפשרי בקולנוע על הספסל הישן, "אנחנו גם יכולים לשבת רחוק אחד מהשנייה ולהיפגש אחרי הסרט ולדבר עליו"

"...או אולי אם תהיה הפסקה, נוכל..."

"אנחנו יכולים ללכת ביחד." היא חתכה את הנאום המרשים לי בחיוך רחב, ״אתה פה…״ היא הניחה את האצבע לצד מקום הישיבה המיועד שלי, ״ואני כאן. לידך.״

חייכתי במבוכה.

ואז החיוך הפך לצחוק קל. שניה לאחר מכן גם יעלי הצטרפה אליי ויחד נסחפנו לצחוק מתגלגל שהתפזר לו בכל רחבי הגן.

אבל לא היה אכפת לי מהמבוכה, בפנים ידעתי שאני עומד לצאת עם יעלי של הבמבה והמים. בחורה כל כך מדהימה, שאם היו מראים לי תמונה של שנינו כה קרובים, הייתי מהמר כי אנחנו מחליפים פרטים לאחר תאונה מביכה.

אני גרמתי לה בוודאות.

ולמי שלא יאמין, זה גם היה חרוט עכשיו על ספסל ישן מעץ באמצע תל אביב.

*

חורשת העצים היתה דוממת.

לא היה קול בודד שזיהיתי מעבר לטפטופי הגשם שהכו בעצים סביב. היה בי משהו שרצה לשמוע משהו. מישהו. כל דבר שיראה לי שאני לא נמצא בפלנטה אחרת. אבל השקט רק המשיך והשתלט ככל שנכנסתי לעומק החורשה. לבסוף זיהיתי גזע גדול ורחב של עץ כרות והתיישבתי עליו.

הנחתי את התרמיל לצידי. הרגשתי כאילו הכתפיים שלי יוצאות ממאסר ממושך. התמתחתי בקול תרועה, והמשכתי לסרוק את החורשה בסקרנות. לא היה זכר לבן אנוש שדרך כאן. בישראל לבטח כבר הייתי מזהה שקית בייגלה ופחית קולה תלויים על אחד הענפים. ובטח קליפות גרעינים היו מראים לי את השביל מתחילתו ועד סופו.

לפחות קיבלתי הפסקה לרגע מהגשם המצליף. גם זה היה משהו.

העברתי את התיק לאחור ונשענתי עליו בכבדות, שוכב למחצה. הפנים שלי היו עכשיו מכוונות לצמרות העצים, ולחלקי שמיים שהתגלו מדי פעם מבין הענפים שהקריבו עצמם והוצלפו באכזריות. הרגשתי איך הנשימות שלי מאטות, מתארכות. בשארית כוחותיי משכתי את רגליי קרוב אליי בניסיון נואש להתכרבל בהן.

ואז דממתי.

כמו מתנתק לרגע מהגוף שלי, מהעולם, נתתי לעצמי לשקוע לכמה רגעים של שקט מהכאוס האדיר ששרר סביבי.

*

"זה קרה לפני שש שנים.״

היא נזכרה ונשכה את השפתיים לרגע, מניחה את הסיגריה במאפרה. רכב שעבר לפתע ברחוב, העיר אותו בקול האצה מתריס, והסתיר בהצלחה את קולות המצוקה החזקים שהרגשתי אצלי בפנים.

היא אספה שוב את הסיגריה לפיה, ולקחה שאיפה ארוכה.

"יעלי לעולם לא התאוששה מזה.״

המשכתי להביט בה בשתיקה.

״אני גם חושבת שהיא לעולם לא תתאושש.״ היא הוסיפה בקול כנוע, משהו בין שבור לכועס, ואני מיד הרגשתי איך העיניים שלי נוצצות מדמעות שדפקו בדלת בקנאות.

חצי שעה מוקדם יותר.

שעת לילה מאוחרת בבית של יעלי, אנחנו כבר כמעט שנה ביחד. אני מתקשה להירדם ויוצא לכיוון המטבח בפיהוק הפגנתי. אור קטן שמגיע מהרחוב ומאיר במעט את הסלון מסגיר דמות שישבה על אדן החלון ועישנה סיגריה בחשיכה.

זאת הייתה ענת, אמא של יעלי.

הצטרפתי אליה.

״מתקשה לישון?...״

הנהנתי לאישור.

״זה בסדר, קורה לטובים ביותר.״ היא צחקה קלות, חושפת שיניים לבנות להפליא.

״יעלי?״

״חורפת באושר.״ אמרתי מיד, ״ניסיתי להעיר אותה עם קולות המרמור שלי, אבל זה לא עזר.״

"הגיוני." ענת צחקה בגאווה, “היא ישנה כל כך טוב. תמיד כזו שלווה. שום דבר לא מזיז אותה מהשלווה הזו”

המחסן צחק בקול גדול - ענת לא הכירה את נפיחות יוצאות הדופן שלי בימים זוגיים, אותם ימים שאמא הייתה מכינה לי את מרק השעועית המפורסם שלה. שום שלווה ושום גאווה. יעלי הייתה מתעוררת מהם בבהלה כאילו הייתה בבסיס צבאי שהופצץ בעוצמה.

״בוא, שב איתי.״ היא הזמינה אותי בחיוך, מסמנת על הכורסא שהייתה לצד אדן החלון.

לקחתי צעד נוסף והתיישבתי בזמן שהיא החזירה את המבט לרחוב המנומנם ואספה את הסיגריה שוב לפיה.

ענת, אמא של יעלי. דמות מעניינת, מלאת ביטחון ונוכחות, שהפכו אותה לעניין בכל סיטואציה שהייתי נוכח בה איתה. באותו הלילה, זאת הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לדבר איתה בצורה כל כך עמוקה ואמיתית. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להכיר עולם ביעלי שהיה תמיד סגור עבורי- שמור בקפידה, שומר מרחק בקנאות, ונעול עם מפתח שלא היה ברור לי איך להגיע אליו. אותו הלילה ענת נתנה לי להציץ לתוכו בזהירות שברירית, ובצעדים קטנים, הרגשתי איך אני נכנס פנימה בסקרנות.

״יואב נפטר כמה חודשים לפני הבת מצווה של יעלי." היא אמרה ולקחה שאיפה ארוכה מהסיגריה.

יואב. אבא של יעלי.

מכונס היטב בכורסא, התרוממתי מעט ושיניתי את התנוחה שאהיה קרוב יותר לענת. רציתי לשמוע הכל, לא לפספס אף פרט.

"הכל קרה מהר. יותר מדי מהר." היא המשיכה, ״רגע אחד טיילנו כמו משפחה נורמלית, רגע אחרי זה... אנחנו בטיפולים, מתרוצצים מבית חולים אחד לשני. בלי הכנות, הסברים, משהו…״.

היא אספה את הסיגריה לפיה, לקחה שאיפה עמוקה מהרגיל והוציאה כמות עשן מסחרית לרחוב.

״אני אראה לך משהו.״ היא הניחה לרגע את הסיגריה, והתרוממה מאדן החלון לעבר שידה שהייתה בפינת הסלון. היא אספה תמונה ממוסגרת שהייתה מונחת על אחד המדפים, וחזרה לשבת באותו המקום.

"קח, תראה." היא הושיטה אותה אליי.

אספתי את התמונה והבטתי בה מיד בסקרנות. חיוך גדול עלה על פניי.

זיהיתי את יעלי ברגע. קטנטונת. היא לא הייתה שם מעל גיל שש או שבע, אבל החיוך והעיניים הצוחקות שלה היו כל כך קלים לזיהוי. היא עמדה לה במרכז התמונה, בשמלה ירוקה ושמחה, מלאה בנקודות לבנות פזורות בכל עבר. יואב - אבא של יעלי, עמד מעליה כשידיו מגוננות על הילדה הצוחקת בשובבות תחתיו. לצידו, במרחק קטן, הייתה ענת - היא לבשה שמלה פרחונית, כזו המתאימה לחגיגות חג שבועות בקיבוץ, והגלישה את ידה מעל כתפו הימנית של אמיר- אחיה הבכור של יעלי- כאוספת אותו לחיקה. הוא היה שם לבטח בגיל עשר או אחת עשרה, ונראה רציני יותר מהאחרים בתמונה.

החזרתי את המבט שוב לילדה המחויכת במרכז - היה ברור כמה היא הנסיכה הקטנה של המשפחה, אבל יותר מזה, הנסיכה הקטנה של אבא שלה. הדרך בה היא נשענה לאחור, נתמכת בו, שולחת ידה בניסיון לתפוס את ידו. והוא מנגד, מחייך באושר, מתגרה בה בעליזות ומזיז מעט את היד בשביל שתתאמץ יותר. הכל הרגיש כל כך חי ואמיתי. שנייה אחת שנתפסה בעדשת המציאות ואיתה סיפור שלם.

אפשר היה לשמוע את הקולות בתמונה - אמיר מתלונן שכבר נמאס לו לעמוד, ענת מרגיעה אותו לרגע אחד נוסף, ואת יעלי ויואב בעולם משלהם, יכולים לעמוד כך ולהשתטות לנצח. בכלל לא היה אכפת להם מהתמונה.

זה ריגש אותי. לא יכולתי להסתיר את זה. הרמתי את המבט לעבר ענת שעקבה אחריי לאורך כל הזמן הזה.

"מאוד מיוחדת התמונה הזו.״

היא חייכה מיד לאישור.

"את יודעת...״ הסטתי את המבט לרגע מהתמונה, ״יעלי אף פעם לא דיברה איתי על ה...הא...ואיך…״

"זה בסדר,״ היא קטעה אותי כשראתה כמה אני מתקשה לסיים משפט, ״אני בטוחה שגם זה יבוא."

הנהנתי בהבנה.

החזרתי את המבט לתמונה והסתכלתי על יואב - היו לו פנים עדינות, מזמינות. הוא נראה כמו האנשים האלו שאתה פוגש בפעם הראשונה והם מיד מחייכים אליך. טוב לב כזה. הוא תמיד היה חלק החסר שלי בפאזל של יעלי. הצלחתי מידי פעם לאסוף רבעי משפטים שצצו בשיחות, אבל היא מעולם לא דיברה עליו. ואני לא שאלתי.

״אין באמת סיפור גבורה שאני יכולה לספר.״ ענת הניחה את הסיגריה במאפרה וחייכה בהתנצלות, כאילו הרגישה שהייתה ציפייה למשהו.

״לכולם היה קשה. אף אחד לא ישן לילה אחד במשך ארבעה חודשים. אמיר היה גיבור. ויעלי…אתה מכיר אותה, אי אפשר להסביר את הקסם הזה״ היא צחקה לעצמה.

״קסם שלך״ הצטרפתי אליה בחיוך.

״לא...״ היא ביטלה אותי מיד בקנאות, ״יש בה מין כוח. משהו אחר.״

שוב רציתי להזכיר את הפירוש שלי לכוח ונפיחות בימים זוגיים, אבל עצרתי את עצמי.

היא אספה את הסיגריה שוב לפיה והדליקה אותה בשנית.

״אפילו לרגע אחד היא לא הראתה חולשה, סדק קטן…שום דבר. היא נלחמה עד הרגע האחרון.״

זו הייתה יעלי שאני מכיר, ללא ספק.

״אתה יודע מה אני הכי זוכרת?״ היא הרימה לפתע את הקול, ״איך בשבועות האחרונים, כשיואב שכב כנוע במיטה שלנו, היא הייתה מקריאה לו מהספר האהוב עליו. יום-יום. בלי הפסקה.״

״מחר כבר נגיע לפרק חדש!״ היא הייתה מנסה לשלהב אותו בכל פעם. וככה עוד יום, ועוד יום, בלי הפסקה. היא באמת האמינה שזה יצליח איפה שכל הרופאים כשלו.

הנהנתי בגאווה.

"אני רוצה שתראה עוד משהו" ענת התרוממה מאדן החלון והלכה שוב לכיוון השידה. היא פתחה את אחת המגירות והוציאה ממנה תמונה נוספת.

״תראה את התמונה הזו״ היא הושיטה לי אותה ורכנה לצידי, "זה שנתיים אחרי שיואב נפטר - יום-הולדת ארבע עשרה"

הבטנו בתמונה יחד. יעלי נראתה שם בוגרת יותר, רצינית יותר. פניה נראו קרובות, בחצי פרופיל למצלמה, כשזר קטן של פרחים שזור לראשה. היא חייכה בעדינות.

היא הצביעה לעבר עיניה של יעלי, "אתה מזהה את ההבדל בחיוך?...״ היא הניחה אצבע בעדינות על התמונה.

״אני לא אוהבת את התמונה הזו".

לקחתי רגע וצללתי עמוק יותר לתמונה, למבט של יעלי.

"ככה היא כשהיא בעולם שלה." היא התרוממה וחזרה להתיישב על אדן החלון, אוספת את הסיגריה שוב לפיה. "עצב, געגועים, כאב, שמחה. הכל מעורבב שם."

ידעתי בדיוק על מה היא מדברת. קראתי לזה ״החיוך העצוב״ של יעלי. הסטתי שוב את המבט לתמונה וחייכתי בעצב חזרה לילדה בתמונה. אי אפשר היה לפספס את זה - זה היה קטן וכבוי, חבוי מעט, אבל שם.

*

הייתי ילד מורעל.

כל כך מורעל שיכולתי לדקלם כל מילה בשפת הצבא עוד בטרם קיבלתי את הצו הראשון לגיוס. כל כך מורעל שכבר מגיל 14 התחלתי לאסוף אביזרים מלחמתיים שהצלחתי לזהות בסדרת טלוויזיה עם לוחם גדול בשם רינו ריינס – הבנדנה, הכיסוי לשעון, צבעי ההסוואה, סכין קפיצית קטנה ואפילו פקק אדום תמוה בצורתו שלא ממש היה ברור לי מה תפקידו, אבל אם לרינו ריינס היה תלוי אחד על החגורה – מי אני שאתווכח? כל מה שנשאר לי לקוות, שגם רינו ריינס השיג את האביזר מפקק שמפו "הוואי דובדבנים וקרם תמרים".

אני זוכר כמה חיכיתי להזמנות הגיבושים. יום-יום, בחזרה מבית הספר, הייתי בודק את תא הדואר בחיפוש נואש אחר בול צבאי. כשהוא לבסוף הגיע- לא האמנתי למראה עיניי. "זה קורה! זה קורה!" צעקתי, רץ במהירות במעלה המדרגות הביתה כשאני אוחז את המכתב בשתי ידיי. נכנסתי הביתה בסערה ולא עצרתי עד שהגעתי לאמא שהייתה אותו הזמן במטבח. בשארית כוחותיי נפנפתי לה במכתב המרגש.

"מה זה, איילי?" היא לקחה את המכתב מידיי בעודי מתנשף בכבדות.

"זה...הא...מכתב מ..."

"תנשום,אייל, תנשום...לא טוב לך לרוץ ככה"

הנהנתי בצייתנות.

מיד האירו פניה של אמא. "איזו התרגשות! אייל מתגייס! אייל מתגייס!" אמא צעקה לאבא שישן את שנת הצהריים שלו אותו הזמן. בצעדים איטיים וכבדים הוא הגיע גם כן למטבח והצטרף לחגיגה. אמא חיבקה אותי בחוזקה ומילאה אותי באין ספור נשיקות בעודי חוזר לנשימה סדורה.

"תעשה שריר,ילד! תן לי לתת לך אגרוף ראוי!" אבא הכריז בגאווה גברית מתפרצת. בהתלהבות הפניתי לו את הבטן וריכזתי את מיטב הכוחות שהיו לי לטובת הגנתה. האגרוף שלו הזכיר את הכלב של השכנה ציונה- קטן, רפוי וכמעט ולא מורגש בנוף המציאות. עדיין, הצגתי קול שאגת כאב כשהנוצה ליטפה לבסוף את בטני.

"רואים שהתחלת לעבוד עליה, ילד! כל הכבוד!" אבא טפח על כתפי. "אתה יודע שהאגרוף הזה היה פעם אימת העיר תל אביב?!!!" הוא צעק בקול רם כשהוא מציג את כף ידו הימנית והשעירה.

כן, אני יודע. אבל זה לא יימנע ממני לשמוע שוב את הסיפור על שבירת ענף עץ הלימון במכה אחת ויחידה והצלת גור החתולים המסכן. וכמובן, קול תרועות התושבים המריעים. וכן, בפינלנד זה היה מזכה אותך בהטבות מס. ונכון, הטבת מס בפינלנד שוות הרבה, כי יש שם מיסים גבוהים ו..........

את הכל כבר הכרתי. בעל פה.

אני זוכר כמה התכוננתי ליום הגיבוש. אלו היו ימים מאתגרים בהם התאמנתי יום-יום במשך שבוע שלם. הצבתי לעצמי תוכנית אימונים נמרצת ותובענית – שעה של ריצה, חצי שעה של תרגילי בטן וחצי שעה של שכיבות שמיכה. לוח הזמנים המאתגר הזה החזיק יום, אחריו ביצעתי התאמות נחוצות- רבע שעה ריצה, רבע שעה תרגילי בטן וחמש דקות של שכיבות שמיכה. לאחר יום נוסף, הגיעה התאמה מספר 2 - צפייה מתמשכת ורצופה ברינו-ריינס, פופקורן על הבטן, ומכוסה בשמיכה.

אבל כשהגיע יום הגיבוש - הייתי מוכן. לבוש במיטב בגדיי, הגעתי על מנת לקרוע כל משימה שתעמוד בדרכי.

אמא מאוד הופתעה מהתוצאות.

"אחרי חמש דקות?" היא שמעה את הסבר הרופא הצבאי שהיה לצד המיטה שלי. באותה העת, הייתי שכוב על מיטה צבאית קטנה ולא נוחה, מחובר לאינפוזיה, מתנשף בכבדות כשהמטרה שלי הייתה ברורה – לחזור לנשום בכוחות עצמי. לאחר שאמא הבינה כי הכל בסדר ואין מה להתקשר לשכן ישעיהו צדוק- רופא נשים במקצועו- שאמא האמינה כי יכול לטפל בכל חבלה אנושית באשר היא בגלל היותו רופא, היא חזרה בכמה שאלות לרופא הצבאי שהיה לצידי.

"נו...הוא הרשים אתכם?"

"אני חושש שלא. ואני חייב לציין שהמפקדים האחראים גם היו מופתעים כשהוא ביקש לעלות את ההר עם הג'יפ שלהם ולרוץ חזרה לאורך הירידה"

זה היה נכון. באמת ביקשתי את זה.

זה קרה אחרי שאותתי לאחראים שעדיף יהיה אם לא נרוץ על החול הרך שמאוד מקשה על כולם, ונעבור אל שבילי האספלט שהיו לצידי הדרך. הם לא אהבו את זה.

וכך הסתיים לו יום הגיבוש שלי - מובל לביתי תשוש ועייף, עם שרירים תפוסים למשך השבועיים הבאים, לאחר 6 דקות של ריצה, מתוכן 3 דקות החזקתי בחולצת אחד החבר'ה מלפניי בציפייה שהוא יעלה אותי איתו מעלה. הוא גם כן לא אהב את זה.

מאוחר יותר, כשהחבר'ה בכיתה ישאלו, שש הדקות תהפוכנה ל-25. אחר כך ל-37. שעה ו-37. יומיים של ריצה בביצות מלאות רפש ושינה בזבל דמוי אוהל שבניתי במו ידיי על מנת להימלט מהקור הנוראי שהקפיא הכל מסביבי. הקטע של הקור הוא זה שיפיל אותי בסוף, כשאחד החברים בכיתה תהה איך משהו יכול לקפוא ב-"30 מעלות חום של וינגייט?"

"היינו באזור שלא חשוף לשמש." הייתה התשובה הכי טובה שהצלחתי להוציא מהסיטואציה הזאת.

ולכן, באכזבה אך עם זאת בהבנה- לא התגייסתי לקרבי. שבועיים מאוחר יותר, מצאתי עצמי נבחן בחדר ממוזג עם מחשב ומקלדת במקום חול וחולצות רפויות לתפוס בהן. זה היה קטן עליי. מספר מבחנים לאחר מכן- התקבלתי להיות מתכנת מחשבים בקיריה.

אך עם אותה הבנה, תמיד צבטה בי ההרגשה שאולי קצת ויתרתי לעצמי. אולי עם קצת יותר רצון וכח-סבל-מעל-האפס, בכל זאת הייתי לבוש בבגדי הסוואה, צבוע כולי בשחור, מחזיק בסכין בין שיניי ועוצר את הדם מפציעת הירי בעזרת תמיסה אשר הכנתי בעצמי, עשויה שרף של עץ מעורבבת בעליי איקליפטוס יבשים. וכל זה, תחת ירי כבד של מסוקים עליי. מכל הכיוונים.

*

קבענו להיפגש בסוף אותו השבוע.

ספרתי את הימים לכך בהתרגשות, נשאר ער לשעה נוספת בכל לילה בשביל לנסות ולדמיין איך זה יהיה עם יעלי לצידי, איך זה ירגיש לראות אותה שוב מקרוב. לפעמים הפלגתי בתיאורים כל כך מדויקים, שיכולתי להריח את הפופקורן שישב לי על הבטן בכיסא הקולנוע. ויעלי שם, מגניבה לי חיוך מידי פעם. ואני מחזיר לה.

בחלקם יש אף צעקת ״ילד!״ מפתיעה שמגיעה מאחורינו, ואיש גדול שעומד שם בחשיכה מדגים לי בהתלהבות איך לעשות תנועות מחבקות עם היד. אני אזהה את הצללית הזו גם בחלום הכי חשוך שלי.

נהניתי מהשעות האלו במיטה. נתתי לעצמי להפליג במחשבות, לזרוע משאלות, ובעיקר הן עזרו לי להעביר את הזמן שתקתק לאחור בהתרגשות. לאט, מרוח, ארוך מהמצופה, אבל הזמן הזה עבר. ובאותה שבת בבוקר כשהתעוררתי, חיוך גדול היה מרוח לי על הפנים מהרגע הראשון שפתחתי את עיניי.

*

שמש אביבית ושמיים כחולים היוו תפאורה נפלאה ליום הפגישה שלנו. חולצת הדייגים החדשה שאמא קנתה לי הייתה מגוהצת ותלויה במרכז הסלון, נעליים מריחות מסבון לצידה, ותחתוני המזל שלי - שאמנם שומשו לפני יומיים כתחתונים ליום רגיל במשרד- לבשו את גלימת המזל שלהם.

התרגשתי.

הכנתי לי חביתה וסלט לארוחת הבוקר, אפילו אכלתי תאנה מיובשת כי אבא אומר ״שחיות טרף אוכלות תאנים מיובשות בשביל לחדד את החושים לפני יציאה לציד״. פעם אמא חשדה בעניין התאנים וחיות הטרף, ובאחת מארוחות המשפחתיות שלנו העלתה את התהייה המעניינת - ״מי מייבש להם את התאנים?״

״הקטנים.״ אבא ענה בביטחון. ואני קניתי את זה. ולכן גם אכלתי תאנה נוספת.

לאחר שהתארגנתי בזמנים שלא היו מביישים את סינדרלה המתכוננת לנשף החשוב בחייה, עמדתי למול המראה שלצד הדלת למבט אחרון לפני היציאה.

״אתה מוכן?״ שאלתי את הפרצוף במראה.

נפיחה קטנה נשמעה לפתע כשריקה שברירית ומביכה.

זה היה הכי קרוב שלי להיות מוכן.

אקשן!

*

הגעתי רבע שעה לפני הזמן שקבענו, ומצאתי נקודה מוצלת לצד הכניסה לבית הקולנוע. עשיתי את עצמי עסוק בכלום - מידי פעם מעיף מבט, סורק את האנשים המתהלכים סביב, מחפש אחר הבחורה הכי יפה בעולם. ניצלתי את הזמן להתאמן על משפטים מוכנים מראש שהיו אמורים להציל אותי מלקפוא במקום כשיעלי תגיע. נדהמתי מכמות הקומבינציות שאפשר להגיד ״את נראית מאוד יפה״ בשילוב מבטים שונים.

עשרות טעויות זיהוי מאכזבות מאוחר יותר, זיהיתי אותה. היא התהלכה לכיווני לצד קבוצת אנשים שלעין לא מזוינת הייתה בקלות יכולה להיעלם ברקע. אבל אני הייתי מזוין. לא חושב שהיה אפשר להיות מזוין ממני.

״יעלי!״ קראתי אליה כשהתקרבה מספיק ועינינו נפגשו.

״יאלי!״ היא קראה אליי חזרה בחיוך והתקדמה לעברי, ״מה קורה?״

היא צעדה את המרחק שנותר, רכנה מעט ונישקה אותי בלחי. רציתי שהרגע הזה יקפא ואוכל לחיות אותו שוב ושוב ימים שלמים.

״א-ת נ-ר-א-י-ת מאוד יפה.״ אמרתי בחיוך נבוך כשחזרה לעמוד למולי, בוחר דווקא את הקומבינציה של ה-״עולה חדש בשיעור עברית״, ובטוח לא זו שהייתה בראש הרשימה.

״תודה.״ היא חייכה מיד, ״גם אתה. חולצה יפה!״

חולצת משבצות של דיגיים. מי יעמוד בפניה.

חייכתי לתודה.

״שניכנס?״

היא הנהנה לאישור ויחד התקדמנו לעבר התור לקופות.

״אני בוחרת את הסרט!״ היא הכריזה בהתלהבות כשהגענו לתור, ואני חייכתי מיד בתוספת תנועת כניעה ברורה.

״אני בוחר!״ החזרתי לה כשהיינו דקותיים מאוחר יותר למול דוכן הנשנושים של הקולנוע.

היא חייכה אליי חזרה בשובבות.

"אני יודע...אני יודע..." סימנתי עם ידי בתנועת עצור הפגנתית,

"במבה."

היא צחקה מיד, ואני מיד הרגשתי כאילו אני לא מכיר את הבחורה הזאת יותר משעתיים במצטבר.

*

התיישבנו באולם קרוב למרכז, אבל טיפה למטה, כי "ככה המסך קרוב וגדול, אבל לא יותר מדי" היו הלחישות המדריכות של יעלי כשנכנסנו לאולם. היא הייתה המקצוענית בתחום, אז הלכתי איתה. הגענו למושבים המיועדים והתיישבנו. יעלי החלה מתארגנת במושב, מניחה את התיק לצידה, ומסדרת את השתייה במקום המיועד. אני ניצלתי את אותם רגעים בשביל להביט בה בסתר- לא האמנתי שאנחנו באמת כאן. יחד. יושבים במושבים צמודים. אני כל כך שמח שהיא בחרה באפשרות של המושבים הצמודים!

כשהתחיל הסרט נפלה עליי ההבנה שלא באמת ידעתי באיזה סרט אנחנו נמצאים. לא שאלתי. האמת שאפילו לא התעניינתי. זה לא היה מפתיע שאיבדתי את העלילה כבר בדקה השלישית, הופך להיות כמו שפינצ'ר- הכלב של אבידור השכן - מצליח לעקוב אחר המציאות סביבו כשיש שוקולד למול העיניים הקטנות שלו. אפס יכולת ריכוז. גם אם היה נבחר לנציג הכלבים בתיבת נח, הוא לא היה עולה כל עוד לא היה שם שוקולד גדול יותר להציע.

השוקולד שלי היה עכשיו יעלי, והסרט היה מחוץ לתחום.

אז הגנבתי לה מבטים נסתרים, מצאתי סיבות לזוז בכיסא בשביל לראות אותה בזוית אחת נוספת, אפילו התרכזתי בצורה יוצאת דופן בשביל לשמוע כל הד קול שיצא ממנה בתגובה לסרט. כל דבר מעבר היה לא רלבנטי, אולי למעט קריאת ״ילד!״ שהגיעה במפתיע מאחורינו במהלך הסרט. לא הסתובבתי.

*

כשהסתיים הסרט ויצאנו שוב לאוויר הצח, יעלי מיהרה לחדש את השיחה על הסרט -

״אהבתי מאוד איך שהסרט הסתיים״ היא סיכמה אותו.

אני לא ידעתי אפילו איך הוא התחיל.

עשרים הדקות הבאות המשיכו בדיבורים על הסרט מהצד שלה, והתחמקויות מעוררות חשד מהצד שלי. אבל שום דבר לא יכול היה לקחת את ההתרגשות שהייתה בי בעודי הולך לצידה בדרכנו חזרה לבניין שלה. הרגשתי גאה. הרגשתי כוכב. הייתי מאושר.

"זה הבניין שלי." היא הצביעה לבסוף כשהגענו ליעד.

"נכון, אני זוכר״ הנהנתי ונעצרנו יחד על סף המדרגות של חצר הבניין.

"היה לי ממש כיף." היא אמרה וצעדה את המטר שהפריד בינינו בשביל לנשק אותי לשלום. זה הפתיע אותי.

נלחצתי.

ברך שמאל נפלה פתאום על ברך ימין, ברך ימין לא עמדה בנטל, שיווי משקל בעייתי…

בום.

נגיחה בראש של יעלי.

"אוי ואבוי! את בסדר???" נלחצתי מהפגיעה בראשה העדין.

"כן...אני בסדר, אני בסדר..." היא חייכה בזמן ששפשפה את המקום הפגוע במצח., מנסה להבין איך השתבשה פעולה כה פשוטה שגם בשבטים לא מפותחים באפריקה עוברת ללא תקלה.

עמדתי לצידה במבוכה. כמה שניות מאוחר יותר, הפצוע הרים את ראשו לסימן חיים נוסף -

"אל תדאג, אני בסדר...זה שום דבר" היא אמרה בפרצוף מחויך וכאוב.

״אני מצטער, ככה נהוג להגיד שלום במשפחה שלי.״

היא חייכה מיד. חייכתי חזרה. וכך שברנו את הקרח.

בנוסף למצח של יעלי.

*

המשכנו להיפגש בכל שבוע.

בכל פגישה כזו נוסף לו עוד חלק בפאזל של יעלי שכל כך נהניתי להרכיב. למדתי להכיר את הגבות המתרוממות שלה כשהייתה מתרגשת, הלחיים שהפכו אדומות כשהייתה צוחקת יתר על המידה, או היד שהניחה על הברך, מלטפת אותה הלוך ושוב, כשהיו לה רגעים של ״חיוך עצוב״.

נהניתי ללמוד אותה יותר מכל דבר אחר שלמדתי בחיים. זה ריגש אותי. סקרן אותי. בעיקר הכניס משב רוח מלהיב למחוזות שהיו אצלי מאובקים למדי. ואני נהניתי מכל רגע כזה.

התחלתי להצטרף למסעות שוטטות שלה ברחבי בעיר, לא תמיד עם מטרה ברורה -

״יאלי, תצטרף אליי. יש אחלה שמש, בוא נלך בשדרה״. היא הייתה אומרת ואני תמיד עניתי בחיוב, מוצא את עצמי רבע שעה לאחר מכן מקפץ ממדרכה למדרכה בשדרות העיר, מנסה ביאוש לעמוד בקצב הליכה מוגזם כמו טירון מטורטר בגולני.

יעלי אהבה לראות את החיים בעיר, את הריחות המשתנים, החנויות הצבעוניות, והכלבים המתרוצצים בכל עבר. "אלף סיפורים." היא אמרה לי באחת הפעמים שישבנו על ספסל בכיכר דיזנגוף, בעוד מצביעה על האנשים שהתהלכו סביב בהנאה. היא ראתה בהם עניין, חידה, דמויות מסיפור גדול יותר ומסקרן, כשאצלי הם לא היו יותר מיריבים פוטנציאליים לתור של משהו.

טיולי השוטטות האלו הפכו לחלק האהוב עליי בשבוע. הייתי מחכה לרגע המפגש בו יעלי תזהה אותי מתקרב ותרוץ אליי מיד בהתרגשות. ואז אפתח את ידיי לרווחה והיא תיצמד אליי קרוב, תלפף את ידי סביבה בצורה שלא השאירה ספק שאם אי פעם היה מוצג ביסלי גריל במוזיאון, אנחנו היינו המודל שלו.

כל כך אהבתי שהיא הייתה עושה את זה. עם הזמן זה יהפוך להיות החיבוק המיוחד שלנו- מין שילוב של ביסלי גריל מלופף סביב במבה צהובה קטנה ומחויכת.

באותם הרגעים זה היה עדיין חיבוק של חברים טובים, ולא יותר מזה. אולי יותר מזה. בקצת.

החיבוק הזה היה תמיד יריית הפתיחה של התחלת דרכינו לעבר שומקום - היינו מתהלכים בשדרות החיות, קופצים על אוטובוסים בשביל לגוון את הדרך, מתהלכים ברחובות צדדיים עד שמגיעים למבוי סתום ומסתובבים. תמיד היה לאן. תמיד היה עוד. שום דבר לא היה מתוכנן. פשוט נהנינו מלהיות.

ושם, באותם רגעים קטנים בהם החזיקה את ידי קרוב אליה, בחיוך הקטן שהגניבה אליי לאחור בזמן שניסיתי לעמוד בקצב המסחרר שלה, בצחוק המתגלגל למראה פרצוף שעשיתי, או פשוט כשנשענה על כתפי לרגע אחד בזמן שנחנו על ספסל בדרך לשומקום, התאהבתי בה. בכל דבר בה. זה סחף אותי ללא מעצורים והפך את העולם שלי למשהו שלא הכרתי, גורם לי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי, ומשאיר אותי בכל לילה עם בקשה קטנה אחת -

לראות את יעלי שוב. ולא מילימטר מעבר לזה.

*

יום הגיוס שלי.

בתור בן יחיד עם פקודת איסור להתרחק מהבית ברדיוס הגדול מ-600 מטר ללא מעקב, יום הגיוס שלי היה מכונן בקרב המשפחה הקטנה שלנו. ההורים שלי התרוצצו סביבי במשהו שנראה היה בין פאניקה לטנגו שיצא משליטה.

"תשתמש בסבון נרקיסים שהבאתי לך! אל תבוא במגע עם בוטנים וחמניות, זה עושה לך פריחה!" היו רק חלק מהדברים שאמא הזכירה תוך שהיא ממלאת את התיק שלי בקופסאות אוכל שמזמן כבר זלגו ממה שיכל להכיל.

״ילד!!!״ נשמעה לפתע צעקה לא פרופורציונאלית מהכיוון השני של החדר. כשהסטתי את המבט, ראיתי שם איש מבוגר שהתכופף והתגלה תכופות מאחורי המיטה כאילו שיחק עם עצמו מחבואים.

״מה אתה עושה, אבא?״

״תמיד תחפש שיח!!! תמיד!״

אמא הביטה בו כלא מבינה.

״הצלפים הסורים… הם לא פראיירים! לא פראיירים! תעשה בדיוק כמו שאני מראה לך!״

המשכתי להביט בו מדגים את תנועת ההתחבאות מאחורי המיטה באיטיות שאני לא בטוח שהייתה מצילה אותו ברגע האמת, בטח שכשהקרבולת שלו הייתה גלויה כמו סימון מזמין לצלף סורי, מנומנם ככל שיהיה.

״אתה רואה איך השיח מסתיר אותי?״

״צא משם כבר!״ אמא דווקא זיהתה אותו די טוב.

״מירה׳לה, אלו דברים שהילד חייב ללמוד! חייב!״ הוא רגז אליה חזרה. ואז הפנה שוב את המבט אליי.

״תקשיב לאבא שלך! חפש שיח!״

״אני אחפש שיח.״

יום יבוא ועוד אשתמש בטיפ הזה.

גם הרגעים האחרונים בעלייה לאוטובוס הטירונים, לא עברו חלק. למרות שנפרדתי מהוריי מספר פעמים, הם עדיין נצמדו למדרגות האוטובוס בקנאות, מתעלמים מבקשות החוזרות של המפקדים להצטרף לשאר ההורים שעמדו ממושמעים על המדרכה וצילמו את יקיריהם בהתרגשות.

"אל תשב על האסלה בשירותים!״ נשמע הד קולה של אימי בכל רחבי האוטובוס בעוד טיפסתי את המדרגות אליו, מעיר את הטירונים מההלם ששרו בו.

״ואל תשכח שכרוב עושה לך גזים!"

תססססססס.

דלת האוטובוס נסגרה מאחורי. נגמר.

בין המבטים התמוהים של המתגייסים האחרים, מצאתי מושב פנוי והתיישבתי.

"לא לקחת את שקית הערמונים שלך!!!"

אוי ואבוי.

מבטים של טירונים מבוהלים הופנו לעבר שקית שהתעופפה במפתיע לתוך האוטובוס מאחד החלונות הפתוחים, התרסקה במרכזו, וערמונים החלו מתגלגלים ממנה לכל עבר.

"זה בסדר...״ אמרתי למבטו ההמום של הטירון שישב לצידי, ״זה יכול היה להיות גרוע יותר."

*

"א-ת-ה יודע לנגן בפסנתר?!" שמעתי את הקול הנרגש של יעלי בטלפון, מרגיש איך העיניים שלה מתרחבות כהרגלן בקודש.

"לא, לא...לא באמת יודע!״ ניסיתי לצנן מיד את ההתלהבות הלא מוצדקת, ״פעם ההורים שלי פשוט קנו לי פסנתר ושלחו אותי ללמוד"

"אתה בטח מנגן ממש יפה! אני יודעת!"

״אני לא. יש לי היסטוריה די קצרה עם הפסנתר.״

ההיסטוריה שלי עם הפסנתר ארוכה-ארוכה.

היא מתחילה בערך מגיל 8, וכמו כל אהבה- ההתחלה הייתה קשה. לא רציתי לנגן על פסנתר וגם לא רציתי ללכת לחוג פסנתר. ניסיתי להראות את ההתנגדות שלי בכל דרך שיכולתי בכדי להימנע מהמפגש עם המורה הלנה- היא הייתה מסריחה מדגים והיה לה פוני מעצבן. סיבות אלו, לא סיפקו את הסחורה בבית המשפט המשפחתי. אמא, באיום אחד ממשי על החרמת הטלוויזיה המשפחתית, הורידה אותי על ברכיי בכניעה מוחלטת. באותם ימים, לא יכולתי להרשות לעצמי להעביר יום שלם ללא צפייה בסרט "מלך האריות". זה היה בעיקר בגלל שראיתי עצמי כיורש הנכון והבלתי מעורער של סימבה.

ולכן נשברתי.

מצאתי את עצמי הולך בכל יום שני וחמישי למורה הלנה בחולצה לבנה ופפיון אדום, כבקשתה. "זה בשביל נותן כבוד למוזיקה". כבוד, שאם היה תלוי בי, היה מגולגל בלאפה עם קצת חצילים וכרוב, טחינה מעל, וחמוצים בצד.

"אני רוצה לשמוע אותך מנגן!" היא אמרה בהתרגשות.

לנגן?

הפסנתר היה קבור כרגע בדירה שלי מתחת לעציצים מוזנחים שלא זכו אף פעם לקבורה מכובדת.

"אולי היום בערב?" יעלי לא חיכתה לתשובה מסודרת.

״אין סיכוי.״ המחסן שידר לי בהפגנתיות.

"היום בערב נשמע בסדר גמור." היה מה שעניתי בסוף.

וכך זה סוכם - יעלי מגיעה הערב לדירה שלי בפעם הראשונה. שעה מאוחר יותר נראה ברחובות תל אביב אדם שמנמן שרץ בהתרגשות יתרה חזרה מהסופר עם שקיות קניות מקפצות לכל עבר כמו היו עטינים מלאי חלב של פרה מתפרעת.

״חייב לעשות כפיפות בטן!״ נשמע ממנו בעודו מתנשף לכל עבר.

*

המתח היה מורגש היטב.

ישבנו בסלון הדירה שלי לצד הפסנתר ההמום מהניקיון האגרסיבי שעבר, מזכיר תור טראומתי אצל השיננית. אחד הביט בהתרגשות על השני, שני הביט בצורה עקבית על המחשוף של הראשון. ובלי בושה. הופתעתי ממבטיה החטופים של יעלי למראה המחשוף שלי - כרס קטנה שבצבצה לה מתחת לחולצה כמו הייתה ילד שובב מציץ מפינת רחוב. היא אהבה לבצבץ במיוחד כשהייתי יושב כפוף בכיסא. והפעם, בכל פעם שבצבצה, יעלי הייתה שם בשביל לחמוד אותה.

"נו...אני לא יכולה לחכות." היא הביטה בי מתרגשת בעודי עושה הכנות אחרונות לצד הפסנתר, מלווה בתנועות ידיים דרמטיות, מוחצנות, ובטח לא כאלו שתואמות את גודל האירוע.

"אז מה אתה הולך לנגן?" היא שאלה בסקרנות.

״תני לי לחשוב על זה רגע״

ידעתי מהשנייה הראשונה מה אני הולך לנגן. גם לא היו לי יותר מידי אפשרויות. מספר הפעמים שניגנתי בפסנתר, מעבר לשנה עם הלנה, היה אולי פעמיים, וזה אם אני מחשיב את הפעם שכמה קלידים נשמעו לפתע כשהתיישבתי עליו בטעות. הפסנתר עבר איתי לדירה רק כי ההורים שלי האמינו כי ״אם הוא יהיה לידך, אתה תנגן.״

גם העציצים חשבו שאם יהיו למול עיניי, הם יושקו.

אבל המנגינה הזו, מין קלאסיקה לנגנים מתחילים, הייתה שמורה אצלי היטב מבעד לזכרונות מאובקים בהם הייתי חוזר בכל יום מבית הספר ויושב להתאמן עליה בשצף. היא הייתה צרובה. בכוח. בעיקר כי זו הייתה המנגינה שהמורה הלנה הכריחה אותי לנגן בתחילתו של כל שיעור-

״זה נותן לאצבעות שלך סטירה להתעורר.״

ואני אכן נסטרתי. כל שיעור, שוב ושוב, פעמיים בשבוע, במשך שנה שלמה.

זו הייתה הבחירה הנכונה והיחידה.

הנחתי את האצבעות על הפסנתר והתחלתי לנגן את הצלילים הראשונים. ידיי נעו על הקלידים בטבעיות שהפתיעה גם אותי. זכרתי הכל. אפס טעויות. יעלי ישבה מהופנטת עם הסנטר שעון על ידיה, מקשיבה לכל צליל שיצא מהפסנתר בהערצה, כאילו המצאתי אותו בזה הרגע.

ב-תו הסופי אף זכיתי למחיאות כפיים נלהבות.

"כל הכבוד!" היא קראה בהתלהבות.

"תודה." הודיתי בחיוך נבוך בעוד היא המשיכה וסרקה את הפסנתר בעיניה, ״עוד אחד!״

״אין.״

״מה זאת אומרת?״

״זאת אומרת שאין. זו המנגינה היחידה שאני יודע לנגן״ הודיתי בבושה.

יעלי החלה צוחקת במרץ. ״אני יודעת שיש עוד״

חייכתי חזרה, מהנהן לשלילה.

"אבא שלי גם היה מנגן.״ היא לפתע זרקה לאוויר, ״במפוחית. הוא היה תמיד מנגן לנו בלילות, כשהיינו עושים קמפינג משפחתי"

פחדתי לשאול.

״היה?״ - אבל שאלתי בסוף.

״הוא נפטר.״ היא אמרה בחיוך קטן, מקמצת את פניה.

שקט השתרר לכמה שניות.

"אני חושבת שאין דבר יותר נעים מלהירדם לקול נגינה. אני ממש מתגעגעת לזה."

הנהנתי אליה בשתיקה.

״אפשר?״ היא הצביעה לפתע לעבר הפסנתר.

״בטח״ עניתי ונשענתי מיד לאחור, מפנה לה את הקלידים.

יעלי החלה ממששת את קלידי הפסנתר באצבעותיה, מעבירה אותן בעדינות לכל אורכם, הלוך ושוב, הלוך ושוב. ידעתי שהיא חושבת על אבא שלה עכשיו.

"את מתגעגעת אליו." אמרתי לבסוף.

"כן." היא החזירה את ידיה מהפסנתר והניחה אותן על ברכיה, ״מאוד.״

הנהנתי בהבנה.

״סליחה, לא התכוונתי״ היא החלה צוחקת במבוכה, והורידה מיד את המבט לרצפה.

״זה בסדר,״ הנחתי את ידי על ברכיה וטפחתי עליהן קלות, ״זה באמת בסדר.״

ואז היא הרימה את המבט שוב אליי.

ועינינו נפגשו.

לרגע אחד נהיה שקט. הכל עצר. אפילו האיש הנובח בפינת הרחובות לא היה מסוגל לנבוח באותה השנייה. התקרבנו לאט והתנשקנו. לא נשיקה ארוטית ומוחצנת, כזאת עם דברים נופלים מהשולחן וצלילי רקע נלווים, אלא נשיקה קצרה. פשוטה. רק לכמה שניות.

מיוחדת.

והיא הגיעה עמוק עמוק מבפנים.

*

המשכתי להביט בדממה על העצים בחורשה, יושב מכונס לצד גזע העץ השבור. לרגעים הרגשתי מהופנט מקולות טיפות הגשם שהצליפו בענפי העצים בקצב אחיד ומדויק. הכל הפך כבד יותר. איטי. העייפות רמזה לי בקנאות להניח את ראשי על ברכיי, שהיו מקופלות בתנוחת עובר לפניי. הייתי תשוש מידי בשביל להתנגד.

הנחתי את ראשי על הצד, משתמש בצמד ברכיי הצמודות ככרית. חיבקתי אותן חזק. קרוב. לא יודע אם מקור או בדידות. העיניים הפכו כבדות יותר, נעצמות באיטיות גדולה יותר בכל פעם. בכל פעם שנעצמו עיני, זה הרגיש כמו עוד באסטה שסוגרת את החלון בשוק של יום שישי אחר הצהריים. משהו בי החל להיכבות לאיטו.

ככל שתמונת המציאות הפכה חשוכה יותר בראשי, כך תמונה אחרת הפכה בהירה יותר.

יעלי הייתה שם.

היא תמיד הייתה המקום לברוח אליו ברגעים האלו.

דמיינתי אותה מחייכת, עם העיניים הגדולות והירוקות שלה צוחקות אליי. היא לבשה את החיוך האופטימי של "לדברים יש נטייה להסתדר, אתה תראה.". אותו חיוך שהרגיש כאילו יכולתי להישען עליו עם צמד היפופוטמים נוסף על גבי והוא לא יישבר. אותו אחד שקרא בכל לילה פרק בספר לצד מיטת בית החולים של אבא שלה, ולרגע אחד לא קרס.

חייכתי אליה בחזרה. לא אמרתי כלום, כל דבר היה רק מפריע. רק הבטתי בה צוחקת אליי באושר.

ואז לפתע הרקע השתנה. לפתע היינו יחד ברכב של אבא שלי, עושים את דרכינו בכביש המפותל מטה לעבר הכנרת, לחגוג את יום השנה שלנו. אני מסיט את המבט מהכביש לרגע אחד ומסתכל על יעלי— היא מביטה החוצה מהחלון, שרה עם הרדיו שיר רנדומלי שהתנגן—

"והלילה, הו הלילה"

ואז הסתובבה והצביעה עליי בעליזות, "א—י—ת—ך אני נשאר."

חייכתי אליה בחזרה. לא אמרתי כלום, רק הבטתי בה צוחקת אליי באושר.

אני זוכר טוב את הרגע הזה, כי באותה שנייה הרגשתי כמו הבן אדם הכי מאושר בעולם. ואני מוכן להתחרות עם כל אחד שיציע אחרת. אולי לא היו שם חצוצרות או סרטים עפים לכל עבר, אבל כל מה שהיה צריך להיות, היה שם.

*

יואב, אבא של יעלי, נפטר לפני חמש שנים מסרטן.

עם חיוך קטן וצנוע, רגוע בצורה יוצאת דופן, יואב תמיד הקרין יציבות וחוזקה מעוררות הערצה. הוא לא היה מאלו שמדברים הרבה, אבל כשהיה עושה כך, תמיד אלו היו דברי טעם - ״רצית להקשיב למה שיש לו להגיד״ אמר לי פעם אמיר, האח הבכור של יעלי, באחת השיחות שלנו.

מאחורי המראה הזקוף והמחויך עמד בן אדם חד בצורה יוצאת דופן. שקול. מחושב. בתור בוגר הסיירת שהמשיך לשירות ארוך בתפקיד מוערך במשרד ראש הממשלה פניו היו לרוב חתומות במראה אחיד ורציני. הוא עבד לעיתים תכופות בלילות, ואף היה נעדר ימים שלמים לעיתים, אבל תמיד נוכח בחיי המשפחה. תמיד היה שם כשצריך אותו.

״הוא היה מהאנשים האלו שלעולם פשוט הצליח איתם.״ אמרה לי ענת באותה שיחה על אדן החלון, ״אי של יציבות וביטחון לכל אחד, ובכל סיטואציה.״ היא חייכה לעצמה.

״ובלתי שביר...״ היא הוסיפה תוך שהיא מסתכלת עמוק לתוך עיניי, ״…הוא היה בלתי שביר.״

יואב ויעלי נקשרו עוד מהרגע הראשון בו נולדה. יעלי, עם סיבוכי לידה חמורים, נלחמה בצורה עיקשת על חייה בשניות הראשונות שלה בעולם. התינוקת הקטנה שהתנועעה ללא הרף במיטה הקטנה, דורשת את מקומה בעולם, הותירה אותו בדמעות מלאות גאווה מעבר לחלון הזכוכית הדק. הרגעים האלו שהביט בה נלחמת היו אלו שחיברו את הלבבות שלהם יחד למשהו גדול ובלתי ניתן להפרדה, כזה שגם שמשון הגיבור, בימים טובים של שיער, לא היה יכול לעשות דבר.

היא הייתה הנסיכה הלוחמת שלו.

והוא היה גאה בה. תמיד.

כשהסרטן פגע בו, הוא פגע חזק. ומהר.

כאב ראש באמצע יום עבודה שלח אותו לבדיקה שגרתית אצל הרופא, סריקת MRI, ואת האות לתחילת מחול שדים שלא הפסיק עד לרגע בו נפטר. הסיוט הכה במשפט אחד בודד -

״המצב מדאיג.״ אמר הרופא בעיניים דואגות לענת שישבה בכיסא למולו בחדר הרופא, כשיעלי ואמיר לצידה. הוא התקרב אליה קלות כשאמר זאת, מביט בצורה ישירה ואמיתית לתוך עיניה, מנסה בצורה יצירתית להעביר לה את המסר הקשה מבלי שהילדים בצידה ישברו.

אבל לא הייתה באמת תרופת קסם לכך.

השבועות הבאים עברו בנסיעות אין סופיות לטיפולים ובתי החולים, ניתוחים תכופים, והתייעצויות רבות שלא הביאו לתוצאות חיוביות. יואב רק המשיך ונחלש, המשיך והצטמק. ונראה ששום דבר לא הצליח לעצור זאת.

יעלי הייתה מפוחדת. מבולבלת. ברגעים שלא שהתה לצד יואב, הייתה לרוב מכונסת בעצמה, עומדת לצד החלון בחדר בית החולים ומביטה החוצה בשתיקה. רק קריאה לשמה הייתה מוציאה אותה מהדיאלוג שהיה לה עם העולם. היא שאלה שאלות קשות. היא חיפשה הסברים אמיתיים. אבל שום דבר לא עזר למול מראה האבא הבלתי מנוצח שלה הופך למשהו רפוי וחסר כוח, מחזיק את גופו בשארית כוחותיו על המיטה.

חודש וחצי עבר מרגע הגילוי ועד להלוויה. זמן קצר יותר מהחופש הגדול. ומאותו היום, יעלי עשתה את הדרך ההפוכה מלהיות פרפר לגולם.

*

שבוע לפני הנסיעה לכנרת.

יום השנה שלנו קרב ובא, ותכנון החגיגות תפס כיוון מדאיג בדמות קמפינג בטבע — כיוון שעשיתי כל מה שיכולתי על מנת להסיט אותו למקום נוח יותר לישון בו.

"יעלי, אני רוצה לחזור רגע לסיפור הזה של הקמפינג..." התחלתי בגישושים בעודנו יושבים בסלון הדירה שלי ומתכננים את הנסיעה, "עם כל האוהל על החול והדלת הקטנה עם הריץ׳ רץ׳ החמוד הזה..."

"כן, יהיה לנו מושלם" יעלי השלימה אותי.

"כן... יהיה כיף."

"רק רציתי להזכיר שיש גם את תוכנית ב׳, ואפשר להתחרט ולעבור לרעיון של הצימר. וזו לא בושה. שתדעי לך, להפך, זה אפילו מראה על בג..."

"יהיה לנו כיף, יאלי, אני בטוחה."

"אבל הצימר…" עברתי לקול תבוסתני ונואש, "עם כל הלחמניות הקטנות האלו, כמו בסדרה של "׳מרקו׳".

אבל יעלי הייתה נעולה על רעיון הקמפינג, בעיקר כי הבטחתי לה שנעשה את זה. היא הדפה את כל ניסיונות השכנוע שלי, כולל כיוונים יצירתיים כגון ה— "כתבה מרתיעה שקראתי על תולעים מסוכנות שהגיעו לארץ לאחרונה, בדגש על חופי הכנרת", או שיתוף אותנטי ומרגש על "היותי חלק מאוכלוסיה קטנה ומיוחדת בעלת מחסור חמור בויטמין—"X12" זה המחייב אותי לישון על מזרון עבה ונעים בעל קפיצים תומכים ואכפתיים, אחרת זה יתדרדר ל—X123".

אז נשברתי.

ועכשיו נשאר היה לי רק לחלום בלילה על אותו ס״מ בודד שיפריד ביני לבין האדמה הקרה והלא מאוזנת, עם עכבישים שיתהלכו סביבי כאילו אני בודהה, דנים ביניהם איך הם חודרים את האוהל ואוכלים אותי. או יותר גרוע, איך הם עוטפים אותי בקורים ומגלגלים אותי מצד לצד כמו נקניקייה.

*

בשביל להגיע לכנרת היינו צריכים רכב, והאוטו של אבא היה האפשרות הכי טובה שלנו —

"איזו שאלה!" הוא ענה בהתלהבות כששאלתי אותו על כך בטלפון, שומע את ההתרגשות מהרעיון שיעלי הולכת לראות את הפיג׳ו הישנה שלו.

בבוקר הנסיעה, כשיעלי ואני העמסנו את הפיג׳ו הישנה בציוד, לפתע נגלו אלינו אבא ואמא מאחורי אחד הרכבים, מסתכלים עלינו בשקיקה —

"רק רצינו להגיד שלום אחרון" אמא סימנה בחיוך.

"תשמור עליה, ילד!" אבא צעק בקול פקודה ששמורה לקרבות עיקשים בתעלה, "היא כבר לא מה שהייתה פעם, אבל עדיין נושכת את הכביש כמו חתיכת גומי בפה של אינדיאני!"

מעולם לא הבנתי את המטאפורה של הגומי והאינדיאני. למרות שהיו לי כמה כיוונים, כולם נגרסו בכל פעם שאבא העלה אותה בסיטואציה אחרת. לפעמים אני חושב שגם הרמב"ם, גדול המפרשים אי פעם, האיש שידע לפרש עולם ומלואו מטור של נמלים, היה כנראה מוצא עצמו יושב ביאוש, מכוסה סדין לבן, ומביט בי בעיניים מאוכזבות —

"תשמע ילד, אין לי מושג על מה אבא שלך מדבר."

"נו! למה אתה מחכה?!" אבא צעק לעברנו בעוד התנעתי את האוטו, "קדימה! לכבוש את סיני!"

"את הכנרת." אמא תיקנה מיד.

"כל טוב! כל טוב!" הוא המשיך וצעק בקול נרגש בעודו צועד מאחורינו, בזמן שהרכב התחיל את הנסיעה במורד הרחוב. יעלי נפנפה אליו חזרה בהתרגשות. כשהגיע תורי והסתובבתי לשלום אחרון, הוא כבר היה בחצר הבניין של השכנים, משתין על אחד העציצים.

*

התעוררתי בבהלה.

הבטתי סביב על החורשה הדוממת שנראתה כמוכת הלם מהמבול שתקף אותה — ענפים שבורים היו פזורים בכל עבר לצד שלוליות גדולות שהציפו את הקרקע. שלחתי את היד לעבר התיק שנח לצידי, ממשש אותו בדאגה — הוא היה סחוט ממים, ובוץ וכיסה אותו בנדיבות.

לפחות הגשם הספיק להירגע, הופך לטפטופים טורדניים יותר מאשר הצלפות חסרות רחמים.

זה היה הזמן שלי להמשיך.

התרוממתי לאיטי מהקרקע הרטובה וניערתי את השרירים שהפכו קשים מהישיבה הרצופה בקור. בתנועה מהירה הנפתי את התרמיל והנחתי אותו על גבי — מרגיש את משקלו כבד פי שלושה מהמים והבוץ שהזדחלו אליו פנימה.

הצעדים הראשונים היו הקשים ביותר— הם היו כבדים ומאומצים, נאבק בנחישות ברגליי להמשיך ולבוא אחריי. שום דבר בגוף שלי לא רצה להמשיך את הדרך, בטח כשלא יכולתי לראות דבר מעבר למטרים הספורים שהיו לפניי. צעד אחר צעד התחלתי להתקדם לאיטי בחשיכה מוחלטת לכיוון היציאה מהחורשה.

האם זה היה הרגע הנכון לשלוף פנס ראש?

למה לי?

למה לא לחכות להתרסקות מביכה בשלולית בוץ גדולה ולבחור באופציה לעשות זאת כשאתה שכוב בתוך שלולית, נאבק בריצ׳רץ מעצבן בגודל אפונה, ומתחנן שיפתח כאילו היה דלת סתרים שמחכה לבקשה הנכונה.

לא התמרמרתי. שלפתי את הפנס לבסוף והתרוממתי שוב, ממשיך את דרכי לכיוון היציאה מהחורשה כמו גוש בוץ שקיבל חיים במתנה ומתחיל ללכת.

עצרתי ביציאה מהחורשה כשמשהו תפס את עיניי — הפנס האיר עכשיו על מפה שהייתה מצוירת על לוח עץ וממוסמרת לאחד העצים. התקדמתי לעברה במהירות.

"אתה כאן!" היה סימון אדום על ציור השביל במפה, ולידו החורשה המסומנת כקבוצת עצים ירוקה.

נאנחתי לרווחה. אני בכיוון.

המשכתי לעקוב אחר השביל עד לסופו, פסגת ההר. זה היה נראה שהייתי בשליש הדרך.

איך גיהנום יכול להיות רק שליש ממשהו?

לאחר ששיננתי היטב את המשך השביל במפה, עשיתי את הצעדים האחרונים מחוץ לחורשה, כשפנס הראש מאיר את המשך השביל המפולג בזרמי בוץ רבים. ידעתי כי אני יכול לאבד אותו שוב בקלות, בטח כשחוש הניווט שלי היה כל כך גרוע שאם השביל היה מתגלה כמעגל אין—סופי סביב החורשה, הייתי מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר רק כשהייתי מגיע לגיל 50.

"תמיד תחפש את הסימון" שמעתי את הקול של מישל בראשי, "הוא יהיה במקומות ברורים ונראים היטב".

"מישל הזו!" האלו, התמרמרתי. "מה הם בכלל יודעים לעשות השוויצרים האלו, חוץ שוקולד"

דחפתי את ידיי עמוק לכיסים, מסתיר אותם מעט מהקור.

"ואיזה נראים היטב?" גוש הבוץ המהלך נשמע מקטר לעצמו ללא הרף, "גם מגדלור שלושים מטר עם השמש עליו לא היה נראה מכאן"

*

ברעשי חנק, שלא נאמר בקשה למחילה, הפיג׳ו הישנה של אבא החלה את הנסיעה בהצבת גבולות ברורים ליכולות שלה להוביל אותנו אל עבר הכנרת. במרכז הלוח דלקה וכבתה נורת הדלק תכופות, נראית כמו סובלת מבעיה טכנית שמעולם לא טופלה, או זועקת לעזרה בשארית כוחותיה בסימוני SOS מיואשים.

"כן, יעלי," אמרתי לעיניה המודאגות שהביטו על לוח המכוונים הישן, "זה מראה שאין לנו בכלל דלק".

הפיג'ו הישנה של אבא שלי.

מאתגרת בגאווה את נס פך השמן, היא הצליחה ברוב חייה לנסוע על הדלק—ספייר שלה. לא רק שלא הרגישה לעולם את תחושת השובע של טנק דלק מלא, היא גם הייתה נתונה למשמעת ברזל מצד הבעלים שלה —

"צריך לחנך אותה להסתפק במועט!" היה אבא מסביר לנו בכל פעם מחדש, כשמילא את טנק הדלק רק עד שליש המיכל בתחנת הדלק.

"היא נוסעת על בסיס אמונה." היה ההסבר הנגדי של אמא.

הייתה זו עוד אחת מהעובדות שהשמטתי בעבודת השורשים שלי בבית הספר היסודי — במשפחה שלי היה כלי רכב שאבא שלי ניסה לחנך בקנאות.

לבסוף הצלחנו להגיע.

שעה וחצי של נסיעה רועשת ועליזה בדרכים, הובילה אותנו לחניון של אחד החופים בכנרת. לאחר שמצאנו פינה מתאימה, המשכתי בהורדת הציוד מהרכב בזמן שיעלי ארגנה את הדברים. כשחזרתי בפעם השלישית לעברה, כבר היה לנו אוהל שעמד מתוח בגאווה, מרפסת קטנה, ואפילו סלון שיעלי הרכיבה מסלעים שמצאה בקרבה.

"לחזק את המוטות!" צעקתי בעוד התהלכתי לעברה עם שקיות בידי, "רוחות מזרחיות הן תמיד אסון בתקופה הזו של השנה!" אמרתי בביטחון ששמור ליודעי דבר ומספרי סיפורים.

יעלי הרגישה בבית. היא התהלכה סביב יחפה, מרימה צדפים מהחול ומביטה בהם קרוב כאילו היו חברים ותיקים שבאה לבקר. היה לה טוב בטבע, וזה הורגש בכל רגע כשחיוך גדול היה מרוח על פניה תמידית.

לפעמים היא נהגה לספר לי על הטיולים שעשתה המשפחה כשיואב היה עוד בחיים — איך יכלו "להעביר שבוע שלם באוהל על החוף, לאכול אורז מבושל וירקות, ולישון מתחת לכוכבים". הסיפורים האלו גרמו לי להחביא כמה סנדוויצ'ים ושמיכה נוספת באוטו למקרה שליעלי יהיו תוכניות להעביר אותי סדנת הישרדות שכזו.

העברנו את שעות הצהריים על החוף, מתחממים מהחלוקים שהיו פזורים בכל עבר וספגו את השמש בכניעה. לעיתים כשהשמש חיממה אותנו יתר על המידה, קפצנו לשחייה מרעננת, וחזרנו שוב להשתטח על החלוקים החמים. החוף היה כמעט שלנו, ריק לגמרי, למעט קבוצת חברים ששהתה לה במרחק ומשפחה עליזה שהייתה בעבר השני שלנו.

זו הייתה תפאורה מושלמת. עכשיו הייתה חסרה רק פעילות מעניינת לפלפל את האווירה.

"חייבים לקבור אותך בחול!" הכרזתי בפרץ התלהבות.

"לא נראה לי"

למה?..." התפלאתי, "זה כיף אדיר!"

זה לא כיף. בכלל.

בטח אם נשאר בך הזיכרון של ילדי הכיתה מכסים אותך בכל מיני סוגי פירות ומצטלמים לידך כאילו היית דוגמנית הבית של הוואי. שלא נדבר על חתיכת תות שנופלת מהנחיריים באמצע מקלחת שבועיים לאחר מכן.

"לא נראה לי כל כך" היא המשיכה להתנער מהרעיון, "אני מפחדת שאתה תעשה שטויות."

"אני?!" הראיתי מבט נעלב, "שטויות?"

התחלתי מהנהן באכזבה למולה.

"אחרי כל מה שעברנו יחד, עדיין, זה מעליב אותי שהאמון ש..."

"נו............." יעלי חייכה ביאוש, יודעת בדיוק מה הולך להגיע.

"...ואת חושבת שאת בונה משהו עם מישהו, ואז ברגע אחד הוא מוכיח לך שז..."

"בסדר, בסדר" היא חייכה בכניעה, "אבל אם אני מבקשת לצאת, אתה נותן לי מיד."

"יש!" צעקתי בהתלהבות.

לא עבר רגע וידיי היו כבר עסוקות בחפירה בלתי מתפשרת בחול.

עשר דקות מאוחר יותר, הבטתי על יעלי מלמעלה בסבלנות.

"אני לא חותמת."

"לא חותמת, לא יוצאת" נפנפתי במסמך המאולתר לנגד עיניה.

"המסמך" המדובר היה ממחטת נייר בו היו רשומות מספר דרישות שהעליתי. יעלי הביטה בי מתוסכלת — גופה היה קבור עכשיו עמוק ובמאונך לחולות הכנרת, בלי יכולת אמיתית לזוז. ראשה היה הדבר היחיד שהצליח לנוע, וגם הוא, לא נהנה מחופש תנועה מוחלט בשל צמד גבעות שבניתי לצדדיו.

השארתי לו את המינימום הנדרש בשביל להשתתף במשא ומתן.

המשכתי לקרוא את תנאי ההסכם המתגבש.

"שימי לב לסעיף הנוגע בארוחות הצמחוניות של יום שני" קירבתי את המסמך המאולתר לפניה והצבעתי לעבר סעיף 2 — הוא נגע במנהג החדש שהכניסה לזוגיות שלנו.

לא עוד!" הכרזתי. יעלי צחקה בתסכול, מהנהנת בכניעה.

"כמו כן, שימי לב שבסעיף ד', את מתחייבת להביא לי בכל לילה למיטה שוק…"

הייתי הסוהר הגרוע ביותר שאפשר לקבל.

היית גם הסוהר הקל ביותר לתפיסה.

אסור לעצור! אסור לעצור! המשכתי להגיד לעצמי בזמן שברחתי מיעלי ברחבי החוף בריצת אמוק. היא הייתה חמושה בכפכפים שאיימו להעניש את הישבן שלי בחוסר רחמים, והבדלי המהירות רמזו שלא נותר לו עוד הרבה זמן להישאר במלוא תפארתו.

ואכן נתפסתי.

וכה חטפתי.

אחר כך הלכתי לבכות מאחוריי אחד השיחים, ואז השלמנו.

*

"את שומעת את זה?"

התעוררתי בבהלה לקול נגינה מלטף שהגיע לא הרחק מאיתנו. התרוממתי מעט ונשענתי על המרפקים, מנסה להציץ מבעד לפתח האוהל לעבר החשיכה שהספיקה לרדת סביבנו. יעלי שכבה מקופלת לצידי, ממצמצת בעיניה שהתעוררו לחיים.

פריטה עדינה של מיתרי גיטרה נשמעו מבעד לחשיכה. היה בהן משהו מרגיע, נוגה.

"כן, אני שומעת." יעלי התרוממה על מרפקיה והקשיבה בריכוז לצלילים, "זה ממש קרוב"

נשארנו שעונים כך בשתיקה לדקה ארוכה, מקשיבים לקול הניגון, כשלפתע קול שקט הצטרף מבעד לחשיכה —

"לעצור ולהבין, לגלות עם השנים,

שאני בעצם לא עזבתי.

לאבד בשביל לשמור, ולכאוב בשביל לזכור,

שאותך אני תמיד אהבתי.

בכל המסעות."

הקול היה עדין, מבויש, כמעט מלטף את המנגינה שעטפה אותו. יעלי התקדמה לעבר פתח האוהל והוציאה את ראשה החוצה מורגשת, כמו מנסה לנשום פנימה את המנגינה.

"זה כל כך יפה." היא אמרה והסתובבה אליי בעיניים נרגשות.

"להביט בשביל לראות, ולשאול את השאלות,

בלי לדעת מה בכלל חיפשתי.

לעצור ולגלות, שעם כל הטעויות,

אחת כמוך עוד לא הכרתי,

בכל המסעות."

וכך, כמו שהופיעה, כך גם התפוגגה המנגינה חזרה לחשיכה, מחזירה את השקט וקולות הצרצרים סביבנו.

יעלי המשיכה לשבת בפתח האוהל, מביטה החוצה בהתרגשות. משהו בשיר נגע בה. התקרבתי אליה מעט ועטפתי אותה מאחורה. היא הסיטה את המבט אליי וברגע אחד היו העיניים הגדולות והירוקות שלה קרובות מתמיד, מחייכות אליי באושר.

ידעתי בדיוק מה היא מנסה להגיד לי.

בזה הרגע מצאנו את השיר שלנו.

או יותר נכון, הוא מצא אותנו.

באותו הלילה שכבנו בפעם הראשונה. באוהל הקטן, עם פנס קטן שדלק כעששית בתקרת האוהל, אהבנו ברוגע, בתמימות. אם זה לא היה תלוי בי זה היה נמשך לנצח, אבל זה כן היה תלוי בי — אז זה נמשך שש דקות. אבל אלו היו שש הדקות המרגשות בחיי.

*

הפעם הראשונה שהכרתי את המשפחה של יעלי הייתה שלושה חודשים לנגיחה הראשונה שלנו. ההזמנה אליה הגיעה משיחת טלפון סתמית שלנו באמצע היום —

"חשבתי שיהיה נחמד שתכיר אותם."

דממה אלחוט השתררה מיד.

"יאלי?"

"כן?"

"אתה מפחד?"

"אני לא מפחד משום דבר."

פחדתי.

פחדתי מאוד.

בעיקר כי החלו לצוף אצלי אירועים מהעבר בהם אור הזרקורים היה עליי, ותפקודי היה לקוי. יעיד על כך אבישי, חבר לשעבר שזכה בשבעה תפרים ושיניים קדמיות שבורות למחצה, לאחר שבחר להתחרות איתי במשחק הבקבוק והנר ביום ההולדת שלי. אף אחד לא הבין עד היום איך המשחק הזה הסתיים כשהישבן שלי מוחץ את ראשו של אבישי ברצפה ואף נר לא נמצא בבקבוק.

לא אהבתי אירועים חברתיים. לא הייתי טוב בהם. ובאלו שהייתי באור הזרקורים, גם הייתי נלחץ מסיטואציות פשוטות שלרוב האנשים היו עוברות חלק. אבל ידעתי שיש דברים שאני צריך להתמודד איתם, בטח בשביל יעלי לה המשפחה הייתה חשובה מהכל.

"אני דווקא ממש אשמח." אמרתי לבסוף לאחר שתיקה קצרה בשיחה, שומע את החיוך שנפער בצד השני של הקו.

שלושה ימים מאוחר יותר — יום שישי בערב, אני אעמוד זקוף מול דלת הכניסה לבית של יעלי, ארביץ ניקיון אחרון לנעליים בעזרת עלה שקטפתי מאחד העציצים ליד, טאצ׳ אחרון לחולצת הדייגים שלי, ואהיה מוכן רשמית לפגוש את המשפחה של יעלי בפעם הראשונה.

*

"שלום! איזה כיף שהגעת!" קיבלה אותי ענת על סף הדלת בהתרגשות, מביטה בי בחיוך רחב. "אני ענת, נעים להכיר." היא התקדמה שני צעדים ונישקה אותי בחום, נראית חייכנית ומלאת מרץ בדיוק כמו שתיארתי אותה.

"בוא תיכנס, אייל." היא פתחה את הדלת לרווחה והזמינה אותי פנימה. אני רק הודיתי לאלוהים שלא קראה לי בכינוי הדבילי שהכנסתי את עצמי אליו.

"יאלי!" נשמע לפתע צעקה מאחור.

תודה יעלי.

שנייה מאוחר יותר היא הופיעה — בחולצה לבנה וג'ינס, נעלי בית וגולגול בשיער, היא עקפה את ענת ונעמדה למולי בחיוך מתרגש.

יעלי שלי.

פתחתי את ידיי לרווחה והיא נצמדה אליי קרוב לחיבוק ביסלי—במבה שלנו. לרגע היא הרימה את המבט אליי ואני חייכתי אליה חזרה בביטחון —

"יהיה בסדר." לחשתי לה.

"יהיה בסדר." היא לחשה לי בחיוך חזרה.

צעדנו פנימה לדירה שהרגישה חמימה וביתית מהרגע הראשון — הצבעים החמים שהייתה מוארת, הפרקט החום ורהיטי עץ שהיו פזורים סביב — כל אלו השכיחו לרגע שאנחנו נמצאים במרכז תל אביב והזכירו יותר בקתה באמצע היער.

"אמיר, בוא תגיד שלום." ענת קראה לפתע בעודנו מגיעים לפאתי הסלון. ברקע הופיעה מיד דמות המזכירה מקרר סמסונג ארבע—דלתות, שלא נאמר שש, שהתרוממה מהכורסא והתקדמה לעברנו.

"נעים להכיר." אמיר הציג עצמו בקול בס שלא היה מבייש קריין חדשות ברדיו.

"היי..." יצא ממני בתגובה קול חלש ורפוי כיאה למקרר רבע—דלת של מלון.

התיישבנו כולם בסלון והעברנו את חצי השעה הבאה בשיחה קלילה, כשאני מתרגש מחיבור הצורה והפנים לדמויות שלמדתי להכיר כל כך טוב מהסיפורים של יעלי. לבסוף עברנו לשולחן האוכל, בזמן שאמיר וענת החלו הולכים ושבים מהמטבח עם שלל מאכלים שענת בישלה לטובת הערב.

לקחתי קצת מכל דבר וניסיתי לאכול בנימוס. לא רציתי תפרים ושיניים שבורות למחצה אצל אף אחד בארוחה הראשונה שלי אצל יעלי, ולהפתעתי הרבה, החששות האלו נמוגו לאיטן ככל שהזמן עבר, והרגשתי יותר בנוח. הופתעתי מהמהירות שזה קרה, בעיקר כי יעלי, ענת ואמיר נתנו לי הרגשה טובה ונעימה מההתחלה. היה בהם משהו קליל, זורם ולא מתאמץ.

כשסיימנו את המנה העיקרית בדמות צלי עוף ממולא בכל טוב, האופטימיות המוקדמת שלי חטפה סטירת לחי בדמות רעש בעבוע מפתיע שהגיע מהבטן שלי.

מה זה? נבהלתי.

הבעבוע הפך מחשיד, מלווה בכאב בטן דוקרני.

למה עכשיו?! צעקתי לעבר המחסן.

התשובה הגיעה מיד.

למה?.... כי היום בשעה אחת בצהריים פתחת את המקרר ברעב מתפרץ. לא היה כלום בפנים. אבל אז זיהית שקית מבצבצת בפינת המדף השני — נראית חשודה, אדמונית ומזמינה. זוכר אותה?

כן, אני זוכר. "כדורים של שמחה" היה כתוב עליה באותיות עליזות.

אז בתוכה היו שאריות של מנת פלאפל מלפני יומיים. חשבת על זה, הבנת את הסיכונים, זרקת את הסיכונים לזבל, שפכת על כדורי השמחה האלו הרבה טחינה ואכלת. וזה ה—"למה" שלך.

זה נכון, אני באמת אכלתי את המנה המוטלת בספק הזו.

כאבי הבטן העזים רק הלכו והתחזקו ככל שהזמן עבר, מבהירים לי שלא יהיה מנוס מלהעביר את עצמי לשירותים בזמן הקרוב.

"אני שנייה קופץ לשירותים." אמרתי לבסוף, והתרוממתי מהשולחן. יעלי הצביעה לי מיד לכיוון השירותים. מנסה להתנהג כרגיל, עשיתי את את עשרת המטרים לשירותים מתוח, ממוקד בהקשבה לתוכנית שהמחסן דיקלם לי במרץ —

נכנסת, נתת, יצאת. אין הוכחות. אין תקלות. אין שבויים. יש לך שתי דקות מהרגע שסגרת את הדלת, אף אחד לא ישים לב. תתעכב מעבר לכך, יתחילו לחשושים. אנחנו לא רוצים לחשושים בארוחה הראשונה שלך כאן, אז תראה שאתה עומד בזמן.

אני מוכן.

נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחוריי, זיהיתי מיד את האסלה, מושב, זווית, תנאים הנדסיים, כיוונתי את הסטופר בראשי לשתי דקות, והתיישבתי.

אבל אז התחילו קשיים. קשיים שלא הייתי מוכן אליהם.

לא היה לי זמן לחשוב, אז פשוט לחצתי יותר חזק.

בחירה לא טובה.

לפני שהבנתי מה קורה נשמעה תרועה באוויר — כל כך חזקה שאני בספק אם המשפחה הנחמדה שאכלה בחוץ לא עצרה את הארוחה, עברה לדום, והחלה לשיר את התקווה.

הייתי קבור. האפשרות לקפוץ החוצה מהחלון בשירותים נראתה פתאום כדבר היחיד והנכון לעשות. ובנוסף, גם נגמר לי הזמן.

לפתע עיניי עצרו על שרפרף קטן שהיה בצידי הדלת. משכתי אותו אליי והוא הגיב בקול חריקה.

חייכתי.

תוכנית המילוט שלי הופיעה.

הורדתי את המים ודחפתי אותו בשנית, הפעם בחוזקה, כשהוא מתחכך ברצפה ללא רחמים. קול החריקה נשמע היטב, מזכיר במעט את צליל התרועה האימתני שלי. זה לא היה זהה, אבל היה שם בדיוק את הספק הנדרש בשביל להפליל את הכיסא בקול התרועה, ובשבילי לחזור אל שולחן האוכל בגאווה של הרגשת ניצחון.

שיחקת אותה, אמר לי המחסן.

אני יודע, חייכתי פנימה.

שנים לאחר מכן יגיד לי אמיר כי הנאד שדפקתי בארוחה המשפחתית הראשונה שלנו היה הדבר הכי מרשים, מלא ביטחון, ועוצמתי שהוא אי פעם ראה מגבר.

*

יום הגיוס של יעלי.

לא הסכמתי לשחרר לה את היד.

"לקחת את הגרביים החמות?" שאלתי בלחץ, "לא את אלו שקניתי לך בשוק! עבדו עליי שם, הציור של האננס שכנע אותי. הן לא באמת טובות"

"יאלי, אני בסדר."

"לא בסדר, יעלי. לא בסדר! תראי לי את הגרביים שלקחת!"

יעלי הביטה בי מהצד השני של החדר בעודה מסדרת את התיק, אבל אז נעצרה, השעינה את התיק על הקיר, והתקרבה אליי מחויכת. בתנועה זריזה ליפפה את ידיה סביבי לתנוחת הביסלי האהובה שלה, והסתכלה אליי קרוב —

"אתה תחכה לי עם חיבוק—ביסלי כל שבוע?"

"לא רואה את עצמי מחבק במבה אחרת." עניתי בחיוך מתאמץ, מרגיש כאב קטן וחד מפלח אותי בהבנה שתקופה חדשה לפניי — תקופה עם פחות יעלי.

וכך נחתמה הברית השנייה לבית יעלי ויאלי. מאותו היום, אני אקפיץ אותה בכל בוקר יום ראשון לתחנת הרכבת, מלווה אותה במבט עד שתגיע לפתח התחנה. אז היא תסתובב ותנופף אליי בחיוך — להגיד שהכל בסדר.

אני אנופף חזרה.

ואז אתחיל רשמית בספירת הימים עד לחזרה שלה, ביום חמישי.

וכשהוא יגיע, אמתין לה בתחנת הרכבת בציפייה אינסופית, שעה לפני הזמן, למקרה והרכבת תגיע מוקדם יותר. הרכבת אף פעם לא הגיעה מוקדם יותר. אבל לא היה אכפת לי, הייתי מחכה גם שנת אור רק בשביל הרגע שיעלי תרד מהרכבת ותרוץ אל בין זרועותיי, מתלפפת סביבי בחיבוק—ביסלי כמו נחש חנק.

עמדתי בהבטחה הזו בהצטיינות.

*

כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להרים את המוט.

כולם הסתכלו, אבל אני לא זזתי.

"אייל, אתה מצליח להרים?" שאל אותי הבחור לצידי.

לא עניתי.

לא רציתי להרים.

העיניים סביבי הביטו בי בדממה. לא דוחקות בי לרגע, רק מביטות.

אבל אני לא יכולתי להרים את המוט המחורבן. קפאתי. ידי השמאלית פשפשה בכיס המכנס, נלחמת בפירורים אין סופיים של במבה.

לבסוף מצאה את מה שחיפשה. אחזתי בזה כמו מכונת משחק בדרך לשלוף צעצוע.

"אייל?"

לא הגבתי, רק חיזקתי את האחיזה. מרגיש בכל רגע איך כוחות מחודשים נטענים בגופי. נשארתי כך לכמה שניות.

ואז הייתי מוכן.

שלחתי את ידי לעבר המוט וסימנתי לבחור לצידי בהנהון —

"אני מוכן."

*

"יעלי, את חייבת להיות מרוכזת עכשיו, בסדר?" אמרתי לעיניה הרגועות להפליא.

"זה לא משהו רגיל, לא משהו שפוגשים כל יום" המחשתי את הפאניקה בתנועות ידיים גרנדיוזיות.

אבל את יעלי זה לא הרשים.

"יאלי, יהיה בסדר. אתה לא צריך לדאוג" היא אמרה בקלות ראש.

לא היה מקום לקלות ראש בשיחה הזו.

"את פשוט לא מבינה לקראת מה את הולכת." אמרתי ביאוש והורדתי את הראש בין ברכיי.

יעלי התקרבה מצידה השני של הספה ונצמדה אליי. היא משכה את ידי אליה בעוד ראשי עדיין קבור בין ברכיי.

"למה אתה עושה מזה כזה עניין? אני בטוחה שההורים שלך ממש בסדר."

אבא שלי האמין שחייזרים ביקרו אותו פעם בתחנת דלק בדימונה. אמא שלי דבקה בו. ההורים שלי היו הכל חוץ מבסדר.

הרמתי את ראשי מבין ידיי והבטתי אל יעלי.

איך לכל הרוחות יכולתי לתאר לה בשיחה אחת את צמד הכוכבים הראשיים בחיי?...

לצד האפרשזיף, הסביח ברחוב פרישמן והצורה בה אני משחק כדורגל, ההורים שלי היו ללא ספק אחד השילובים המעניינים ביותר שידע הטבע. אבא שלי— פנסיונר, נהג אוטובוס שנים רבות, מהתל אביבים הותיקים שכולם מכירים את החיוך שלו בבוקר ואת שירת הארץ—ישראלי בזמן הנסיעה לאורך רחוב דיזנגוף. היה לו את המראה השלומיאלי עם הבטן הבולטת והסנדלים משנות הפלמ"ח שקשה היה לא לאהוב.

הוא השתייך ליחידי הסגולה שאהבו ריבת חבושים, צפו בלהט ב—"חינוכית 23", והעריצו בכל ליבם את צעדת הגלבוע. הוא היה מחכה לה כל השנה, וכשתגיע, הוא ילבש בגאווה את המדליות של שנים עברו על צווארו, ויפליג בסיפורים לצועדים האחרים על הימים בהם "המסלול עוד לא היה מסודר כאילו אנחנו חיילים מפונקים של הצנחנים".

בראש ובראשונה הוא היה אוהד מושבע של מכבי ת"א בכדורגל. הוא יכול היה לציין את ההרכב של הקבוצה בכל משחק משחר ההיסטוריה, או להזכיר משחקים יוצאי דופן ש"עיצבו את אישיותו הבלתי מתפשרת." הוא העביר לי את האהדה זו בקנאה רבה, ואני הייתי גאה לשבת לצידו ביציע כשלצווארו הצעיף צהוב—כחול, ישן ומיושן, שלא יוחלף באחד חדש כל עוד יש בו עדיין חוט בודד שיצליח לחבר את כל החבילה הזו ביחד.

אמא מנגד, לא אהבה את אור הזרקורים. היא הייתה נמנעת ממנו, בעיקר כי הייתה עסוקה בלהתרוצץ סביב הזרקורים בדאגה. היא אהבה לדאוג, ואם לא היה משהו לדאוג ממנו, היא הייתה מייצרת משהו, בכדי שיהיה לה ממה לדאוג, בדאגה.

היא עבדה כל חייה בחנות הפרחים שירשה מהוריה, אליה הייתה מגיעה עוד מהיותה ילדה קטנה. היא התאהבה בעבודה עם הפרחים בחנות מהרגע הראשון — עוזרת לשזור פרחים לזרים, ממיינת את אלו שלבלבו מאלו שנבלו, ועם הזמן גם החלה לעזור בניהול השוטף של החנות. היא אהבה את הזמן לצד ההורים שלה, ותמיד סיפרה באושר כמה היו "אנשים חביבים, חברותיים, שלא עשו אף פעם רע לאף אחד בעולם".

מעולם לא הספקתי להכיר אותם, הם נפטרו מגיל צעיר.

עד היום אין לקוח שנכנס לחנות ומדלג על התמונה שעומדת בגאווה על הדלפק — נערה צעירה ומחויכת עם פרח שזור בשערה, זר ורדים לבנים בידיה, והוריה המחויכים לצידה בגאווה ברקע החנות.

אמא הייתה המבוגר האחראי עליי בבית. זה נבע בעיקר מהעובדה כי אם הייתי נתון בידי המבוגר השני, סופי היה להישכח לצד שקית גרעינים שחורים ביציע 4 של אצטדיון רמת—גן. היא הייתה מכינה אותי לבית הספר בכל בוקר, מלבישה אותי בבגדים ומכינה לי את סנדוויץ׳ ממרח חלווה שכל כך אהבתי. מאוחר יותר, זה הפך למדים המגוהצים והריחניים ביותר בצה"ל ועוגיות התמרים הארוזות להן בקפידה "כי תמרים הופכים את הקיבה למתוקה יותר".

לא בטוח שקיבה צריכה להיות מתוקה.

גם היום אמא מלווה אותי בכל דבר שאני עושה. בכל סוף ביקור שלי אצלם, ממש כמו הימים בהם הייתי ילד בן 9 בדרכו לבית הספר, היא תמיד תהיה שעונה על מעקה המרפסת, תלווה אותי במבט דואג בעודי עובר את מעבר החצייה אל עבר תחנת האוטובוס שמעבר לכביש.

וגם היום אסתובב אליה ואנופף חזרה, מראה לה שעברתי את מעבר החצייה בשלום וללא פגע.

היא תחייך בגאווה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהצלחתי לעשות זאת לבדי.

אני מניח שיש דברים שלעולם לא ישתנו.

*

"אני זוכרת, אל תדאג." יעלי סימנה לי בביטחון בעוד עשינו את הצעדים האחרונים לעבר דלת הכניסה לדירה של ההורים שלי, "לא להזכיר שום דבר שקשור לתפוחי אדמה."

"שום דבר..." חזרתי אחריה בליווי אצבע מורה מונפת אל—על, "שום דבר."

היא הנהנה חזרה כמבינה את משקל העניין.

זהו. מעכשיו הכל היה תלוי בבורא עולם. ובאבא שלי.

נקשתי שלוש פעמים על הדלת, מרגיש צורך אמיתי לתת ליעלי עוד כמה שניות אחרונות של חסד. הספקתי עוד להשחיל הבטחה אמיתית להכפיל את כמות המצוות שאני הולך לעשות השנה, בטרם הדלת נפתחה ואמא עמדה שם בחיוך רחב ומזמין.

"ש—לום!" היא צהלה משמחה, מביטה בנו מאושרת. היא התקדמה מעט ונעמדה למול יעלי, מביטה בה בהתפעלות.

"וואו…איזו יפה את" היא אמרה בהתרגשות ונישקה אותה בחום.

יעלי חייכה במבוכה.

"איילי…" אמא עברה אליי, רכנה ונישקה אותי, מלטפת את לחיי במרץ כאילו היו רכב תועה במנהרה של שטיפת רכבים.

"מירה'לה, מירה'לה...האורחים שלנו הגיעו?" קולו של אבא נשמע לפתע מאחור. לא עברו מספר שניות והוא הופיע על סף הדלת מאושר, מצטופף לצד אמא, שלא נאמר דוחק אותה הצידה.

הוא הביט בנו לכמה שניות בחיוך גאה.

"שלום יעלי! ברוך הבא!" הוא צעק בהתלהבות, מוודא שכלל הבניין יכיר בביקור המלכותי. הוא המשיך להביט על יעלי לכמה שניות בחיוך רחב, ואז לפתע הצביע לעבר עציץ שחצץ בין הדירה של הוריי לשכנים —

"את אוהבת את העציץ?"

יעלי חייכה מיד.

"כן, מאו…"

"רגע!"

אבל אבא לא המתין לתשובה.

בתנועה מהירה הוא פילח עצמו בינינו, התקדם ממוקד לעבר העציץ ודחף את ידיו לאגרטל. בין רגע היו ידיו מלאות בחופן חול, שאחרי כמה צעדים נוספים לעבר הפח הקומתי, נפרק שם כאילו היינו במרכז של אתר בנייה.

"העציץ חייב לנשום!" הוא הכריז לעברנו ממרחק שלושת הצעדים, "מירה לא תמיד יודעת לטפל בעצי…"

"אבל הוא בכלל לא שלנו." קולה המיואש של אמא נשמע ברקע.

עוד שנייה של דממה. הבטתי בדאגה על יעלי שנראתה שלווה לגמרי.

"בואו, תיכנסו." אמא סימנה לנו בחוסר סבלנות ופתחה את הדלת לרווחה.

נכנסנו פנימה אחריה, כשאני שומע את אבא עוד בועט בעציץ בדרכו חזרה.

"את יודעת שאייל היה היחיד בגן שאהב לאכול בצל ללא הרף!"

אבא לא בזבז רגע מהשנייה שהתיישבנו בסלון, ממטיר סיפורי חימום בקצב של מכונה משומנת במפעל.

"כולם רצו עוגיות, אייל רצה בצל! לא ברור, אני אומר לך!"

אמא הביטה בדאגה במתרחש בזמן שהתרוצצה ללא הרף בין המטבח והסלון, חוזרת בכל פעם עם מטעמים נוספים לשולחן.

"הוא גם סירב בתוקף ללבוש תחתונים לאחר ארוחת הצהריים!"

"זאת שמועה,אבא! זאת שמועה לא מבוססת!" ניסיתי להגן על עצמי בכל הכוח. יעלי החזיקה את הבטן מרוב צחוק בעוד אמא התיישבה איתנו וניסתה להסיט את נושא השיחה —

"יעלי, למה שלא תספרי לנו קצת על הצבא, נותנים לכם שם לאכול כמו שצריך?" היא שאלה בחיוך בעודה מתיישבת לצד אבא.

"רגע מירה'לה! היא עוד לא שמעה על ההתאהבות של אייל בבובה מהחנות של ויצמן"

"אולי היא תרצה לשמוע מאוחר יותר." אמא הרגיעה את ההתלהבות של אבא.

"אוי, כמה הוא היה מאוכזב כששמו לה שיער סגול בפורים"

ריקושטים אחרונים, שלוש טפיחות אחרונות של אמא על ברכיו של אבא.

זהו. החיה נרגעה.

"אז תספרי לנו על הצבא, יעלי!!!" אבא צעק לפתע. ניכר שהוא אכל שום אותו היום.

יעלי הנהנה בחיוך.

רגועה ומחויכת, היא החלה מספרת על החוויות בצבא בקלילות האופיינית לה, ואנחנו הקשבנו, כשאמא מגניבה אליי מדי פעם מבטים גאים. היא אהבה את יעלי מההתחלה, זה היה ברור. "יש לה חיוך שובה." היא תלחש לי אותו הערב כשתחבק אותי לפני שנלך.

אבא, בהפתעה גמורה, הצליח להישאר מרוכז להפליא בעודו מקשיב ליעלי. הוא נראה היה מלא אנרגיה והתלהבות מכל דבר שסיפרה — שאל שאלות בסקרנות, התרגש מהסיפורים, ולרגעים היה נראה כמו איש—שיח נורמלי לחלוטין. אולי למעט הניסיונות הבלתי פוסקים שלו לקשר את נושא השיחה לתפוחי אדמה.

סיפור האהבה של יעלי ואבא רק פרח מאותו היום — הוא היה מחכה שתגיע לביקורים על מנת שיוכל לשבת ולדבר איתה, לשמוע חוויות מהצבא, ולהרעיף עליה בחזרה סיפורים שהייתה לוגמת באהבה וסקרנות אין קץ. לפעמים הם היו יושבים ומקשקשים ביניהם כשאמא ואני כבר מזמן היינו שקועים בטלוויזיה כפליטים של שיחה אשר הייתה פעם נחלת הכלל.

היא הייתה הפרטנרית המושלמת עבורו. שלא נאמר הבת שתמיד רצה.

וכך, מנפץ כל תחזית הימורים אפשרית, הביקור שחששתי ממנו הפך לסיפור הצלחה מרגש. מאותו היום יעלי הפכה להיות הכוכבת של הבית — נושא מרכזי לשיחות עם השכנים, מקור למתנות אין סופיות, ומעל הכל, גאווה.

היא הפכה מקור גאווה להוריי.

"אז אבא שלך באמת אכל עשרים תפוחי אדמה בערב אחד?" יעלי שאלה אותי בשובבות כשעמדנו מחוץ לדירה של הוריי, רגע לאחר שנפרדנו מהם ונסגרה הדלת מאחורינו.

"מה?" שאלתי בהשתוממות.

"ל"ג בעומר של כיתה יב'. הוא אמר שהגזים האימתניים שהגיעו אחר כך הפכו אותו לגיבור על—אנושי כמו בקומיקס, אפילו הצליח להפיל בכיסא מ…"

הנהנתי ביאוש.

"מתי הספקתם?"

יעלי קרצה לי והחלה מתגלגלת מצחוק.

ספלאש!

קול זכוכית נשמע לפתע מהדירה של הוריי. נעצרנו מיד להקשיב מבעד לדלת.

"מירה, שברתי כוס." נשמע הקול של אבא.

"נו, אז תנקה"

"אני לא רוצה. אני רוצה ללכת לישון."

"אבל מה עם כל הזכוכ…"

תפסתי מיד את ידה של יעלי ומשכתי אותה אחריי בבהלה לכיוון המדרגות.

*

יום השנה השני לחברות שלנו התקרב. רציתי לעשות משהו מיוחד, מפתיע. היו לי חודשיים לחשוב, להכין, ולארגן הכל שיהיה מושלם. מעל הכל, הייתה לי פיסת מידע קטנה שנשמרה אצלי עוד מהימים הראשונים להיכרות שלי עם יעלי —

יעלי מעולם לא הייתה בחו״ל.

טיול הבת—מצווה שתוכנן לה מעולם לא יצא לפועל בגלל המצב של יואב, ואחרי שנפטר, המציאות לא נתנה כל כך את האפשרות. גם בזמן שכל חברותיה נסעו לחו"ל בכיף אחרון לפני הגיוס לצבא, היא לא הצטרפה. הכסף לא היה העניין בכלל, רק המרחק מהבית, ענת ואמיר.

לי מנגד, היה ניסיון עשיר יותר מיעלי בדמות טיול בר מצווה אחד —

אבא, אמא, ואני טסנו לפריז ולונדון לשבוע ימים, ומעבר למגדל אייפל והביג—בן, אני זוכר בעיקר את הבלאגן שיצרנו במלונות בכל ארוחת בוקר. היינו שגרירים של רצון רע —

"עוד סנדוויצ'ים, מירה'לה! אנחנו צריכים עוד סנדוויצ'ים!" אבא הלהיב אותנו במרץ לקחת כל דבר מזין מהבופה של ארוחת הבוקר לפני היציאה מהמלון. פעם אחת הוא אף לקח פירות מפלסטיק שהיו לצד השולחן.

"ראית מה זה מירה'לה?...תראי!!!" הוא הצביע במרמור כשגילה את המחדל.

"אבל הם היו ליופי! היו כל כך הרבה אחרים בסלסלה. אני לא מבינה למ..."

"כי רציתי את האדומים!!!"

ביקרנו בכל אתר אפשרי. אבא הנהיג את הטיול עם ספר טיולים עבה בידיו וסנדלים בלתי נגמרים ברגליו. הוא הסביר לנו בהרחבה על כל דבר שהיה קיים בטווח הראייה שלנו — אפילו עץ אנגלי בודד ועייף, במרכזה של מדרכה עמוסת הולכי רגל, קיבל יחס והסבר על מקורותיו ההיסטוריים — "שככל הנראה, חלקו סבתא משותפת עם השקדיה הארץ—ישראלית". מאוחר יותר אגלה שחלק מההסברים של אבא לא היו יותר מפרי דמיונו המובהק, ואף יעלו לי ביוקר בויכוח סוער שיצא משליטה עם נתנאל ד. שולמן — ילד צדקן ומעצבן מבית הספר — אחרי שאטען בקנאות כי "שער הניצחון" נקרא כך רק כי בצד השני של פריז יש שער נוסף בשם "שער ההפסד".

גיחוכים משתוממים מצד המורה הכריזו כי הפסדתי בויכוח.

"מי אמר לך את הדבר המוזר הזה?" היא שאלה אותי בתמיהה.

אבא שלי. אבא שלי אמר לי את זה.

מכל הבחינות התזמון היה מעולה — יעלי כבר התקרבה לסוף השירות ויכולה הייתה לקבל את האישור הנדרש מהצבא, העניינים בבית היו במצב הרבה יותר טוב ויציב ממה שידעו שנים אחורה, מה שקיבל חיזוק כשרחרחתי אצל ענת לגבי הרעיון המתגבש —

"אני כל כך שמחה לשמוע את זה. אני בטוחה שגם היא תשמח!"

בצד שלי הדברים היו קלים יותר. את האישור לחופש מהעבודה קיבלתי מהר יותר מהשליח שמביא לנו את ארוחת הצהריים למשרד — יכולתי להיעלב, בחרתי שלא — ועם אמא חתמתי חוזה בראשי תיבות שפירט הסכמות על לקיחת בגדים חמים "רק למקרה ש—", החובה להתקשר בסוף כל יום, והצטיידות בשקית שזיפים מיובשים — כי זה עוזר לי עם היציאות.

זה סגר את רוב הדברים הפורמאליים.

השאלה היחידה שנשארה הייתה —

לאן טסים?!

*

מלא התרגשות הגעתי למשרד הנסיעות שהיה ממוקם רק כמה רחובות מהדירה שלי. התקשרתי יומיים לפני כן לתאם פגישה מראש עם אחת הסוכנות, וכשהיום הגיע, הופעתי שם עשר דקות לפני הזמן, מוכן לסגור לנו את כרטיסי הטיסה לטיול.

"איפה הסוכנת נילי?" שאלתי בביטחון אישה מפונפנת שישבה מאחורי דלפק הכניסה של המשרד. היא כיוונה אותי מיד לאחת העמדות בו היה שולחן רחב מוקף לוחות זכוכית גבוהים. התקדמתי לעברו במרץ, ובלי התראה מוקדמת, התיישבתי למול פרצופה המופתע של נילי.

נילי — סביבות גיל 40, עיניים חומות, אף מחודד ושיער קצוץ שחור, הסתכלה עליי במבט בוחן כמו הייתי פולש לא צפוי למשרדי הפנטגון. שנייה לאחר מכן, התחלפה הבעת הפנים שלה לחיוך מוגזם שלא היה מבייש את ג.יפית ברגעים הכי יפים שלה.

"אייל?"

"כן, זה אני." אישרתי מיד בהתרגשות.

"אני שמחה שהגעת. חיכיתי לך."

"תודה רבה!" עניתי בחיוך, מביט ללא הרף בתמונות הנוף הרבות שהיו תלויות סביב. נילי המתינה בסבלנות בזמן שסקרתי אותן בהתלהבות יתרה.

"אז מה שלומך היום?" היא רכנה לעברי בשולחן, מנסה לשבור את הקרח בצורה מעט פלרטטנית. במקרה הזה לא נמשכתי אליה פיזית, לא מנטלית, וגרגיר שחור לא מובן שהיה תקוע לה בין השיניים הקדמיות לא עזר בכלל.

"אני בסדר." אמרתי ונרתעתי מעט לאחור, "אהבתי את הקעקוע." הצבעתי לעבר הכתף שלה.

"זה?... זה שטף דם."

חבל.

פסילה ראשונה.

"זה ממש נראה כמו כיתוב בסינית" חפרתי לעצמי בור עמוק יותר, כי כרגע, הוא לא היה מספיק עמוק לסטנדרטים שלי.

"האמת שנפלתי לשיח בטיול אופניים לפני שבוע"

"אוי...סליחה על זה."

שתיקה. רגע מביך. לא משהו שלא הייתי רגיל אליו.

ממשיכים הלאה.

נילי סידרה את הגופיה בניסיון להסתיר את הקעקוע הטבעי שלה, בזמן שחיפשתי תנוחה טובה יותר בכיסא.

"אוהב לטייל? טבע?"

"מאוד אוהב לטייל בטבע" עניתי מיד בביטחון.

אני לא אוהב לטייל בטבע בשום צורה. הטיול היחידי שאי פעם יזמתי היה לפסיפסים בבית שאן, וגם זה, כחלק ממשימה שקיבלתי בקורס כללי באוניברסיטה.

"אני רואה שאת מטיילת הרבה." הצבעתי לעבר התמונות הרבות שסבבו את העמדה שלה.

"כן, אני מנסה."

"הודו?" הצבעתי לעבר אחת מהן.

"גבעת אולגה." היא תיקנה.

פסילה שנייה.

ואין שום לגיטימציה בעולם להתבלבל בין תת—יבשת בצד השני של העולם ושכונה קטנה בחדרה.

"אז איפה היינו?" נילי התיישרה בכיסא, נראית מותשת מהתקשורת הדלה שלנו.

במקום לא טוב. היינו במקום לא טוב, זאת האמת.

"תספר לי קצת על הכיוון שחשבת."

נאנחתי לאחור על הכיסא.

"אנחנו זוג. מחפשים משהו נחמד ורגוע לסוף חודש הבא. חשבתי שאולי יוון יכולה להי…"

"לא, לא..." היא ביטלה מיד את הרעיון כאילו הצעתי צימר ליד צ'רנוביל.

"אוקיי."

נאנחתי לאחור, מופתע מהתגובה החדה של נילי.

"איטליה?"

"שטות." היא חתכה אותי.

שטות?

יכול להיות שהיא אמרה עכשיו "שטות"?!

"יש לי משהו מקסים בשבילך"

מקסים זו מילה של בנות, אין ספק.

"מה אתה אומר על בולגריה?"

"בולגריה?..." שאלתי בתמיהה.

"אתה תמות עליה!"

"מה יש שם בכלל?...מעולם לא שמעתי מישהו מדבר על חופשה בבולגריה"

"אוי...חבל על הזמן!" היא סימנה בביטול, "יש שם מבנים מיוחדים, מסעדות בכל מקום, ציפורים נדירות"

אני לא אוהב ציפורים" אמרתי מיד.

"מבנים מיוחדים..."

"כבר אמרת את זה"

נילי עצרה להרהר. התחלתי לנוע באי—נוחות בכיסא.

"אני לא כל כך בטוח לגבי הבולגריה הזו"

"אייל, תסמוך עליי, כשמישהו רוצה חופשה זוגית מהנה — הוא בוחר בולגריה"

"אז למה אני לא מכיר אף אחד שנסע לשם?"

שקט.

נילי התעלמה מהשאלה שלי.

"אתה יודע כמה סוגים של מאפי גבינות יש שם?"

"מאפי גבינות?..."

"שמעת פעם על בניצה?"

"נשמע כמו חיקוי לא טוב של בנץ מרחוב סומ…"

"עם כל הגבינת קשקבל הזו…"

"קשקבל?..." נפתחו לרגע עיניי.

אני מאוד אוהב גבינת קשקבל.

נילי נעצרה והביטה בי לכמה שניות בדממה. נראה כי היא לחצה על הקוד הנכון לפתיחת הכספת.

"ברור. ערימות של קשקבל" היא המשיכה בתנועות ידיים מוחצנות, "בכל פינת רחוב תראה את זה. אני חושבת שיש שם אפילו רחוב בשם קשקבל"

גבינת קשקבל הייתה אחת מנקודות התורפה שלי. אמא הייתה מכינה את פשטידת הקשקבל המפורסמת שלה באירועים מיוחדים ולרוב הייתי אחראי על אכילת 80% ממנה לבדי.

"אני אומרת לך — בולגריה זה המקום בשבילכם"

עצרתי לחשוב.

נילי לא עצרה לחשוב.

היא המשיכה בהקלדה נמרצת ורגע לאחר מכן הניחה לנגד עיניי דף מודפס ומלא פרטים.

רפרפתי בו בסקרנות. נעצרתי למול קבוצת מספרים שהתאגדה לה יחד לצרה אחת גדולה.

"זה יותר ממה ש…"

"רגע." נילי עצרה אותי שוב מלחשוב בכוחות עצמי. עיניה הבוחנות הביטו בי עכשיו בחדות, הן ראו בי ארנק גדול מעור, מלא כרטיסי אשראי ושטרות מרשרשים, במקום מה שבאמת היה שם — ארנק כחול קטן, סגור בסקוץ', עם ציור של דרקון צהוב ומחייך במרכזו.

"אייל, אני יודעת שזה נראה יקר. אבל אתה תשכח את זה כשתראה את המבנים המיוחדים!" היא אמרה בקול נרגש.

"תפסיקי כבר עם המבנים המיוחדים!"

נילי השתתקה מיד.

"סליחה." סימנתי לאות התנצלות על התגובה המוגזמת.

החזרתי את המבט לדף והבטתי בו לכמה שניות.

"את יודעת מה?...״ אמרתי לפתע, מעיר את עיניה של נילי בהתרגשות, "יאללה, נוסעים לבוסניה!" הכרזתי בהתלהבות יתרה.

"בולגריה." היא תיקנה אותי מיד, מנענעת את ראשה בייאוש.

פסילה שלישית.

יצאתי מהמשחק. ומהמשרד נסיעות.

ובידי זוג כרטיסי טיסה למדינה עם תיירות נמוכה יותר מעמק חפר.

*

מעבר לכלל המשימות שנדרשו לטיסה, אחת ריחפה מעל כולם — לשתף את יעלי בתוכנית שלי.

הסיכוי שיעלי תסכים בספונטניות לצאת לטיול הרחוק מאות קילומטרים מביתה, היה שווה לסיכוי לראות אותי מפגין כנגד עליית מחירי הפריכיות בסופר. זה לא יקרה, גם בעולמות מקבילים. הייתי צריך משהו יצירתי יותר, ערמומי יותר. וזה לעיתים אני מוצא במחסן.

התוכנית שעלתה לי לראש הייתה ללא ספק גאונית.

מה את אומרת על סרט מחר בערב?" שאלתי את יעלי בטלפון, מנסה להסתיר את ההתרגשות שבערה בי.

"בטח. ואחר כך גלידה?"

"נשמע מעולה." עניתי מחויך, מסמן "וי" על הצלחת המשימה הראשונה בתוכנית. מיד לאחר מכן, התפניתי לטפל בשלב ב׳ — שלב חשוב יותר, מאתגר יותר, ובעיקר אחד שיכול לצאת משליטה די בקלות.

"אז אתה רוצה שאני ואמא נלך לסרט ונגיד לך מה קרה בו?"

"בדיוק כך" אמרתי לפניו המשתוממות של אבא. כמה שניות של דממה עברו בזמן שהמידע התעכל במוחו,

בסופן, חיוך גדול עלה על פניו.

"א—ת—ה גדול!" הוא הכריז בהתלהבות והסיט מבטו לעבר אמא שישבה לצידנו בשולחן האוכל.

"מירה'לה, איזה גאון גידלנו בבית!" הוא צעק עליה בעודו מצביע עליי.

"אני יודעת. שמעתי"

"גם את הקטע עם הסרט?!" אבא וידא.

"כן. אני מאוד קרובה אליכם" היא סימנה בידה את המרחק הקצר שהפריד בינינו.

"כל הכבוד על הרעיון, איילי. אני בטוחה שהוא יצליח"

"אנחנו חייבים להתכונן למשימה הזאת, מירה!" אבא צעק לפתע, ואז התרומם והחל מתהלך סביבנו באנרגיה מתפרצת.

פחדתי פחד—מוות מהאנרגיה הזאת.

"לא,לא, אבא..." קפצתי מיד מהכורסא וסימנתי לו באות הרגעה, "אתם רק צריכים ללכת לראות את הסרט כמו אנשים רגילים"

"אתה צריך שנצלם בווידיאו?"

"לא"

"...כי אני יכול להשיג מצלמה מצוינת"

"לא,לא...לא צריך" כדור השלג היה קשה לעצירה, "זה גם לא חוקי. רק לראות את הסרט ולהגיד לי מה היה"

אבא הנהן בהבנה. נראה שעדיין מתרוצצים בראשו רעיונות.

"אני יודע! אני אכתוב לך דוח מפורט בזמן הסרט"

"זה דווקא רעיון לא רע" הנהנתי לחיוב. אבא התלהב מהנכונות ואז הרצין מבטו לעבר אמא —

"אתה חושב שאמא תפריע, כי אני יכול להגיד לה לא לבוא"

אמא הרימה את מבטה בהפתעה.

"לא. אני רוצה שתלכו ביחד. שתיהנו מהסרט"

"אבל היא תמיד נרדמת בסרטים!!!" הוא החל מתמרמר בקול.

"זה לא נכון! זה קרה פעם אחת"

"ומה עם הפיקניק אצל השירזים?!...הייתי צריך להעיר אותך בכל פעם..."

סגרתי את דלת הבית מאחוריי.

*

"הגעתי מוקדם, קניתי לנו כרטיסים!" נפנפתי גבוה ליעלי בצמד הכרטיסים, בעודה מתקרבת אליי לעבר הכניסה לבית הקולנוע.

"באמת?" היא התפלאה בחיוך, ואז חיבקה אותי חזק, "איזה כיף." מיד לאחר מכן הוסיפה נשיקה קטנה בשפתיים.

"היום זה יום של קומדיה." הכרזתי, מצביע לעבר שלט הפרסומת שהיה מואר למולנו והציג את הסרט שהתכוונו לראות.

"מתאים לי." היא הנהנה לאישור בחוסר חשד, ויחד נכנסנו לבית הקולנוע.

מצאתי את המושבים שלנו והתיישבתי בהתרגשות בזמן שיעלי התעכבה בדלפק הפופקורן. זה היה הזמן מושלם לשלוף את הדף המקופל שקיבלתי מאבא אתמול בערב, ולעשות מעבר אחרון על הדו׳ח שהכין.

השורות היו מפוזרות באופן רנדומלי, כתובות בכתב השמור לאבא וממלכת החרטומים בלבד. לעיתים הן נכתבו באלכסון, נקטעו באמצע, ובעיקר העלו ספק גדול לגבי ידיעת הכותב לגבי המושג "שוליים".

בסופו של דבר, הן עשו את העבודה, ותיארו את מהלך הסרט כדו׳ח משטרתי לכל דבר. בערך דו׳ח משטרתי. בערך מינוס. על כל פרט מידע רלוונטי הצטרפו גם שנים עשר מיותרים.

13:23 זוג נראה מאושר. ברקע יש תזמורת שמנגנת. המנצח משום מה לא שולט בחצוצרה שמתפרעת ברקע. מירה אומרת שהמנגינה יפה ואני חושב שהיא מחורבנת. הזוג הולך בגן של ורדים. זיהיתי שם סגל ריחני. יש ילד שנצמד לזוג.

13:35 החצוצרה ממשיכה להתפרע ולהפריע לכולם. החצוצרה הזו לא לעניין. האיש בסרט לא מבין מה האישה מסתירה. הוא מגלה שהיא לא הולכת באמת לעבודה. זה מפריע לו מאוד והוא שותה קפה. מירה חושבת שהוא לא אוהב את הקפה. אני חולק עליה. יש ילד שמופיע בסרט כל הזמן. לא ברור לי מה הוא עושה שם ואיך הוא קשור לעלילה.

13:50 האישה אוכלת וילד קטן מפריע לה. יש מנגינה של מתח. אני לא מבין על מה המתח. אני חושב שפספסתי חלק חשוב כשיצאתי לשירותים.

14:03 הקהל צוחק. מירה צוחקת גם. אני לא הבנתי את הבדיחה. שאלתי את מירה אבל היא אומרת שיש דברים שקשה להסביר. אני שונא כשהיא אומרת את זה. אני לא אכין סלט היום בערב. הזוג בסרט מתנשק. יש זוג באולם שעושה זאת גם כן. בא לי עוד פופקורן.

14:18 יש הרגשה של שינוי בעלילה. הילד בוכה. האמא מסבירה שאבא שלו ביצע חוגלה — יש סיכוי שלא היה רשום חוגלה אך זה מה שהספקתי לראות. מירה נרדמה ואין לי את מי לשאול על כך.

14:33 נרדמתי עם מירה ועכשיו התעוררתי.

14:41 הזוג נפרד. הילד בוכה אך עם זאת הזוג לידינו צוחק. לא מבין למה הם צוחקים ככה על צרות של אחרים. אני אגיד להם את זה כשניפגש בחוץ בסוף הסרט.

14:50 הסרט נגמר. מתחילות כתוביות בצבע כחול כהה ובתנועה איטית מטה. נראה כי מציינים שם את כל מי שלקח חלק בסרט. ארשום חלק מהשמות למקרה שתצטרך.

14:51 התחרטתי. אני לא רוצה לרשום. אני מעדיף ללכת הביתה.

קיפלתי את הדף בזריזות והכנסתי אותו לכיס המכנס.

"הזוג נפרד." הדהדתי לעצמי שוב את סוף הסרט. זה היה הקלף החשוב והחזק שלי.

המשכתי להמתין ליעלי דקות ספורות עד שלבסוף הופיעה בכניסה לאולם, מסמן לה בהתרגשות על מיקומנו. היא הספיקה להתיישב בדיוק כשאורות כבו.

"איטס שואו—טיים" המחסן הכריז בשובבות.

כרכתי את ידי סביבה ונשענתי לאחור בנינוחות השמורה ליודעי דבר, מאשר להצגה להתחיל.

הסרט היה מהנה. לא הופתעתי מהיעדרות החוגלה בסרט. עם זאת, הדברים המרכזיים שאבא נקב בהם באמת היו שם — אמא, אבא וילד. לקראת אמצע הסרט, התחיל שלב ג׳ בתוכנית —

"זוג נחמד,הא?..." זרקתי הערת אגב באוזנה של יעלי.

"כן" ענתה יעלי.

"חבל שבסרטים הללו הם תמיד נפרדים בסוף"

"אתה חושב?" יעלי הביטה בי מאוכזבת, "אני דווקא חושבת שהם יישארו ביחד."

חייכתי לעצמי. גם את האופטימיות הזו ראיתי מגיעה מקילומטר.

נשימה קצרה, חצי—סיבוב ימינה. חיוך של מיליון דולר.

"את רוצה להתערב על זה?"

יעלי בחנה את מבטי הנלהב בחשדנות. שניות לאחר מכן היא חזרה לחייך.

"טוב. בוא נתערב"

"מה את אומרת על זה," התקרבתי לעברה, "המפסיד נותן למנצח לקחת אותו ביום השנתיים שלנו לאן שיחפוץ — בלי שאלות, ויכוחים, דיונים או כל היוצא בזה."

יעלי צחקה לעצמה.

"עשינו עסק." היא הושיטה ידה ולחצנו ידיים.

בשלב זה איבדתי את עלילת הסרט לחלוטין, ראשי היה עסוק בחלומות בהקיץ על גבינות קשקבל ומבנים מיוחדים. מדי פעם הגנבתי מבט ליעלי שישבה לצידי מהופנטת למסך, מתלבט אם להגיד לה כי אם הבמאי לא הגיע לתל אביב ב—24 השעות האחרונות ושינה את העלילה בגליל הסרט, אנחנו בדרך לבולגריה?

אולי אחרי שנחזור. גיחכתי לעצמי כזבוב המחכך ידיו בהנאה.

*

"אז אני מניח שאני יכול לקחת אותך לאן שאני רוצה." אמרתי ליעלי כשהתיישבנו בסוף הסרט על אחד הספסלים בגלידרייה הצמודה לבית הקולנוע.

כן, הם נפרדו.

מלקלקים את צמד הגלידות הענקיות בהנאה, לא היה לי ספק כי יעלי שכחה לגמרי מההתערבות שהייתה לנו בסערת הרגשות של הסרט. עזרתי לה לצאת מזה בשמחה.

"נכון...ההתערבות" היא נזכרה.

הנהנתי לה לאישור בגאוות ניצחון.

"יש לך כבר רעיון?" היא שאלה מחויכת, לא באמת מצפה לתשובה הבאה שלי.

"בולגריה." עניתי מיד.

"בולגריה?!" היא הפסיקה בליקוק הגלידה והביטה עליי בתמיהה.

המשכתי ללקק את הגלידה בהנאה, מחויך כאדם המשוחרר מדאגות. יעלי מנגד המשיכה להביט בי בציפייה להסבר טוב יותר.

"את יודעת…" משכתי את כתפיי, "קשקבל, מבנים מיוחדים. בולגריה."

יעלי קימצה את עיניה, היא לא קנתה את ההסבר המתומצת.

כמה שניות של שקט השתררו.

"אתה יודע מה?…" היא אמרה בסופן, "בסדר. מתי ניסע?"

"בדיוק בעוד שלושה שבועות" עניתי מיד.

מיד מדי.

יעלי החלה לזוז באי נוחות בכיסא, ממשיכה לצעוד בדאגה על לוח משחק מלא סולמות ונחשים.

"אתה רציני?"

"כן, אנחנו נוסעים לבולגריה בעוד שלושה שבועות."

"אבל מה עם ה…"

"יעלי," עצרתי לרגע לסדר את גלימת שלמה המלך במושב, "כשמפסידים לוקחים אחריות. לא משנה כמה זה לא נעים. ולפע…"

"יאלי!"

"…זו הדרך שלנו לגדול כבני אדם, ו…"

יעלי שלחה את ידה לידי, מנענעת אותה בחוזקה —

"יאלי!"

הסתכלתי עליה חזרה בחיוך יהיר.

הגלידה של יעלי החלה נמסה לה בטפטוף מתחזק על השולחן.

"אני לא מאמ…" היא החלה למלמל בבלבול, "ואיך בכלל נע…"

בלופ!

כדור שלם של גלידה החליק לבסוף והתרסק על השולחן כמו כדור פורח כושל. זה היה הצעד האחרון שלה בלוח המשחק.

"כן. אנחנו נוסעים לבולגריה." סיכמתי את העניין לעיניה ההמומות, נותן את האות לסוף המשחק — שחקן אחד חוגג והשני מתגלש לו על נחש כככככככככככל הדרך למטה.

*

"סטויצ׳קוב, זה הגיבור שלהם! אל תשכח!" אבא הסביר לי בלהט בעוד ישבתי למולו בסלון, מקשיב בסקרנות להדרכה על יעד הטיול שלנו. לא ידעתי דבר על בולגריה, שום כלום. גם אם היו מספרים לי שהיא נשלטת על ידי גרגאמל וחתלתול הייתי כנראה אוכל את זה.

"סטויצ׳—מה?" עיקמתי את פניי לאבא.

"הם גם הפוכים בהנהונים שלהם." אבא התעלם והמשיך בהתלהבות לדבר הבא, "אם הם עושים ככה" — הוא הנהן לחיוב בהקצנה, "זה בעצם אומר "לא"."

"באמת?"

"ואם אתה רוצה להתקבל אצלם בברכה", המידע המשיך להגיע מכל עבר, על כל נושא, ולא ממוין במיוחד, "קוד קידה ארוכה ואיטית לפני שתתחיל לדבר."

"זה לא קצת מיושן?" נשמע לפתע קולה של אמא מהחדר השני.

"לא, זה לא!!!" אבא הגן מיד בקנאות על העם הבולגרי, "אבל החברים שלך מרחובות, אלו עם השרשראות חר..."

"אבא! תישאר איתי רגע!" עצרתי מיד את כדור השלג המאיים.

הוא החזיר מבטו אליי. לרגע הייתה שתיקה, ונראה שהגלגלים בראשו עלו על משהו.

"מירה'לה, איפה שמת את מה שקניתי לילד בשוק?"

"קנית לי משהו בשוק?" התפלאתי.

"זה בארון!...ליד האורז"

אבא התרומם מהכורסא והלך למטבח בעוד עקבתי אחריו בסקרנות. תוך מספר רגעים הוא חזר עם שקית בידיו, הניח אותה בגאווה על השולחן, והתיישב שוב למולי.

"פירות יבשים?..." שאלתי מופתע.

"אתה מבין על מה אתה מסתכל,ילד?"

העברתי מבטי שוב לשקית.

"צימוקים, משמש מיוב..."

"זה זהב טהור,ילד!" אבא קטע אותי מיד, "יש להם מחסור גדול בפירות! תוכל להשתמש בזה בשביל להחליף דברים!"

"אני יכול לשלם שם בשזיפים?!" השתוממתי.

"נסה דברים אחרים. שזיפים גורמים לגירודים בשיניים, אולי הם לא יאהבו את זה כל כך"

הנהנתי בהבנה.

הודיתי לאבא ואספתי את השקית בהתלהבות לידיי. באותו הערב, למרות הפוטנציאל העסקי הגדול הקיים בשקית, בזבזתי 20% מההון האישי שלי על אכילת בננות מיובשות בדרך חזרה לדירה.

*

שדה התעופה.

לאנשים מן המניין תהיה זו חוויה פשוטה כמו עלייה לאוטובוס. אך בשביל יעלי ולי, עם ביקור אחד משוכלל בחו"ל, החוויה הייתה מאתגרת וגררה איתה השלכות ברורות — היינו לעדר ללא רועה, לא רואה, ולא מבין.

לא הראיתי את חוסר הביטחון המופקע שלי. לא יכולתי. הייתי המנהיג הבלתי מעורער בחוויה הראשונה של יעלי בשדה התעופה. גם כאשר אמרה לי פקידה צעירה ומאופרת יתר על המידה בפעם השלישית — "מה?! מי אמר לך שזה פה? זה בכלל בצד השני" שמרתי על פנים חתומות. אפילו חייכתי מעט. כשמצאנו את עצמנו בחדר מואר וגדול, מלא אנשים לבושים סינרים ארוכים שהסתכלו עלינו בתדהמה, זה כבר נהיה מאתגר יותר —

"איך לכל הרוחות הצלחתם להיכנס למטבח של ארומה?!" שאל אותנו אחד הטבחים בזמן שהקפיץ חביתה לנגד עינינו.

"משם." יעלי הצביעה במבוכה לעבר דלת אחורית ישנה ומלוכלכת באחורי החדר, כזו שמזכירה יותר נתיב בריחה אחרון של דיקטטור.

"זה קיצור דרך שאני מכיר," ניסיתי להסביר טוב יותר את ההופעה המפתיעה שלנו, "זה לא מופיע במפה של שדה התעופה."

הטבח הנהן בהשתוממות. נראה היה שלחביתה אכפת יותר מההסבר שלי .

"רוצים לפחות חביתה?" הוא הביט עלינו לפתע בחיוך שובב, "אם אתם כבר כאן…"

כשהגיע הרגע ועלינו לבסוף למטוס, יצאה ממני אנחת רווחה גדולה — זהו. אנחנו על המטוס. באמת טסים.

מצאנו את המקומות שלנו במרכז המטוס והתיישבנו בהתרגשות — שני מקומות צמודים לצד החלון, עם מושב שלישי שלעולם לא נתפס. יעלי החלה מיד מחטטת בסקרנות בכיס המושב שלפניה, שולפת אין סוף קטלוגים אקראיים במרץ. מיד לאחר מכן הסיטה מבטה לעבר החלון ושקעה מהופנטת בנוף שהשתקף ממנו.

זה היה הרגע בו העייפות השתלטה עליי.

הנחתי את ראשי על כרית המושב, מספיק עוד לשמוע את הדיילות בהכנות אחרונות להמראה, בטרם שקעתי בנמנום עמוק.

בום! מכת—כרית בכוח בינוני פגעה בפניי.

הדיווחים במחסן היו סותרים ולא ודאיים. בלבול, חוסר אונים.

בום! עוד אחת. פתחתי את העיניים בבהלה, מנסה להבין מה קורה. הכל היה עדיין מטושטש.

"התערבות, הא?" שמעתי קול קרוב מדבר אליי, "...אני לא מבינה איך לא חשדתי"

הקול זוהה בוודאות כיעלי.

הסטתי באיטיות את המבט אליה. המחסן כבר ידע לתרגם היטב את התרוממות הגבה הימנית שלה — היא ידעה משהו שאני לא יודע. הבנתי כי לא רחוק הרגע בו אחטוף שוב. קיוויתי כי תרח...

בום! שלישית. למרכז הפנים. אם היה שופט בסביבה הייתי מיד מוחה בפניו על חוסר ספורטיביות, אבל לא היה אף אח...

בום! רביעית. חיפשתי את הדיילת או כל בן אדם שיכול לעצור את הקרב הנוראי הזה.

בום! חמישית. התחלתי מתנדנד במושב. הייתי חייב לעשות משהו. הלכתי על כנות.

"יעלי, את חייבת להפסיק... ממש כואב לי ואת יודעת שאני מתבייש לבכות לידך..."

אבל היא רק חיממה מנועים.

"אני רוצה שתודה! אתה ידעת בדיוק מה הולך לקרות בסרט!"

"אין לי מושג על מה את מדברת?!" היתממתי. עשיתי הכל בשביל לא לחטוף. "אבל בבקשה אל תכי בי שוב, אם חשבת על זה" הוספתי ליתר ביטחון.

"כמה זמן אתה מתכנן את זה?!"

"את מה?"

בום!

לחי שמאל כבר לא איתנו, הודיע לי המחסן בצער.

"בסדר...בסדר..." התחלתי נשבר.

יעלי הפסיקה והביטה בי בעין בוחנת.

הבטתי בה חזרה בדממה.

לפתע הכרית הונפה שוב...

"הרבה זמן! הרבה זמן!" אמרתי מיד, מגן על פניי בבהלה.

סירבתי להרפות את המגננה סביב ראשי. בזהירות פערתי חור בין ידיי והצצתי החוצה. זיהיתי את פרצופה של יעלי מביט בי חזרה.

"אבא שלך סיפר לי הכל."

אבא?...

שיט. מכרו אותי.

העסק היה גמור.

לא ניסיתי להתחכם יותר. התחלתי לדבר.

"הכל התחיל כשאבא ניסה להכריח אותי לקנות לך תרנגול הודו ליום ההולדת..."